ניצולים על ידי אקראיות

מבוא

בספרו מולך על ידי מקריות: התפקיד הנסתר של המזל בחיים ובשווקים, נסים טאלב טוען שהמוח האנושי סולד ממקריות. אנחנו מתוכנתים לראות דפוסים בכל מקום, להבין את סביבתנו ואת האירועים המתרחשים סביבנו. לפעמים חיפוש הדפוסים הזה משרת אותנו היטב, אך לעתים אנו מטעים את עצמנו לראות סדר במקום שאין בו. פשוט איננו יכולים לסבול את הריק של משמעות שהמקריות מרמזת עליו. ^[1]

1. מקריות קוונטית

אולי זה מסביר מדוע פיזיקה קוונטית – מקרית בבסיסה – נשארת כה קשה לקבלה. זה לא רק קשה להבנה; זה קשה להאמין. ביסוד המציאות שלנו נמצאת אי-ודאות: תוצאות שאף כמות של מדידה, זיקוק או כוח אינטלקטואלי לא יכולה להפוך לוודאויות מלאות. אפילו איינשטיין, אחד מאבות המכניקה הקוונטית, לא יכול היה להשלים עם זה. “אלוהים לא משחק בקוביות!” הוא מחה בפורסם. על כך השיב נילס בוהר, “הפסק להגיד לאלוהים מה לעשות.”^[2]

אינני יודע אם אלוהים משחק בקוביות. אבל אני יודע שהוא הורה לנו לעשות בדיוק את זה.

2. משחק בקוביות ביום כיפור

ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, אנו קוראים על שני שעירים והטלת גורלות – הטקס המרכזי של העבודה, השירות שמבצע הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. בתורה, היום נקרא יום הכיפורים, ביטוי שניתן לקרוא אותו, באופן מילולי למדי, כ”יום הגורלות”.

שקול את הפרדוקס שזה מציג. הבעל שם טוב לימד שכל דבר בעולם הזה הוא התגלמות של השגחה פרטית – השגחה אלוהית המתפשטת עד לפרט הקטן ביותר. לא רק עליית ונפילת אימפריות, לא רק גורלות של אומות, אלא גם המיקרוסקופי: קש הנישא ברוח נגזר על ידי האל.^[3] השקפת עולם זו נראית כאילו אינה משאירה מקום כלל למקריות. ובכל זאת, ביום הקדוש ביותר בשנה, לב העבודה הוא הגרלה.

מדוע מסורת שעומדת על כך שאין “סתם מקרה” תשים טקס של “מקריות” במרכז היום המלא יראה ביותר שלה?

3. היכן ההשגחה מסתתרת

הפתרון מתחיל בתובנה פשוטה: לעין האנושית, ההשגחה מוסתרת בקלות הרבה ביותר כאשר ניתן להסביר אירועים בלעדיה.

שני “מסכים” גדולים עומדים בינינו לבין התגלות היד האלוהית: הסדירות האובייקטיבית של הטבע והכוח הסובייקטיבי של הבחירה האנושית.

הטבע הוא הסתרה יוצאת דופן. חוקיו כה אמינים שאנו יכולים לבנות גשרים, לשגר לוויינים ולחזות ליקויי חמה. הפל אבן, וכוח המשיכה מכתיב את מסלולה. חמם מים, והתרמודינמיקה שולטת ברתיחתם. סדירויות אלה אינן האויב של ההשגחה; הן לבושה. אולם, בדיוק בגלל שהן עקביות, הן מצופפות את תפיסתנו. כאשר ניתן להסביר הכל באמצעות פיזיקה, אנו מפסיקים להבחין באחד שחיבר את הפיזיקה.

