תקציר: האזהרה בהאזינו על “לא-עם” (בלא-עם) מוצאת רלוונטיות מצמררת בזהות ה”פלסטינית” המודרנית – מבנה פוליטי שנוצר ב-1964 על ידי הקג”ב והליגה הערבית, ולא אומה עתיקה. אותם פסוקים נבואיים שחזו הטרדה מצד התנגדות מלאכותית זו, ניבאו גם את ה”שדים המעופפים” (רחפנים) ואת החמאס (אלימות מהמנהרות) של ה-7 באוקטובר. התרופה: נטישת אידיאולוגיות זרות וחזרה לערכי התורה.
סיכום: מאמר זה חוקר כיצד שירתו האחרונה של משה, האזינו, מתארת באופן נבואי את מצבה המודרני של ישראל. ההתייחסות בתורה ל”לא-עם” (בלא-עם) שיכעיס את ישראל מתאימה לזהות ה”פלסטינית” שנוצרה פוליטית – מונח שהתייחס היסטורית ליהודים עד 1964, כאשר הקג”ב הסובייטי והליגה הערבית יצרו את אש”ף והמציאו את הלאומיות הפלסטינית כנשק במלחמה הקרה נגד ישראל. באמצעות מסמכים שהותרו לפרסום, עדויות של עריקים, והודאות כנות ממנהיגי אש”ף עצמם, המאמר מתחקה אחר האופן שבו “לא-אומה” זו נבנתה למטרות טקטיות. האזהרה הנבואית מתרחבת לפרטים ספציפיים: ה”שדים המעופפים” (רשף) מתגלמים כרחפני חמאס ב-7 באוקטובר, בעוד שהמילה חמאס עצמה מופיעה בפסוקים המתארים איומים תת-קרקעיים – תיאור מדויק של מחבלים השוכנים במנהרות. הדרך קדימה דורשת נטישת ה”לא-אלים” (אידיאולוגיות זרות) שהזמינו הטרדה זו על ידי לא-עם.
פרשת האזינו
בשבת זו, בבתי כנסת ברחבי העולם, אנו קוראים את האזינו, שירתו של משה המכווצת את ההיסטוריה היהודית לכמה בתים בוערים. פסוק אחד הכה בי מחדש:
ויאמר: “אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם; כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם. הם קנאוני בלא-אל, כעסוני בהבליהם; ואני אקניאם בלא-עם, בגוי נבל אכעיסם.” (דברים ל”ב:כ”א)
רש”י מבין את המילה בלא-עם (“לא-עם”), כרומזת לאומה חסרת מוניטין, עם חסר מעמד. הוא מביא דוגמה ספציפית מהתלמוד (יבמות סג א) ומהספרי, המזהה אותם כברברים. תרגום אונקלוס מתרגם מילים אלה כ”בעם שאינו עם”. רמב”ן מתרגם מילים אלה כ”אומה חדשה”.
אינני מכיר אנלוגיה מודרנית ברורה יותר ללא-עם זה מאשר הזהות הפוליטית המשווקת בימינו כ”פלסטינית”, זהות שהתעצבה לא כאומה ותיקה אלא כפרויקט פוליטי מודרני שתוכנן בחלקו הגדול בהתנגדות לריבונות יהודית. ההיסטוריה חשובה.
