מיתרים רוטטים,
נשמות רועדות,
מלאכים רצים ושבים,
הקב״ה נוגע ואינו נוגע –
קצבי היקום…
שום דבר אינו נשאר במקומו… הכל בתנועה מתמדת. זרימת הזמן הבלתי נמנעת היא נרדפת לקיום עצמו. אכן, הכל קיים בזמן. אולם, מהיכן מגיע הזמן? זוהי, אולי, התעלומה הגדולה ביותר של המדע.
בפיזיקה המודרנית, איננו יודעים מהו זמן, קל וחומר מהיכן הוא מגיע. אנחנו רק יודעים כיצד למדוד אותו – על ידי ספירת מספר המרווחים המחזוריים, שאנו מקבלים כיחידת זמן. לדוגמה, בעת העתיקה, אנשים השתמשו במחזור יום-לילה כיחידת הזמן הבסיסית. מחזור זה נולד מתצפיות על הסיבוב הנראה של השמש סביב כדור הארץ (אם כי, במציאות, כמובן, זה נובע מסיבוב כדור הארץ סביב צירו). אנו עדיין משתמשים בתקופה זו ומחלקים אותה ל-24 יחידות שאנו מכנים שעות, שאותן אנו מחלקים שוב ל-60 יחידות שאנו מכנים דקות, וכו’. כך, אנו סופרים ימים על ידי ספירת מספר מחזורי יום-לילה; אנו סופרים שנה על ידי ספירת מספר הסיבובים של כדור הארץ במסלולו סביב השמש. שעון אטומי מדויק משתמש בתדרי תהודה של אטומים. כפי שאנו רואים, מדידת זמן תמיד כרוכה בספירת מרווחים מחזוריים כלשהם, בעלי תדירות קבועה.
לכל דבר יש תדירות. בתורת המיתרים, תכונות של חלקיקים אלמנטריים מדומות כתדירויות של מיתרים זעירים הרוטטים במרחב רב-ממדי, בדיוק כפי שתווים מוזיקליים מתאימים לתדירויות שונות של מיתרים רוטטים בכלי מיתר. לכל עצם יש תדר תהודה משלו. לכל אדם יש תדירות של פעימות לב. נשמת החיים באה עם תדירות של שאיפה ונשיפה. אפילו לכל חלקיק תת-אטומי, כפי שדה-ברויי גילה, יש תדירות פרופורציונלית לאנרגיה שלו: ν = 1/h × E, כאשר ν הוא תדירות, E היא אנרגיה, ו-h הוא קבוע פלאנק (בדרך כלל, משוואה זו נכתבת בצורה E = hν).
כבר אריסטו הבין שזמן הוא שינוי. בקבלה, זמן הוא נרדף לשינוי. אנו מודדים שינוי זה על ידי ספירת מחזורים תקופתיים. הביט של הזמן הוא תדירות הקיום ומוזיקת החיים.
הקצבים הפיזיים מקבילים לקצבים של העולמות הרוחניים. נשמתנו רועדת, מתנודדת בין הנטייה האובדנית להתמזג עם האלוקי ולכלות במה שנקרא כלות הנפש, וההבנה שהתכלית האולטימטיבית היא לשרת את בוראה בגוף בעולם הפיזי הזה. הנשמה רצה למעלה, כביכול, בוערת בתשוקה לדבוק בה’, אך בעשותה כן, היא מתעוררת למטרה הנעלה יותר לשוב לשליחותה בגוף… רק כדי לחזור על מחזור זה שוב ושוב. להיות או לא להיות… זוהי השאלה שעמה כל נשמה חייבת להתמודד. אולי זו הסיבה שנשמת האדם נמשלה לנר – תנודות הנשמה דומות לריצוד להבת הנר.
נשמת אדם נר ה'” (משלי כ:כז)
יחזקאל, בחזונו של מעשה מרכבה, ראה מלאכים רצים ושבים – רצוא ושוב:
והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק” (יחזקאל א:יד).
(חיות, מילולית “יצורים חיים”, הכוונה למלאכים מסדר גבוה.) מחזור אינסופי זה של ריצה ושיבה, רצוא ושוב, נתפס בקבלה ובפילוסופיה של חב”ד כמקור הזמן. כתבתי על כך במאמרי, פרדוקס הפרה האדומה.