הרצון החופשי פועל באופן דומה, אם כי מבפנים. כאשר אני בוחר, כאשר אני מחליט, כאשר אני עומד על כך שהעדפותיי הן ריבוניות, אני ממלא את החלל שבו אלוהים עשוי להתגלות. כפי שאמר הרבי מקוצק בפורסם כאשר נשאל, “היכן אלוהים?”: “הוא נמצא בכל מקום שבו אתה מניח לו להיכנס.”^[4] ככל שאני אוחז בהגה החיים בחוזקה רבה יותר, כך אני מבחין פחות ביד שסללה עבורי את הדרך.

כאן הגורל הופך לטכנולוגיה רוחנית. הגרלה מנטרלת את הטבע ואת הרצון בו-זמנית, לא על ידי ביטולם, אלא על ידי סידורם כך שהם כבר לא מייצרים הסבר אנושי מובן.

מנקודת המבט של הפיזיקה, גלגול קובייה נשלט על ידי משוואות תנועה דטרמיניסטיות. אבל משוואות אלה רגישות באופן מדויק לתנאים ההתחלתיים: הזווית המדויקת של השחרור, המרקם המיקרוסקופי של המשטח, זרמי האוויר, האלסטיות של השולחן, האסימטריות הזעירות של הקובייה עצמה. באופן עקרוני, הגלגול הוא “חוקי”; למעשה, הוא בלתי ניתן לחיזוי באופן אפקטיבי – מה שאנו מכנים בפיזיקה “כאוס דטרמיניסטי”. לא השעינו את חוקי הטבע, אבל סידרנו תנאים כך שהחוקים לא מניבים תחזית שאנו יכולים לקחת בעלות עליה. הטלת מטבע או גלגול קובייה הוגנת מנטרלים את כוח החיזוי של חוקי הפיזיקה מבלי להשעות אותם.

מנקודת המבט של הפסיכולוגיה, הגרלה היא אף רדיקלית יותר. זהו ביטול או הסרה עצמית. הכהן הגדול אינו בוחר איזה שעיר הוא “לה'” ואיזה “לעזאזל”. הוא מסיר את רצונו מההחלטה לחלוטין. בריק הזה, משהו אחר יכול להיכנס.

“ונתן אהרן על שני השעירים גורלות: גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל.” (ויקרא טז:ח)

הגורלות אינם ויתור לאי-ודאות; הם טיפוח מכוון שלה. הם יוצרים מרחב שלא הטבע ולא העדפה אנושית יכולים לטעון לו באופן סביר. ובמרחב הזה, ההשגחה יכולה להתגלות – לא בהכרח כנס רועם, אלא כמשמעות שזוהרת בדיוק במקום שבו המשמעות נראית נעדרת.

4. גורל: הרצון שמעל להיגיון

במחשבה היהודית, גורל (גורל) הוא יותר ממגריל. זו דרך להגיע להחלטה שעוקפת את המנגנון הרגיל של סיבות.

כאשר אני בוחר על פי היגיון, אני יכול להסביר את עצמי. אני יכול להצביע על יתרונות, הסתברויות או העדפות. אבל בחירה על ידי גורל היא, במכוון, מעבר להסבר. היא מגיעה משום מקום שהתודעה יכולה למפות. זו הסיבה שהגורל תמיד נשא ריח קלוש של הקדוש.

ארץ ישראל חולקה בגורל. שאול נבחר בגורל. מלחי יונה הטילו גורלות. עכן נחשף בגורל. ישראל לא השתמשה בגורל כי חסרה אינטליגנציה; היא השתמשה בגורל בדיוק כאשר אינטליגנציה לא הייתה הכלי המתאים.

תורות חסידיות וקבליות לוקחות זאת צעד נוסף קדימה. הן מדברות על הגורל כמושרש ברמה “גבוהה מהשכל” – ממד של רצון (ספירה של כתר, שקודמת בעץ הספירות לספירה האינטלקטואלית של חכמה^[5]) שקודם להיגיון. היגיון הוא השוואתי; הוא שוקל. רצון הוא מוחלט; הוא מחליט. בבני אדם, אנו חווים זאת ישירות: לפעמים אנו בוחרים בגלל סיבות, ולפעמים אנו בוחרים כי אנו רוצים. באלוהי, “כי אני רוצה בכך” אינו גחמה, אלא הריבונות עצמה.