מקורות ה”פלסטיני” (כמונח וכפרויקט)
לאחר שרומא דיכאה את מרד בר כוכבא (132-135 לספירה), הקיסר אדריאנוס שינה את שמה של יהודה לסוריה פלסטינה ואת ירושלים לאיליה קפיטולינה – מהלך אימפריאלי מכוון שנועד למחוק את הזהות הלאומית היהודית במולדתה.[1] השם נגזר מהפלישתים (בעברית: פלשתים), עם המוזכר בתנ”ך. הפלישתים, עם לא-שמי מהים האגאי (המזוהה לעתים קרובות עם “עמי הים”), התיישבו במישור החוף הדרומי של כנען סביב המאה ה-12 לפנה”ס. בתקופתו של אדריאנוס, הפלישתים כבר נטמעו באוכלוסייה הרחבה במשך מאות שנים ולא היו קיימים עוד כעם נפרד. על ידי החייאת השם פלסטינה, אדריאנוס ביקש למחוק כל זכר לנוכחות יהודית שם.[2] עם זאת, שינוי השם לא הביא לסיום הנוכחות או היצירתיות היהודית בארץ: המשנה נערכה בגליל סביב שנת 200 לספירה תחת רבי יהודה הנשיא, ומאות שנים מאוחר יותר התלמוד הירושלמי נערך בטבריה וקיסריה. הייתה נוכחות יהודית רציפה, אם כי מצומצמת, בארץ הקודש. הארץ הייתה מיושבת גם על ידי שומרונים, יוונים-סורים ובדואים. [3]
בעוד שאוכלוסיות ערביות ומוסלמיות היו נוכחות באימפריה העות’מאנית במשך מאות שנים, העלייה היהודית בסוף המאה ה-19 יצרה פעילות כלכלית שמשכה הגירה ערבית מארצות ערב השכנות.
קפיצה קדימה למנדט הבריטי (1917-1948): המילה פלסטיני התייחסה בדרך כלל ליהודים שחיו בארץ. העיתון הציוני היומי, שנוסד ב-1932, היה הפלסטיין פוסט (ששמו שונה לג’רוזלם פוסט ב-1950); הבנק האנגלו-פלסטיני הפך מאוחר יותר לבנק לאומי; והתזמורת הסימפונית הפלסטינית, שנוסדה ב-1936, הפכה לפילהרמונית הישראלית. כל השלושה משקפים כיצד “פלסטיני” באותה תקופה סימן בעיקר מוסדות ואנשים יהודיים.
הפרויקט הלאומי הערבי-פלסטיני המודרני צמח באמצע המאה ה-20, במיוחד אחרי 1967, ועוצב על ידי מדינאות אזורית ותככי המלחמה הקרה. ארגון השחרור הפלסטיני (אש”ף) הוקם בקהיר ב-1964 בחסות הליגה הערבית – לפני שישראל שלטה ביהודה ושומרון (“הגדה המערבית”) או בעזה – משקף פוליטיקה אזורית יותר מאשר מסורת לאומית מבוססת ועצמאית.[4] בין 1948-1967, ירדן סיפחה את הגדה המערבית (הוכרה רק על ידי מספר קטן של מדינות), ומצרים ניהלה את עזה מבלי ליצור שום “פלסטין” ריבונית.
פתח נוסד כארגון פוליטי וצבאי ב-1959, בכווית, על ידי חברי הפזורה הערבית שעזבו את ישראל אחרי מלחמת 1948. מייסדיו העיקריים כללו את יאסר ערפאת ועוזרים כמו ח’ליל אל-וזיר וסלאח ח’לף, שהיו בעיקר אנשי מקצוע וסטודנטים שהתגוררו במדינות המפרץ ובמדינות ערביות אחרות. פתח היה תנועה לאומנית פוליטית וגרילה. הוא מעולם לא טען לייצג את “העם הפלסטיני”.
ארגון השחרור הפלסטיני (אש”ף) הוקם מאוחר יותר, ב-1964, בפסגת הליגה הערבית בקהיר, מצרים. הוא נוצר על ידי הליגה הערבית, תחת השפעה משמעותית של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, כדי לשמש כארגון מטרייה רשמי המייצג את האוכלוסייה הערבית שחיה בפלסטין לפני 1948 או המשיכה לחיות בישראל אחרי 1948, כאשר אחמד שוקיירי מונה כיו”ר הראשון שלו. פתח, שהיה במקור תנועת גרילה עצמאית, הצטרף מאוחר יותר והפך לפלג הדומיננטי בתוך אש”ף ב-1969, כאשר יאסר ערפאת נטל את תפקיד היו”ר שלו.
