מאת אלכסנדר פולטורק
ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל (שמות כה:כב)
מבוא
פרשת תרומה מכילה הוראות שניתנו למשה מאת ה’ לגבי מספר אלמנטים חשובים במשכן, כמו ארון העדות (ארון), הכרובים (כרובים), מנורה והמזבח. לאחר סיום ההוראות בנוגע לעשיית הכרובים, ה’ אומר למשה שמבין הכרובים הוא ידבר עם משה. מדרש תנחומא מסביר:
הקדוש ברוך הוא אמר למשה: “מבין שתי הדמויות האלה – הכרובים האלה – אדבר אתך; שם אתגלה ואדבר אתך.” כי כשם שדיברתי אתך בסיני מתוך אש וענן, כך יצא קולי מבין שני הכרובים האלה במשכן. (מדרש תנחומא על תרומה ח-ט)
כאשר הקדוש ברוך הוא אמר למשה לעשות את הארון, אמר משה: “ריבונו של עולם, האם לא תמשיך לדבר עמנו מן השמים, כמו בהר סיני?” השיב הקדוש ברוך הוא: “אני רוצה לדבר אתך מבין הכרובים במקדש, כפי שנאמר ‘ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים…’ (שמות כה:כב).” לכן, הקול ששמעת בסיני ממשיך אך עתה בוקע מבין הכרובים, כי מקום זה קידשתי למשכן שכינתי. (מדרש תנחומא על תרומה י)
מה משמעות הדבר? מה כל כך מיוחד בכרובים שמכל המקומות, ה’ רוצה לדבר עם משה דווקא מביניהם?
שכינה בין הכרובים
מדרש רבה על שמות מסביר:
מדוע דיבר מבין הכרובים? להראות שכשם שדיברתי אתך בסיני בגלוי, כך תשרה שכינתי בין הכרובים, וקולי יצא משם.
הזוהר על תרומה מרחיב:
בוא וראה: הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות שני כרובים – בצורת זכר ונקבה – פורשי כנפיים למעלה. מתחת לכנפיהם נמצא סוד האמונה, ומביניהם יוצא הקול המדבר אל הנביא. זהו המקום בו שוכנת השכינה, ומשם היא מגלה את דברה. (זוהר ב:כח,ב-כט,א)
כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, כל העולמות רועדים. הוא מכוון את כוונתו למקום שבין הכרובים, שם שוכן הזוהר העליון. משם זורמות הברכות לכל צד, וניתנת הכפרה. (זוהר ב:קנב,ב)
רעיון דומה מובע בזוהר ב:מא,א. כאשר שני כרובי הזהב עמדו על כיסוי הארון במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש, השכינה האלוהית שרתה בין הכרובים. כנראה, הקול נבע מהנוכחות האלוהית בדיוק כפי שקרה בהר סיני במהלך ההתגלות הסינאית.
אולם, על פי המסורת,[1] בסוף תקופת בית המקדש הראשון, המלך חזקיהו (שמלך בסוף המאה ה-8 עד תחילת המאה ה-7 לפנה”ס) הסתיר את הארון והכרובים. מיקומם אינו ידוע. עם זאת, הנביאים המשיכו להתבונן במרחב שבין הכרובים כדי להשיג נבואה. אכן, הרב אריה קפלן כותב, “מבין הכרובים נבעה הנבואה, כי שם התגלתה השכינה האלוהית בצורה הגלויה ביותר.”[2] בעוד שהיסטורית, נראה כי הארון נעלם לאחר תקופת בית ראשון, המסורת הקבלית מחזיקה בדעה שמהותו הרוחנית נמשכת. הוא נשאר סמל פעיל במיסטיקה היהודית – סמל להתגלות אלוהית, השפע (“זרימה אלוהית”), והמרחב בו נוכחות ה’ (שכינה) מורגשת בעוצמה הרבה ביותר.
