“כְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.” (תהלים קכ”ו:א)

תקציר

מאמר זה קורא את הגלות כמצב של חלום: מצב תודעה שבו המשמעות מטשטשת, סתירות מתקיימות זו לצד זו, והמציאות עשויה להרגיש מקוטעת. בהתבסס על מקורות יהודיים ומסגרת חב”דית של “התעוררות לגאולה מחלום הגלות“, מאמר זה טוען כי הגאולה אינה רק שינוי בנסיבות חיצוניות אלא מעבר פאזה בתפיסה עצמה. לאחר מכן הוא מציג שני לוחות זמנים לגאולה – בעתה (“בזמנה”) ואחישנה (“אחיש אותה”) – כשתי דרכים שבהן ההתעוררות יכולה להגיע: מעבר פאזה מסדר שני המאופיין בהבהרה הדרגתית, או מעבר פאזה מסדר ראשון המאופיין באי-רציפות פתאומית. המטרה אינה חיזוי, אלא מעבר: ללמוד כיצד לחיות כך שהחלום ידלל וההתעוררות תהפוך לאפשרית.

מבוא

במאמרי האחרון “א-לוהים החולם: בריאה, חברות ודמיון אנטרופי,”^[1] חקרתי את המטאפורה הקלאסית של הבריאה כחלום אלוהי. במאמר הבא, “מעברי פאזה א’: ארכיטקטורת השינה של חלומות יוסף,”^[2] הצעתי התאמה בין ארכיטקטורת השינה לחייו של יוסף. בניגוד למאמר הקודם, שהתמקד בחלומותיו האישיים של יוסף, מאמר זה בוחן את החלום הקולקטיבי של האנושות כמטאפורה למנטליות הגלות.

1. גלות כחלום

מקורות יהודיים קלאסיים, כולל התלמוד,^[3] המדרש,^[4] פרשני המקרא,^[5] הקבלה,^[6] והחסידות,^[7] כולם מתארים את הגלות (גלות) כחלום. לא החלום היצירתי והצלול שא-לוהים “חולם” בקיום העולמות, אלא חלום מבלבל ומשתק שמערבב את חושינו, מעוות את סדרי העדיפויות שלנו ומטשטש את זהותנו עצמה. בחלום הגלות, השקר יכול להתחפש לאמת, דברים טריוויאליים יכולים להרגיש דחופים, ונוכחותו של החולם יכולה להיראות נעדרת או בלתי סבירה. הגאולה היא אפוא לא רק שינוי בהיסטוריה אלא שינוי בתודעה: התעוררות קולקטיבית מחלום הגלות, שבה האשליות של הפרדה, חוסר משמעות ואקראיות מאבדות את אחיזתן.

כשנראה דרך העדשה של המאמרים הקודמים בסדרה זו, שני החלומות הללו מקוננים. ברמה המקיפה ביותר, הבריאה היא חלומו של א-לוהים לאפשר בחירה חופשית ויחסים אמיתיים. בתוך החלום הזה, עם זאת, אנחנו יכולים להירדם בעצמנו. אנחנו יכולים להיות לכודים בחלום המשני של הגלות, לטעות בקליפה הפיזית כמכלול המציאות, לקרוא כאוס כהוכחה לנטישה במקום כחומר לתיקון – תיקון. הגאולה אינה בריחה מחלומו של א-לוהים, אלא התעוררות בתוכו: מעבר מלהיות אבודים בתוך חלום הגלות שלנו עצמנו להכרה שאנחנו כבר מוחזקים בתוך דמיון אלוהי גדול יותר.

במונחים של חב”ד, להתעורר בתוך החלום פירושו לעשות דירה לא-לוהים בעולמות התחתונים (דירה בתחתונים), לגלות את החולם האלוהי בעולם החומרי הזה. כאשר אנו משתמשים ב”רעש” של העולם הזה – האקראיות, ההפתעות, אפילו השברים – כדי לחשוף ניצוצות של תוהו (הכלים הראשוניים השבורים בעולם התוהו) ולהעלות אותם למקורם, אנו מתחילים ליישר את החלומות הקטנים והמבולבלים שלנו עם החלום הקוסמי של הבריאה. אולי מטרת החיים אינה להתעורר מחלומו של א-לוהים, אלא להפסיק להלך בשינה דרך הגלות הרוחנית, לפקוח את עינינו בתוך הדמיון האלוהי.