גורל, אם כן, אינו “מקריות חסרת משמעות”. זהו רמז לסוג גבוה יותר של משמעות – כזה שאינו מגיע דרך הטיעונים שלנו. זוהי המשמעות היורדת מעל לקטגוריות שלנו.

5. ניסים נסתרים וההימור של הרמב”ן

כאן אנו נוגעים ברעיון יהודי קלאסי: ההשגחה היא לעתים קרובות “נס” בדיוק מפני שהיא נסתרת. בפירושו (שמות יג:טז), הרמב”ן טוען:

“אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם.”

לקבל זאת זו מעין התערבות: אדם מתחייב לתפיסת עולם שבה שום דבר לא קורה רק מתוך הכרח טבעי; כל אירוע נושא את חותמו של הפעולה האלוהית אם רוצים להיות נאמנים לתורה.

הרמב”ן גם טוען שהניסים הגלויים של יציאת מצרים נועדו לאמן אותנו לראות את הניסים הנסתרים שמתרחשים כל הזמן. מטרתו של נס גלוי אינה להמשיך ולהשעות את הטבע לנצח, אלא ללמד אותנו לקרוא את הטבע עצמו כהסתרה של הרצון האלוהי.

אם כך, הגורל הופך למעבדה המושלמת לניסים נסתרים. זהו ה”טבע” בפעולה – תהליך פיזי חוקי, ועדיין הוא מסרב בעקשנות להפוך לנרטיב שאנחנו יכולים לשלוט בו. העולם עושה את מה שהוא תמיד עושה, ובכל זאת התוצאה מרגישה כאילו היא הגיעה “ממקום אחר”. הגורל הוא המקום שבו הטבע הופך לשקוף.

6. עמלק: האידיאולוגיה של המקריות

יש אויב בתורה שהתיאולוגיה שלו היא, בעיקרה, אקראיות.

כאשר התורה מתארת את התקפת עמלק, היא משתמשת בביטוי אשר קרך בדרך. רש”י מציין שקרך יכול להיקרא כלשון מקרה (“מקריות”), “התרחשות פתאומית”.^[6] האסטרטגיה של עמלק אינה רק צבאית; היא מטאפיזית: לשכנע את ישראל שאירועים הם רק תאונות, ולכן חסרי משמעות.

זו הסיבה שעמלק כל כך הרסני. אם הכל הוא “מקרה”, אז אין סיפור, אין ברית, אין קריאה – רק סטטיסטיקה. עמלק לא צריך להפריך את ההשגחה; הוא רק צריך לצמצם את המציאות למקריות.

כנגד זה, היהדות עושה משהו בלתי צפוי: היא לא מכחישה את חווית האקראיות. היא גואלת אותה. היא הופכת את המקרה לדלת במקום לטיעון נגד משמעות. “כן,” התורה כאילו אומרת, “מנקודת המבט שלך זה עשוי להיראות כמו הטלת קוביות. אבל אתה לא יודע מי מחזיק את הקוביות.”

7. פורים: ישועה דרך מקריות

הזוהר מביע אמירה מדהימה: ניתן לקרוא את יום הכיפורים כ”יום כמו פורים”.[7] על פני השטח, ההשוואה מפתיעה. יום כיפור הוא צום, יראה, בגדים לבנים ורעדה. פורים הוא חגיגה, יין, מסכות, רעש וצחוק. ובכל זאת הזוהר עומד על כך: יום כיפור הוא רק כמו פורים, כאילו פורים נוגע בנקודה עמוקה אף יותר. מדוע? מפני שפורים הוא חג ההשגחה הנסתרת.

