שבת זו הייתה שבת החודש – השבת שבה, בנוסף לפרשת השבוע (השבת זו הייתה ויקהל-פקודי), אנו קוראים את פרשת החודש. מה הקשר בין קריאת ויקהל והחודש?
כדי להבין את הקשר בין פרשת החודש ופרשת ויקהל, עלינו להבין תחילה סתירה שאנו מוצאים בפרשת ויקהל עצמה.
סיפור בניית המשכן (המשכן – מקדש נייד) חוזר בתורה שלוש פעמים – תחילה בפרשת תרומה (שמות כ״ה:א-כ״ז:י״ט) ואז פעמיים בפרשת ויקהל (שמות ל״ה:א-ל״ח:כ). אולם, בפעם השלישית זהו רק תיאור בדיעבד של מה שנעשה, על פי הוראות משה. שני הסיפורים הראשונים הם הוראות – תחילה הוראות ה׳ למשה, ואחריהן הוראות משה לבני ישראל – כיצד לבנות את המשכן. אנו מוצאים, עם זאת, שכאשר ה׳ הורה למשה, כפי שנרשם בפרשת תרומה, הוא אמר למשה תחילה כיצד לבנות את המשכן, ואז הורה לו על מצוות שמירת השבת. כאשר משה חוזר על הוראות אלה בפרשת ויקהל לבני ישראל, הוא משנה באופן מעניין את הסדר – הוא מורה להם תחילה לשמור את השבת ורק אז ממשיך לספר להם כיצד לבנות את המשכן. מדוע שינוי זה בסדר?
המשכן הוא מקדש ה׳ במרחב – זהו מקום בו שורה השכינה האלוקית, השכינה. שבת היא גם מקדש ה׳, אך בזמן – זהו היום בו מתגלה השכינה האלוקית. בתורת הקבלה, שניהם – שבת ושכינה – מבטאים את הספירה השביעית, הספירה של מלכות.
אנחנו מכירים היטב את המרחב – אנחנו נעים בחופשיות במרחב קדימה ואחורה; אנחנו כובשים מרחב ביבשה ומעבר לה; אנחנו משיבים קרקע מהים; אנחנו הופכים מדבריות לגנים; אנחנו הופכים מרחב שומם לערים משגשגות. מצד שני, אנחנו חסרי אונים מול הזמן. איננו יכולים לנוע בחופשיות בזמן. איננו יכולים לנוע אחורה בזמן. אנחנו נסחפים קדימה בזרימה הבלתי נמנעת של הזמן. איננו מבינים את הזמן; איננו יכולים לשנות אותו. אנחנו אדוני הארץ, אך לא אדוני הזמן. מסיבה זו, כאשר הקב״ה הורה למשה כיצד לבנות משכן עבורו, הוא לא יכול היה להתחיל בזמן – לא היה לנו מושג קלוש מה המשמעות – משכן ה׳ בזמן – קל וחומר איך לעשות זאת. לכן התחיל הקב״ה במרחב, והורה למשה כיצד לבנות את המשכן – מקדש במרחב – תחילה. רק אז ציווה את משה על השבת.
לאחר שלמד כיצד לבנות את המקדש במרחב, ידע משה כיצד לבנות אותו בזמן. זמן הוא שלילת המרחב. מרחב הוא יציבות, בעוד שזמן הוא חוסר יציבות – שינוי בלתי פוסק. כאשר ב-1908, הרמן מינקובסקי[1] איחד מרחב וזמן לרצף מרחב-זמן אחד שקרא לו העולם, הוא הקל על החישובים והפך את המתמטיקה של תורת היחסות הפרטית לאלגנטית יותר. אולם, בהדגשת הדמיון המטרי בין מרחב וזמן, הוא טשטש את ההבדל הרדיקלי ביניהם, מה שמנע את הבנתנו את הזמן. זמן שונה מאוד ממרחב. למעשה, הוא שלילת המרחב במובן שבעוד שמרחב הוא סטטי – הוא סמל היציבות – זמן הוא שינוי, הוא שלילת היציבות.
בהבינו זאת, משה ידע בדיוק כיצד לבנות את המקדש לה׳ בזמן – כל מה שבני ישראל היו עושים כדי לבנות את המשכן, היה בדיוק מה שאין לעשות בשבת, כי שבת היא משכן הפוך. אם הם הדליקו אש כדי להתיך זהב למשכן, בשבת, הם לא יכלו להדליק אש בשבת. אם הם ארגו יריעות למשכן, הם לא יכלו לארוג בשבת. שבת, מקדש בזמן, היא ההיפך מהמשכן – המקדש במרחב. זה מסביר מדוע ה׳ היה צריך להורות כיצד לבנות את המשכן תחילה.
משה, שכבר למד כיצד לשמור שבת, לימד מצווה זו תחילה לבני ישראל כדי להדגיש את חשיבות הזמן. וזה הקשר עם פרשת החודש.
בפרשת תורה זו, בני ישראל מקבלים את המצווה הראשונה שלהם – המצווה האלוקית הראשונה. זו הייתה מצוות קידוש ראש חודש – החודש החדש, המצווה למנות את הזמן. אין זה מקרי שהמצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל הייתה מצוות שמירת הזמן. זה מייצג את העובדה שהקדושה טמונה בזמן ובכל רגע ניתנת לנו הזדמנות ייחודית לגלות את הקדושה הזו בעולם. זוהי מטרת קיומנו – הקיום בזמן – לגלות את הקדושה הנסתרת של כל רגע. אם אנו מנצלים את הרגע כראוי – ללמוד תורה, לקיים מצווה, לעזור לאדם אחר, או לעשות משהו טוב ויצרני – אנו ממלאים את שליחותנו בחשיפת הקדושה הנסתרת ברגע זה. אם לא, זו הייתה הזדמנות אבודה שלא תחזור לעולם, רגע אבוד שלא יחזור. כדי להדגיש את עליונות הזמן, משה נתן הוראה זו תחילה – להדגיש שרק על ידי גילוי הקדושה בזמן נוכל לבנות מקדש במרחב – רגע אחר רגע.
יתרה מזאת, אנו בונים את המקדש לה׳ לא רק במרחב בנשמותינו, כפי שנאמר:
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח)
ב״תוכם״ ולא ב״תוכו״. המפרשים מציינים שזהו רמז לכך שה׳ מוצא בסופו של דבר את משכנו בנשמה היהודית. כיצד אנו בונים מקדש זה? על ידי ניצול הפוטנציאל הנסתר, על ידי חשיפת הקדושה הנסתרת של כל רגע – רגע אחר רגע.
———————
הערות שוליים:
[1] הרמן מינקובסקי (1864 – 1909), מתמטיקאי יהודי ופרופסור בקניגסברג, ציריך וגטינגן. הוא היה מורה למתמטיקה של אלברט איינשטיין. הוא ידוע בעיקר בניסוח מרחב-זמן מינקובסקי – רצף ארבע-ממדי המאחד מרחב וזמן. בנאומו שנקרא “מרחב וזמן” שנשא באסיפה ה-80 של מדעני וחוקרי הטבע הגרמנים ב-1908 הוא אמר:
התפיסות של מרחב וזמן שאני מבקש להציג בפניכם צמחו מקרקע הפיזיקה הניסויית, ובכך טמון כוחן. הן רדיקליות. מעתה והלאה מרחב לבדו, וזמן לבדו, נידונים להיעלם לצללים גרידא, ורק מעין איחוד של השניים ישמר מציאות עצמאית.