הודאה מפתיעה הגיעה מזוהיר מוחסן, מנהיג פלג באש”ף המזוהה עם סוריה, שאמר לעיתון ההולנדי טראו ב-31 במרץ 1977, שהזהות הפלסטינית הודגשה מסיבות טקטיות במאבק ערבי רחב יותר – חלון כן להבנה כיצד הלאומיות ה”פלסטינית” המודרנית שימשה לעתים קרובות ככלי גיאופוליטי טקטי. הנה מה שזוהיר מוחסן אמר במילותיו שלו:
העם הפלסטיני אינו קיים. יצירת מדינה פלסטינית היא רק אמצעי להמשך המאבק שלנו נגד מדינת ישראל למען אחדותנו הערבית… רק מסיבות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים היום על קיומו של עם פלסטיני, מכיוון שהאינטרסים הלאומיים הערביים דורשים שנציב את קיומו של “עם פלסטיני” נפרד כדי להתנגד לציונות. כן, קיומה של זהות פלסטינית נפרדת קיים רק מסיבות טקטיות. [5]
יתר על כן, מייסד אש”ף, יאסר ערפאת עצמו, ערבי ממוצא מצרי, הודה ללא היסוס:
לעם הפלסטיני אין זהות לאומית. אני, יאסר ערפאת, איש הגורל, אתן להם זהות זו דרך העימות עם ישראל. [6]
קשר הק.ג.ב
גנרל יון מיכאי פצ’פה, ראש שירות המודיעין החוץ של רומניה, מילא תפקיד משמעותי בפעולות הגוש הסובייטי נגד ישראל וארה”ב. ב-1978, הוא הפך לקצין המודיעין הבכיר ביותר שערק אי פעם מהגוש הסובייטי, ובין גילויים סודיים רבים, סיפק פרטים על פעולות הק.ג.ב נגד ישראל. פצ’פה אומר שיו”ר הק.ג.ב, יורי אנדרופוב (מאוחר יותר יורשו של ליאוניד ברז’נייב כמזכ”ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית), אמר לו:
היינו צריכים להחדיר שנאה בסגנון נאצי כלפי היהודים בכל העולם המוסלמי, ולהפוך נשק רגשי זה למרחץ דמים טרוריסטי נגד ישראל ותומכתה העיקרית, ארצות הברית.[7]
הק.ג.ב יצר את ארגון השחרור הפלסטיני (אש”ף) ב-1964, כאשר האמנה הלאומית הפלסטינית נוסחה במוסקבה – המסמך שהמציא את הלאומיות הפלסטינית. במהלך המנדט של חבר הלאומים ומאוחר יותר מנדט האו”ם לפלשתינה 1919-1948, “פלסטינים” שימש בדרך כלל לתיאור יהודים שחיו בשטח. “העם הפלסטיני” במשמעות של ערבים בפלסטין הופיע בפעם הראשונה באמנה משנת 1964, שנכתבה על ידי הק.ג.ב.