מגילת אסתר לעולם לא מזכירה את שם ה’. היא נקראת כמו תככים חילוניים בחצר המלכות: פוליטיקה, קנאה, תחרויות יופי, רכילות בארמון, רשומות בירוקרטיות. הסיפור נתפר יחד ממה שנראה כמקריות – תאונות קטנות שבמקרה מסתדרות. ודווקא בגלל שהמגילה מסתירה את השם האלוהי, היא מאמנת את העין לראות את היד האלוהית.

זהו הפרדוקס של פורים: ככל שה’ מוסתר יותר, כך נוכחותו בולטת יותר.

המן מפיל פור (פורים) כדי לבחור תאריך לרצח עם, משוכנע שההיסטוריה היא שולחן קוביות, והוא המהמר. הגורלות נופלים, והמן נרגע לתוך פטליזם, מדמיין שהאקראיות העניקה לו בלתי נמנעות.

אבל אותם גורלות הופכים למנגנון של מפלתו. התאריך שהוא בחר, “במקרה”, מאפשר זמן להיפוך. נדודי השינה המלכותיים ברגע ה”לא נכון” הופכים את הרשומה הבירוקרטית לנשק. רצף של אירועים שניתן היה לספר כמקריות גרידא הופך, במבט לאחור, לארכיטקטורה.

פורים מלמד שההשגחה מגיעה לעתים קרובות מחופשת לאקראיות. יום כיפור מלמד שאנחנו יכולים ליצור באופן פעיל מרחב להתגלות הזו.

8. ארבע וינייטות תנ”כיות של הגורל הקדוש

התורה והנביאים משתמשים בגורלות ברגעים של מתח מוסרי ורוחני – בדיוק כאשר הסיכונים גבוהים מדי למניפולציה.

יונה: בסערה בים, המלחים הטילו גורלות כדי לזהות את מקור האסון. הגורל נפל על יונה. ספקן עלול להשיח בכתפיים: צירוף מקרים בלבד. אולם הנרטיב כופה את המסקנה ההפוכה. הגורל ה”אקראי” הופך למכשיר שדרכו האמת עולה אל פני השטח.

שאול: למרות ששאול נמשח בפרטיות על ידי שמואל, הוא התגלה מאוחר יותר בפומבי במצפה באמצעות גורל ש’לכד’ את שבט בנימין, ולבסוף את שאול בן קיש.^[8] שיטת בחירה זו שוללת משא ומתן. היא מונעת שליטה אנושית ולכן חושפת סוג אחר של סמכות.

עכן: לאחר יריחו, ישראל סובלת מתבוסה בלתי צפויה בעי. האשם מזוהה באמצעות תהליך של גורלות עוקבים בין שבטים, משפחות ובתי אבות. הנקודה אינה סטטיסטית; היא רוחנית. החטא החבוי מובא לגילוי באמצעות מנגנון שאף אדם יחיד אינו יכול לכוון. ^[9]

הארץ: הנחלה מחולקת בגורל, שוב מתוך כוונה ברורה שהמתנה אינה יכולה להיקנות, להיות מושא למשא ומתן או להילקח בכוח. אפילו הגאוגרפיה של ישראל מוטבעת בהודעה: החזקה אינה שליטה; היא השגחה. ^[10]

9. אקראיות כמשמעת אתית

יש גם ממד אתי לגורל שלעתים קרובות אנו מפספסים.

הגרלה היא ענווה בפעולה. היא מודה: אני לא יודע מספיק כדי לבחור. היא גם מודה: אינני זכאי לבחור.

בעולם רווי אופטימיזציה—אסטרטגיות הטובות ביותר, שיטות עבודה הטובות ביותר, תוצאות הטובות ביותר—אנו יכולים להתחיל להאמין שכל תוצאה נרכשת. הזוכה ראוי. המפסיד נכשל. העשירים חכמים. העניים עצלים. הביקורת הגדולה של טלב היא שזה לעתים קרובות שקר שאנו מספרים לאחר מעשה, סיפור הנתפר על המקריות.