תהלים (תהילים) מתאר את הגאולה בשפה של חלומות: “בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.” החוויה של הגלות אינה רק סבל; היא חוסר מציאות – התחושה שהעולם אינו במקומו, שאירועים עוקבים אחר היגיון של חלום: עיוותים, היפוכים פתאומיים, סיבות חסרות.

ברישום זה, הגאולה (גאולה) אינה רק שחרור פוליטי. היא התעוררות: שילוב מחדש של משמעות, סוף לבלבול, חזרת הקוהרנטיות של המציאות.

2. שני קצבים של גאולה

הנביא אומר, “אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.” (ישעיהו ס:כב) חכמי התלמוד קוראים זאת כשני לוחות זמנים אפשריים להגעת הגאולה. התלמוד מיישב את המתח: אם נזכה, הגאולה תבוא פתאום – אחישנה (“אחיש אותה”); אם לא נזכה, היא תגיע בזמן המיועד – בעתה (“בזמנה”).^[8]

כאן, שפת מעברי הפאזה הופכת ליותר ממטאפורה. היא הופכת למודל: אחישנה כמעבר פאזה מסדר ראשון לגאולה: המתג מתהפך.^[9] המערכת קופצת בין אגנים^.[10] מה שהיה יציב הופך בלתי אפשרי, ומה שנראה בלתי אפשרי הופך לנורמה החדשה.

בעתה, כמעבר פאזה מסדר שני לגאולה, היא התקרבות הדרגתית לנקודה קריטית. המערכת מובלת לאט לנקודה שבה הפאזה הישנה אינה יכולה להתקיים עוד.^[11] ככל שהנקודה הקריטית מתקרבת, אי-היציבות גדלה – תנודות, קיטוב, בלבול, היגיון של חלום מתעצם ככל שהסדר הישן מאבד את אחיזתו.

אי-יציבות לקראת הסוף לא תמיד אומרת שהמערכת נכשלת. לפעמים זה אומר שהמערכת מתקרבת לסף. אי-יציבות מופיעה כסימן העיקרי להתקרבות לנקודת הגאולה (גאולה בעתה). אולי זו הסיבה שחלק מחכמי התלמוד הכריזו: יבוא המשיח – אבל שלא אראה אותו בימי חיי![^12]

מסקנה

גלות אינה רק המקום בו אנו נמצאים; היא גם האופן בו אנו רואים. להתעורר פירושו להשיב את הקוהרנטיות: להבחין באחדות הנסתרת מתחת לאי-הרציפויות של החלום ולפעול כאילו המציאות כבר חושפת אמת. בין אם הגאולה מגיעה בעתה או מזורזת, העבודה הפנימית זהה: להיות פחות מפוזרים, יותר מיושרים, ויותר נאמנים למה שאמיתי. כאשר חלום מתחיל לחזור על עצמו ולאבד את אחיזתו, יתכן שעדיין לא הגיע הבוקר, אך האור הראשון כבר חדר לחדר.

אם הגלות היא חלום בתוך חלום, אזי ניתן להבין את הגאולה כמעבר פאזה לא החוצה מהחלום האלוקי, אלא להתיישרות עמוקה יותר איתו, כך שעולמנו הופך למשכן לה’ (דירה בתחתונים).

כפי שנחקור, בעזרת ה’, בחלקים הבאים של סדרה זו, חוסר היציבות שאנו עדים לו כיום – סימן ההיכר של מעבר פאזה מסדר שני – עשוי להצביע על כך שגאולה בעתה קרובה. עם זאת, איננו רוצים רק לחכות. אנו רוצים לזרז אותה, לזכות בבהירות הפתאומית של מעבר מסדר ראשון – גאולה אחישנה(גאולה מזורזת). שתבוא מיד!