לפי ה-CIA, “מאז מלחמת אוקטובר 1973, הסובייטים עשו שימוש חוזר בסוגיה הפלסטינית בניסיון לחסום צעדים חלקיים בחסות ארה”ב לקראת הסדר במזרח התיכון.” התמיכה הסובייטית בפלסטינים נועדה בין היתר “ללחוץ על מצרים להתרחק מארה”ב ולחזור לברית המועצות.” דו”ח ה-CIA מצטט עוד את השגריר הסובייטי עזימוב שאמר: “אש”ף הוא המשחק שלנו וה-PDFLP[8] הוא השחקן שלנו.”[9]
אחרי ערפאת, סוכן ק.ג.ב אחר תפס את מקומו. כפי שדווח ב-CNN, מסמכים סובייטיים שהיו חסויים בעבר טוענים שנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס היה פעם סוכן ק.ג.ב בשם הקוד “חפרפרת”. המסמכים, שהושגו על ידי CNN מארכיון מיטרוחין בקולג’ צ’רצ’יל באוניברסיטת קיימברידג’, אומרים שעבאס, שהשלים לימודים מתקדמים במוסקבה ב-1982, היה סוכן ק.ג.ב בזמן שהיה חבר בארגון השחרור הפלסטיני בדמשק. אחד מהקבצים בארכיון מיטרוחין, המסומן כ”מעטפה K-24″ מתייחס ל”המזרח הקרוב והתיכון”. פסקה 244 בחלק מתייחסת למחמוד עבאס. “‘חפרפרת’ – עבאס מחמוד 1935. פלסטיני יליד. הוועד הפועל של פתח, אש”ף בדמשק. סוכן ק.ג.ב.”[10] עבודת הדוקטורט של עבאס עצמו, שהוא הגן עליה ב-1982 באוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה ופרסם ב-1984 כהצד האחר: הקשר הסודי בין הנאציזם לציונות, קידמה תמות רוויזיוניסטיות של השואה.
כפי שהתורה ניבאה, נוטרד על ידי לא-אומה, מה שמכונה פלסטינים. זוהי אומה מלאכותית שלא הייתה קיימת לפני 1964. הסיבת קיומה היא להתנגד לקיומה של ישראל ולהטריד את העם היהודי. זוהי התוצאה – מידה כנגד מידה – של עבודת לא-אלים, כלומר, אידיאולוגיות זרות לתורה.
חמאס
הפסוקים הבאים בהאזינו מעצימים את האזהרה:
הם יצמיחו שיער מרעב, יותקפו על ידי שדים, יכרתו על ידי מרירי. אכסיס עליהם שן בהמות, עם חמת זוחלי עפר. (דברים לב:כד)
המילה העברית רֶשֶׁף (רשף) מתורגמת לעיל פשוט כ”שדים”. אולם בהסברו את המילה הזו, רש”י מצטט את איוב ה:ז, שם “בני רשף” פירושם “יצורים מעופפים”. בהתאם לכך, בחלק מהמהדורות של התורה, המילה הזו מתורגמת כ”דרקונים מעופפים” (או “שדים מעופפים”). כעת אנו יודעים מה הם “השדים המעופפים” הללו – כלי טיס בלתי מאוישים שמחבלי חמאס השתמשו בהם ב-7 באוקטובר 2023, כדי להכריע ולהשבית את המצלמות ומערכות האבטחה לאורך החומה המפרידה בין עזה לישראל.
ואם זה לא משכנע מספיק, המילה “חמס” (שפירושה “ארס”, “אלימות” או “אכזריות”) מופיעה מילה במילה בפסוק, המדברת על ארס יצורים הזוחלים בעפר. מדוע “בעפר”? כי הם חיים במנהרות תת-קרקעיות! התורה הזהירה אותנו על האירועים הטרגיים הללו לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה. ורבנים, שחשו בדחיפות המסר, אמרו שכל אחד צריך לנסות לשנן את פרשת התורה של האזינו. המילים הללו של התורה הדהדו במוחי כשספר התורה נקרא בבית הכנסת שלנו בשבת. המסר שלהן, חד וברור, אינו מותיר מקום לספק – עלינו להתרחק מעבודת לא-אלים, האידיאולוגיות הזרות, ולחזור לערכי התורה. כשלא יהיו עוד לא-אלים בקרב העם היהודי, לא נוטרד עוד על ידי הלא-עם.