שער לנצח
רבי חיים ויטאל כותב בספר ליקוטים על פרשת תרומה בשם האר”י:
…דע כי [הכרובים] הם למעשה [התגלמות] של אבא ואמא.[3]
על פי האר”י, שני הכרובים מייצגים פרצוף אבא[4] (שהספירה העיקרית שלו היא ספירת חכמה) ופרצוף אמא[5] (שהספירה העיקרית שלה היא ספירת בינה). באיחוד המיסטי הזה של אבא ואמא, המרחב בו הם נפגשים – בדומה למרחב שבין הכרובים – הופך למקור השפע האלוהי או “האנרגיה” המחיה את העולמות התחתונים. סמליות זו מדגישה עוד יותר את הרעיון שמנקודה גבולית זו, נשפכת ההתגלות – בין אם זו נבואה, הארה רוחנית, או קיום קוסמי.
על פי ספר יצירה, חכמה מייצגת את העבר, ובינה מייצגת את העתיד:
עומק ראשית, עומק אחרית. (ספר יצירה א:ה)
“הראשית” היא לשון נקייה לעבר, ו”האחרית” היא לשון נקייה לעתיד. ספר יצירה מזהה אותם בהתאמה עם ספירות חכמה ובינה. בהצלבת תורת האר”י עם פסוק זה מספר יצירה, אנו יכולים לומר שהכרובים סימלו שני תחומי זמן – העבר והעתיד. הצעתי בעבר שבמובן המדויק, אין הווה – הזמן נע ישירות מהעתיד לעבר, משאיר רק גבול דק כל כך עד שבקושי קיים. בראייה זו, המרחב עצמו הופך ל”תיאטרון” או “זירה” בה אנו חיים, למעשה כרוך בין העבר לעתיד.[6] במקרה זה, מרחב זה מתגלה כממשק בין העבר (פרצוף אבא) והעתיד (פרצוף אמא), כלומר, המרחב שבין הכרובים. במודל זה, המרחב הוא תופעה מתהווה הנובעת מהאינטראקציה הדינמית בין העבר לעתיד. בו בזמן, זהו מוקד ההתגלות, נקודת המוקד של הנבואה.
רעיון פילוסופי זה יכול להתהדהד עם המוטיב הקבלי שהמרחב שבין הכרובים הוא השער דרכו הנצחי מתקשר עם העולם הזמני. כשם שהמודל שלי מציע שה”הווה” אינו משך זמן אלא ממשק בין העבר לעתיד, כך מרחב הכרובים הוא פחות “מיקום” ויותר ממשק בין האינסופי לסופי – שם ההתגלות “נכנסת” לרצף הזמן והמרחב.
מה שמפריד בין העבר לעתיד הוא הרגע הקצר אינסופית שאנו קוראים לו “הווה”. רגע קצר אינסופית זה הוא הפתח לנצח. כפי שאמרו חז”ל:
פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. [7]
“פתח כחודו של מחט” יכול להיות מובן כרגע החסר[8] בין העבר לעתיד. זהו השער לנצח.
נראה כי כדי להשיג נבואה, הנביאים התבוננו ב”מרחב” האינסופיטסימלי הזה בין העבר לעתיד – המסומל על ידי המרחב שבין הכרובים – ובכך התחברו לנצח, שם מקור הנבואה טמון.
לימוד זה מדגיש כיצד אפילו פתח גבולי זעיר – חור אינסופיטסימלי בזמן בין העבר לעתיד – יכול להוביל לממד אינסופי של נצח ושפע אלוהי. בהקשר של הנבואה, ניתן לומר שיצירת ‘מרחב’ פנימי של קבלה (לא משנה כמה קטן) מאפשרת לאור הגדול ביותר של הנבואה לזרום פנימה.
מסקנה
תובנה זו חושפת אמת עמוקה על טבע ההתגלות האלוהית והתודעה האנושית. המרחב שבין הכרובים מייצג לא רק מיקום פיזי, אלא שער מטאפיזי – נקודת מגע בין הזמני לנצחי. על ידי מיקוד תודעתם ברגע הדק כחוד המחט שבין העבר לעתיד, הנביאים התעלו מעל התפיסה הרגילה ונכנסו למצב בו התקשורת האלוהית הפכה אפשרית.