המדע המודרני מסכים בשקט. כאשר חוקרים מחלקים באקראי חולים לקבוצות טיפול וביקורת, הם אינם תומכים בחוסר משמעות. הם מכירים בהטיה ומנסים להסיר את היד האנושית מהתוצאה. הקצאה אקראית משמשת בדיוק מפני שהיא הוגנת, מפני שהיא מונעת מניפולציה, ומפני שהיא חושפת אמיתות שהעדפותינו היו מסתירות אחרת.

הגורל ביום כיפור עושה משהו מקביל מבחינה רוחנית. הוא מסיר מניפולציה. הוא מסרב לתת לאגו להתחפש לקדושה. ואז—במקום הריק שנותר מאחור—הוא מפנה מקום לרצון עליון.

10. אי-דטרמיניזם קוונטי והמקום הפתוח בטבע

כעת חזרו אל הנפש המודרנית, הרדופה על ידי האקראיות הקוונטית.

מכניקת הקוונטים אומרת לנו שברמה יסודית, הטבע לא תמיד מספק תוצאה קבועה יחידה. במקום זאת, הוא מספק התפלגות—אפשרויות אמיתיות עם הסתברויות אמיתיות. התיאוריה מדויקת להפליא בחיזוי ההסתברויות הללו, ובכל זאת היא מסרבת לומר איזו תוצאה ספציפית תתרחש במקרה נתון.

ניתן לפרש זאת בדרכים רבות. אך מתוך השקפת עולם תיאיסטית, אי-דטרמיניזם קוונטי מציע מטפורה מדהימה: מקום בו החוקים עצמם משאירים מקום פתוח.

השגחה, בהשקפה זו, אינה צריכה לרסק את הטבע מבחוץ. היא יכולה לפעול מתוך המרחב שהחוקים כבר מאפשרים—לבחור בין תוצאות מותרות מבלי להפר את המשוואות המכוונות את ההסתברויות.

זוהי אינה טענה מדעית ואינה הוכחה. זוהי מסגרת תיאולוגית: דרך להבין כיצד פעולה אלוהית עשויה להיות תואמת לעולם חוקי. אקראיות, בדיוק מפני שהיא חוקית ובכל זאת לא דטרמיניסטית, הופכת לצינור עדין להשגחה. כיניתי זאת במקום אחר “אקראיות כשער להשגחה אלוהית”.^[11]

11. מקריות כמשמעות מוצפנת

אנו יכולים לומר את אותו הדבר ללא פיזיקה. אקראיות היא לעתים קרובות פשוט משמעות שאיננו יכולים לפענח.

טקסט צופן קריפטוגרפי מיועד להיראות כמו רעש. לעין לא מעוזרת, הוא בלתי ניתן להבחנה מאקראיות. ובכל זאת הוא עשוי להכיל הודעה של דיוק משובח. ההבדל בין רעש למשמעות אינו הנתונים עצמם, אלא האם אתה מחזיק במפתח.

כך זה עם השגחה. אותו אירוע יכול להיראות לאדם אחד כתאונה חסרת משמעות ולאחר כסימן ברור. אדם אחד רואה רק טקסט צופן—רעש. אחר מחזיק במפתח וקורא את ההודעה.

הטענה של הבעל שם טוב שכל פרט הוא השגחה אינה קריאה לאמונות טפלות. זוהי קריאה לקשב. המפתח הוא להפוך ענוים מספיק כדי להודות שהעולם אולי מדבר בשפה עמוקה יותר מהסטטיסטיקות שלנו.

12. מסקנה: גאולת האקראיות

הנפש המדעית מתייחסת לעתים קרובות לאקראיות כגבול בו המשמעות נגמרת. הנפש הדתית נוטה להתייחס לאקראיות כמקום בו המשמעות מתחילה.

דרכה של התורה תובענית יותר. היא מבקשת מאיתנו לקבל את האקראיות כמאפיין אמיתי של החוויה שלנו, לעתים אפילו מאפיין של הטבע עצמו. אך היא גם מבקשת מאיתנו להכיר שעצם החוויה של אקראיות יכולה להפוך לשער: מרחב בו לא הטבע ולא האגו מסבירים במלואם, ובו סוג עמוק יותר של משמעות יכול להיכנס.