מסקנה
הנבואה של האזינו מדברת ישירות לרגע שלנו. מה שהעולם המערבי האמין במשך עשרות שנים כתנועה לאומית אמיתית מתגלה, דרך מסמכים מסווגים שהוסרה סיווגם והודאות גלויות של האדריכלים שלה עצמם, כמשהו אחר לחלוטין: המצאה של המלחמה הקרה שנועדה לפגוע בלגיטימיות הריבונות היהודית ולשרת אינטרסים גיאופוליטיים סובייטיים. “הלא-עם” שנחזה בדברים לב:כא לא צמח משורשים עתיקים אלא ממשרדי ה-KGB במוסקבה ומוועידות הליגה הערבית בקהיר.
אולם האזהרה של התורה משתרעת מעבר לסקרנות היסטורית. אותם פסוקים נבואיים שזיהו את ההתנגדות המיוצרת הזו גם צפו את הטבע המדויק של איומים עכשוויים – מה”שדים המעופפים” שהשביתו את ההגנות הישראליות ועד החמס (אלימות) הבוקע ממנהרות תת-קרקעיות. הספציפיות מדהימה; ההשלכות, מפוכחות.
גם התרופה ברורה. האזינו אינה מייעצת ייאוש אלא שינוי. ההטרדה על ידי “לא-עם” נובעת מהעקירה הרוחנית שלנו עצמנו – עבודת “לא-אלים”, אימוץ אידיאולוגיות זרות לערכי התורה. כשאנו נוטשים את המבנים הזרים הללו וחוזרים למורשת הרוחנית האותנטית שלנו, הלא-עם מאבד את כוחו לעורר אותנו.
לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה, משה דחס את כל ההיסטוריה היהודית לתוך השיר הזה. כשישבתי בבית הכנסת בזמן קריאת ספר התורה, שמעתי את המילים העתיקות הללו מדברות בבהירות דחופה למשבר הנוכחי שלנו. האזהרה הנבואית התממשה בדיוק מטריד. השאלה כעת היא האם נקשיב לפתרון הנבואי ברצינות שווה.
הערות שוליים:
[1] הCambridge Ancient History מציין שלאחר המרד, “יהודה נקראה כעת סוריה פלסטינה”.
[2] ההיסטוריון משה שרון קובע ששינוי השם היה תוצאה ישירה של המרד, שמטרתו הייתה לנתק את הקשר בין העם היהודי לארץ.
[3] עבודתו של ההיסטוריון שלמה זנד, בין היתר, מפרטת את המשכיות החיים היהודיים בגליל. מחקרים דמוגרפיים של פלסטין הרומית והביזנטית מראים אוכלוסייה מעורבת, כאשר יהודים נותרו קבוצה משמעותית, ולעתים רוב, בגליל במשך מאות שנים.
[5] ריצ’רד קמפ, המרכז למדיניות יהודית, חשיפת השקר הסובייטי של האפרטהייד. 2022, https://www.jewishpolicycenter.org/2022/04/08/exposing-the-soviet-lie-of-israeli-apartheid/, נדלה ב-10/04/2025.
[6] אלן הארט, ערפאת: ביוגרפיה פוליטית, 1984.
[7] יון מיהאי פצ’פה “עקבות רוסיות”, National Review, 24 באוגוסט 2006, https://www.nationalreview.com/2006/08/russian-footprints-ion-mihai-pacepa/, נדלה ב-10/05/2025.
[8] החזית הדמוקרטית העממית לשחרור פלסטין (DFLP) היא פלג שמאלי מרקסיסטי-לניניסטי של אש”ף שנשלט בתקופה הסובייטית על ידי מוסקבה.
[9] מחקר, “הקשר הסובייטי-פלסטיני מאז מלחמת אוקטובר 1973”, סוכנות הביון המרכזית, מנהלת המודיעין, משרד המחקר הפוליטי, אפריל 1975. (בעבר דוח סודי ביותר שהוסר סיווגו.)
[10] מאת אורן ליברמן, CNN, 8 בספטמבר 2016, https://www.cnn.com/2016/09/08/world/soviet-papers-palestinian-president-was-a-kgb-agent, נדלה ב-10/04/2025.