בחיים הרוחניים שלנו, אנו עשויים למצוא חכמה בפרקטיקה עתיקה זו. כאשר אנו לומדים לשהות ברגע המדויק של “עכשיו” – מבלי להיות אבודים בזיכרונות העבר או חרדים לגבי העתיד – גם אנחנו עשויים לגלות פתח למודעות עמוקה יותר ולנוכחות אלוהית. הכרובים עומדים כשומרי סף נצחיים של סף זה בין העולמות, מזכירים לנו שניתן לגשת לאינסופי דרך האינסופיטסימלי, ושהמסתורין הגדולים ביותר שוכנים לעתים קרובות במרחבים הקטנים ביותר.
הערות שוליים:
[1] בשנת 701 לפנה”ס, מלך אשור סנחריב צר על ירושלים בימי חזקיהו (ראה מלכים ב’, ישעיהו, ודברי הימים ב’). מצב זה יצר סכנה קיצונית, שיכלה להוביל להסתרת חפצים קדושים. ישנן גם תיאוריות שבמהלך הרפורמות של חזקיהו, הוא עשוי היה להסיר את הארון כי ראו בו עבודה זרה. חלק מהמסורות הרבניות מציעות שחזקיהו, או בתקופתו, ננקטו אמצעי זהירות להסתרת הארון בשל איומים מתקרבים. מסורות אחרות מצביעות על תקופות מאוחרות יותר, כמו בימי המלך יאשיהו, או ממש לפני החורבן הבבלי של ירושלים, כזמנים בהם הארון הוסתר. יש גם מידע שבימי מנשה בנו של חזקיהו, המקדש חולל, מה שהיה זמן בו הארון היה בסכנה.
[2] הרב אריה קפלן, מדיטציה והתנ”ך (וייזר, 1978) או מדיטציה וקבלה (וייזר, 1982).
[3] רבי חיים ויטאל, ספר ליקוטים על פרשת תרומה. ראה באנגלית, הרב משה י. וישנפסקי, תפוחים מהפרדס: תובנות מיסטיות על פרשת השבוע (מליבו, קליפורניה: שלושים ושבעה ספרים, 2008), עמ’ 433.
[4] פרצוף (מילולית, “פנים”) הוא תצורה דינמית של ספירות משולבות – אחד החידושים העיקריים של הקבלה הלוריאנית. פרצוף אבא הוא האב העליון – הניצוץ הראשוני של חכמה אשר, בעוד שבנוי סביב ספירת חכמה, כולל בתוכו את הזרע של כל עשר הספירות. פרצוף אבא הוא הארכיטיפ הזכרי בדינמיקה של הפרצופים.
[5] פרצוף אמא הוא האם העליונה – פרצוף הבנוי סביב ספירת בינה. זהו הארכיטיפ הנקבי בדינמיקה של הפרצופים – ה”רחם” המפתחת ומטפחת את ניצוץ החכמה למסגרת מושגית מלאה.
[6] ראה במאמר שלי, “מרחב – בין עתיד ועבר“, הצעתי שאין הווה כקטגוריה זמנית. ראה אלכסנדר פולטורק, “מרחב – בין עתיד ועבר”, QuantumTorah.com (13 ביוני 2019), (https://quantumtorah.com/space-between-future-and-past/). במקום זאת, מרחב פיזי תלת-ממדי הדחוס בין העבר והעתיד ממלא את תפקיד ההווה. ראה גם אלכסנדר פולטורק, “זמן כשילוב של עבר ועתיד”, QuantumTorah.com (30 ביוני 2023) (https://quantumtorah.com/time-as-a-combination-of-past-and-future/).
[7] פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.
[8] חסר מכיוון שה”רגע” הנוכחי אינו בעל זרימה או משך זמן – סימנים הכרחיים של זמן. כתוצאה מכך, ההווה אינו מבנה זמני. במבט מפרספקטיבה זמנית, ההווה הוא רגע חסר – חור קטן לאין שיעור, כביכול, בציר הזמן.
© 2025 אלכסנדר פולטורק. כל הזכויות שמורות.