לכן, פעמיים בשנה—בפורים וביום הכיפורים—אנו קוראים על גורלות וחוגגים את הפתח הקדוש הזה ברקמת הסיבתיות בו השגחה זורחת דרכה.

איינשטיין התעקש שאלוהים אינו משחק בקוביות. אולי הוא צדק—אך לא באופן שהתכוון. הקוביות אינן עדות להיעדרות אלוהית. הן המכשיר שדרכו נוכחות אלוהית מדברת בשפה שהמוחות הדטרמיניסטיים שלנו אינם יכולים לטעון לשלוט בה.

אנשים מסוימים מרומים על ידי אקראיות. אך כשאנו לומדים לצעוד אחורה, להסיג את התפיסה שלנו, ולתת לעולם לדבר מעבר לסיבותינו, אנו עלולים למצוא את עצמנו לא מרומים על ידי אקראיות, אלא ניצלים על ידה.

[1] נסים ניקולס טלב, Fooled by Randomness: The Hidden Role of Chance in Life and in the Markets (New York: Random House, 2005), 56–77.

[2] מכתב מאלברט איינשטיין למקס בורן, 4 בדצמבר 1926, במכתבי בורן-איינשטיין, תרגום: איירין בורן (ניו יורק: ווקר וחברה, 1971), 91.

[3] לימוד זה נשמר בכתר שם טוב ותולדות יעקב יוסף על ידי יעקב יוסף מפולנאה ומפורט על ידי הרב יוסף יצחק שניאורסון בספר המאמרים תרצ”ו (ברוקלין: קה”ת, 1990), 120. הסיפור על הבעל שם טוב המצביע על עלה נופל מופיע במקורות חסידיים רבים; ראה גם הרב מנחם מ. שניאורסון, מובל בידי ה’ (ברוקלין: שיחות באנגלית, 2008).

[4] אמרה זו מיוחסת בדרך כלל לרבי מנחם מנדל מקוצק (1787–1859). החילופין עם הרב לייבל אייגר הצעיר מתועדים באוספים חסידיים שונים. ראה מרטין בובר, סיפורי חסידים (ניו יורק: הוצאת שוקן, 1991), 2:277.

[5] על עליונות כתר (רצון) על חכמה (חוכמה), ראה זוהר א:לא ע”ב, הקובע שחכמה נקראת “ראשית” (התחלה) בדיוק מפני שכתר נשאר נסתר מעליה; השוו זוהר ב:קכא ע”א וג:רצ ע”א על הפסוק “והחכמה מאין תמצא” (איוב כח:יב), שבו “אין” מתייחס לכתר. הרבי יצחק לוריא מרחיב בעץ חיים (שער כג:ה, ח) שכתר מייצג “רצון העליון“—לא רצון המכוון לכל אובייקט מסוים, אלא הנכונות הקדמונית הקודמת לכל הכוחות האינטלקטואליים. ראה גם הרב שניאור זלמן מליאדי, תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ט, על רצון כ”נשמה” של שכל.

[6] רש”י על דברים כה:יח, ד”ה אשר קרך.

[7] תיקוני זוהר, תיקון כא, נז ע”ב: “פורים אתקרי על שם יום הכיפורים” (פורים נקרא על שם יום הכיפורים). ראה גם זוהר ג:ק ע”ב לדיון קשור במשמעות המיסטית של החג.

[8] שמואל א י:כ–כא.

[9] יהושע ז.

[10] במדבר כו:נה-נו, יהושע יד:ב.

[11] אלכסנדר פולטורק, “אקראיות כמנגנון להשגחה אלוהית” (מאמר שהוצג בכנס הבינלאומי השביעי לתורה ומדע במיאמי, פלורידה, 12-15 בדצמבר 2007).