[1] א. פולטורק, “א-לוהים החולם: בריאה, שותפות והדמיון האנטרופי,” QuantumTorah.com, 5 בדצמבר 2025 (https://quantumtorah.com/g-d-who-dreams-creation-companionship-and-the-entropic-imagination/)

[2] א. פולטורק, “מעברי פאזה א’: ארכיטקטורת השינה של חלומות יוסף,” QuantumTorah.com, 17 בדצמבר 2025 (https://quantumtorah.com/phase-transitions-i-sleep-architecture-of-josephs-dreams/)

[3] תלמוד, תענית כג ע”א; ברכות לא ע”א (ראה פירוש ר’ שטיינזלץ).

[4] מדרש תהלים (שוחר טוב) לתהלים קכו:א; מדרש רבה על שיר השירים ה:ב; מדרש זוטא (בובר), שיר השירים ה:ב.

[5] מאירי ורד”ק על תהלים קכו:א.

[6] זוהר ג, צה ע”א על שיר השירים ה:ב; על תהלים קכו; תיקוני זוהר יז ע”ב (תיקון י); עץ חיים ופרי עץ חיים.

[7] תורה אור, וישב; שפת אמת (ויצא, במיוחד תרמ”ג).

[8] תלמוד, סנהדרין צח ע”א.

[9] מעבר פאזה מסדר ראשון הוא סוג של שינוי במערכת פיזיקלית שבו מצב אחד עובר באופן פתאומי למצב אחר כאשר פרמטר שולט – כמו טמפרטורה או לחץ – חוצה נקודה קריטית. בניגוד לשינויים הדרגתיים, מעבר זה מתרחש באופן פתאומי, כאשר תכונות החומר (למשל, צפיפות או מבנה) משתנות באופן חד מערכת אחת של ערכים לאחרת במקום להשתנות בצורה חלקה. אי-הרציפות החדה הזו היא מה שהופך את מעברי הפאזה מסדר ראשון לבולטים וקלים להבחנה ממעברים רציפים יותר, מסדר שני.

[10] בהקשר של מעברי פאזה, אגנים מתייחסים לאזורי יציבות בנוף האנרגיה החופשית של מערכת. דמיינו את נוף האנרגיה כמשטח עם עמקים וגבעות: כל אגן הוא עמק שבו המערכת נוטה להתיישב כי הוא מייצג מינימום מקומי של אנרגיה חופשית. כל אגן מתאים לפאזה מובחנת (למשל, מוצק, נוזל, גז). כאשר תנאים חיצוניים, כמו טמפרטורה או לחץ, משתנים, המערכת עשויה לצבור מספיק אנרגיה כדי לטפס מחוץ לאגן אחד וליפול לאחר, מה שמוביל למעבר פאזה. מושג זה מסביר תופעות כמו מטא-יציבות, שבה מערכת נשארת לכודה באגן רדוד למרות שקיים אגן עמוק יותר (פאזה יציבה יותר).

[11] מעבר פאזה מסדר שני הוא טרנספורמציה שבה מערכת משתנה מפאזה אחת לאחרת באופן רציף, ללא קפיצה פתאומית בתכונותיה העיקריות. בניגוד למעברים מסדר ראשון, אין מעבר פתאומי; במקום זאת, כמויות כמו צפיפות או מגנטיזציה משתנות בצורה חלקה לאורך נקודת המעבר. מה שהופך אותו לייחודי הוא שלמרות שהשינוי בפאזה נראה הדרגתי, פונקציות תגובה מסוימות – כמו קיבול חום או רגישות מגנטית – לעתים קרובות מתבדרות או מציגות אנומליות חדות, המשקפות ארגון מחדש עמוק של המערכת ברמה המיקרוסקופית. מעברים אלה קשורים להופעת קורלציות ארוכות טווח ותופעות קריטיות, מה שהופך אותם למרכזיים בפיזיקה המודרנית.

[12] עולא ורבא אמרו זאת; ראה סנהדרין צח ע”ב, ורבי יוחנן, המשתמש באותו ביטוי, בילקוט שמעוני לירמיהו, רמז שנא.