הקצב של רצוא ושוב (ריצה ושיבה) המתרחש מעולם בריאה ומטה הוא השתקפות של קצב גבוה יותר של מטי ולא מטי, “נוגע ואינו נוגע” או “מגיע ואינו מגיע”, המתרחש ברבדים העליונים ביותר של סדר השתלשלות, כלומר, ה”סדר היצירתי” המתהווה, או “סדר ההתגלות” – השתלשלות העולמות הרוחניים בדרך של שרשרת. ביטוי זה, מטי ולא מטי, משמש את רש”י להסביר את הפסוק בדברים שבו הנשר האם מרחף מעל גוזליה:
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף…” (דברים לב:יא)
המילה העברית ל”מרחף” המשמשת בפסוק זה היא ירחף. רש”י מסביר זאת כ”נוגע ואינו נוגע” – מטי ולא מטי. הנשר האם מרחף קרוב מספיק לגוזליו כדי להאכילם ולהגן עליהם, אך לא קרוב מדי כדי לא למעוך אותם. זהו ביטוי של אהבת הורים. מילה דומה מופיעה בתחילת התורה המתארת את בריאת העולם:
והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.” (בראשית א:ב)
המילה ל”מרחפת” המשמשת בפסוק זה היא מרחפת, שחולקת את אותו שורש עם המילה ירחף המשמשת בדברים. אנו רואים מהשוואה זו שהמושג של מטי ולא מטי שיחק תפקיד מפתח בבריאת העולם. כמו הנשר-האם, בוראנו “מרחף”, כביכול, מעל העולם שברא, נוגע ואינו נוגע בו – מטי ולא מטי. “תנודה” זו של מטי ולא מטי היא המקור האולטימטיבי של הזמן, על פי הקבלה ופילוסופיית חב”ד.
מיתרים רוטטים, נשמות רועדות, מלאכים רצים ושבים, הקב״ה נוגע ואינו נוגע – קצבי היקום מתמזגים לסימפוניה רב-קולית של קיום שאנו מכנים זמן.
יש משמעות עמוקה יותר לביטוי מטי ולא מטי. מכיוון שאופן זה של התגלות אלוקית מתרחש ברמה שמעל הזמן, שני ההיבטים – נגיעה ואי-נגיעה – מתרחשים בו-זמנית, כביכול, כיוון שהם פועלים בתחום חסר זמן. אחד, עם זאת, הוא השלילה של השני – לא מטי (לא נוגע) הוא השלילה של מטי (נוגע) (בעברית, לא פירושו “לא” ו-ולא או ו’לא פירושו “ולא”). זה מציג פרדוקס לוגי. כפי שהסברתי במאמרי על טבע הזמן וגיל היקום, דווקא פתרון הפרדוקס הוא שמשחרר את זרימת הזמן. הניסיון להבין את המשמעות של מבנה המתייחס לעצמו וסותר את עצמו הופך בלתי אפשרי לשני הפכים להתקיים יחד, מה שמחייב פיצול התזה והאנטיתזה שלה לשני רגעים שונים בזמן – אם תזה מתרחשת ברגע אחד, האנטיתזה חייבת להתרחש ברגע הבא, וכן הלאה, משחררת את זרימת הזמן. התבונן, למשל, במשפט כתוב, “משפט זה הוא שקרי.” כל עוד אינך חושב עליו, דבר לא קורה באמת. אולם, אם תנסה להבין את משמעות המשפט הזה, תגיע לשרשרת המסקנות הבאה: אם זה נכון אז זה שקרי, אבל אם זה שקרי אז זה נכון, אבל אם זה נכון אז זה שקרי…, וכו’. הנה לך – זוהי אהבת ה’, המרחף, כביכול, מעל עולמו נוגע ואינו נוגע בו, שלא רק יוצרת זמן אלא משחררת את זרימת הזמן.
כפי שרבי מנחם מנדל מליובאוויטש – האדמו”ר השלישי של חב”ד, הצמח צדק – מסביר בדרך מצוותיך, מטי ולא מטי הוא התהליך שבו נוצרים הכלים מהאור (אור). זהו תהליך של בריאת יש מאין, בריאה יש מאין. אנו יכולים להעריך רק את האור המלובש בכלי. לכן, מטי ולא מטי הוא גם תהליך בריאת העולם (בריאה יש מאין) וגם תהליך בריאת הזמן דרך ה”ריחוף” – נוגע ואינו נוגע – מעשה האהבה והברכה האלוקית. האם זה מקרי שהקיום נרדף לזמן?
להיות או לא להיות? – זו השאלה
שהמלט המסכן שואל אותי כל לילה.
אני מחפש תשובות מחפש הצעות
להניח למנוחת הנצח את ייסורי הנשמה.
לרוץ ולשוב – עם כל רצף,
המלאכים מסובבים את השעון כדי שהעולם יתמיד.
זרימת הזמן הבלתי ניתנת לעצירה
שסוחפת את העתיד אל העבר.
לגעת או לא לגעת – סתירה!
הבן את משמעותה ושחרר את האור.
סוד הברכה האלוקית,
הכלי לאור שיאיר.
