מסע של חמש-מאות-שנה

אלכסנדר פולטורק

תקציר

מאמר זה עוסק באמירה החידתית של חכמים היהודיים, הקובעת שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה באות ה״ ואת העולם הבא (עולם הבא) באות יו״ד. התשובה המפתיעה אליה אנו מגיעים היא שאמירה זו רומזת למספר היקומים במולטי-יקום של תורת המיתרים. המאמר עוד מתמודד עם נרטיב תלמודי מעורר תמיהה על מסע 500 השנים כמרחק שבין שבעת הרקיעים ודרכם. אני טוען שהמידה החוזרת של התלמוד, "מהלך חמש מאות שנה", היא יחידת-צעד במטריקה רוחנית. בסקירת אמירות תלמודיות יחד עם תורת הקבלה על המלאך המעלה תפילות "חמש מאות שנים" בכוח השם י-ה, המאמר קורא ל-"500" כמימוש מלא אחד של בינה: חמישים שערי בינה מורחבים בהכללת ספירות (50 × 10). זה מניב סולם בלתי תלוי סקלה בו כל שלב, מרקיע לרקיע, מאבר לאבר, ועד כסא הכבוד, נמצא במרחק רעיוני קבוע. המאמר מציע הקבלות פיזיות קפדניות: צעדי רנורמליזציה שווים ב-MERA/AdS (מרחק רדיאלי קבוע), גיאומטריות אולטרה-מטריות/עץ (מרחק תלוי רמה), ומטריקות מידע-גיאומטריות של הבחנה. דיון קצר ממקם ספירות חלל-מיתר של 10500 כהד סמלי לשם האלוקי י-ה. התוצאה היא גשר רעיוני: "500 שנים" מתפקד כיחידה אוניברסלית של הפרדה על פני עולם–שנה–נפש, מבהיר איך שפת המספרים הרבנית מקודדת מבנים בלתי משתנים ומציע אוצר מילים מדויק לדיאלוג בין תורה ופיזיקה.        

תקציר קצר: "חמש מאות שנה" היא הצעד הקבוע של מטריקה רוחנית פרקטלית; ספירות חלל-מיתר של 10500 כהד סמלי לשם י-ה.

מבוא

באגרת הקודש שבתניא, מביא האדמו”ר הזקן מאמר מפורסם של חכמינו, שאמרו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשתי האותיות הראשונות של שמו הבלתי ניתן לביטוי, הטטרגרמטון—יו״ד וה״. במפורט, חכמינו מודיעים לנו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה באות ה״ ואת העולם הבא (עולם הבא) באות יו״ד.^[1] כל היקום באות אחת? מה זה יכול לומר?

במקרה, פרק זה מהתניא נלמד (על פי המחזור השנתי של לימוד התניא שנקבע על ידי האדמו”ר הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון) השבוע שעבר, אותו שבוע בו למדנו את פרשת ואתחנן (שמקובל להעתיק Va’etchanan, דברים ג:כג – ז:יא). פירוש האר”י זל על המילה הראשונה של פרשה זו עשוי לעזור לנו לענות על שאלתנו.

המילה של פרשת ואתחנן מתחילה עם “ואתחנן” (בעברית, כל פרשיות התורה נקראות בדרך כלל על שם המילה המשמעותית הראשונה באותה פרשה, אז אין כאן הפתעה). המפרש הקלאסי של התורה, רש”י, מסביר שמילה זו פירושה “התחנן”^[2] והערך המספרי שלה (גימטריה) הוא 515, המרמז שמשה התחנן לפני הקדוש ברוך הוא 515 פעמים שיאפשר לו לחצות את נהר הירדן לראות את הארץ המובטחת.

האר”י זל מסביר:

דע, שיש מלאך ממונה על התפילות, המעלה אותן מן הארץ אל השמים, והוא מהלך של חמש מאות שנה (ספר הליקוטים וליקוטי תורה, פרשת ואתחנן).^[3]

א. מסע חמש מאות השנה

1. שבעת הרקיעים

רעיון שבעת הרקיעים מצוי בתלמוד, בקבלה ובמחשבה החסידית. אמנם לא מפורש בתורה, אך מסורות אלה מפרשות פסוקים מקראיים כמתארים יקום רב-שכבות עם ממלכות רוחניות נפרדות. המספר שבע הוא משמעותי, מסמל מבנה קדוש שלם, ולכל רקיע יש תפקיד ייחודי משלו, תושבי מלאכים ומטרה.

בתלמוד

התלמוד, בפרט במסכת חגיגה, מונה ומתאר את שבעת הרקיעים, כל אחד עם שם עברי. אלו אינם רק כדורים פיזיים אלא מובנים כממלכות קיום שונות:

1. וילון;
2. רקיע;
3. שחקים;
4. זבול;
5. מעון;
6. מכון; ו-
7. ערבות.

ערבות הוא הרקיע הגבוה ביותר. הוא מקום שכינת כסא ה’, נשמות הצדיקים ודרגות המלאכים הגבוהות ביותר כמו השרפים והאופנים. ^[4]

בפירושו על ההתגלות בסיני, קובע רש”י שבסיני פתח הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים.[5]

בקבלה

הקבלה מרחיבה על הרעיון התלמודי, ומקשרת את שבעת הרקיעים עם הספירות—עשרת האצילויות או התכונות האלוהיות של ה’.^[6],[7] רקיעים אלה נתפסים כמצבים רוחניים או רמות תודעה, לא רק מקומות פיזיים. הם קשורים בזוהר לשבע הספירות התחתונות (מידות), מחסד עד מלכות.^[8] מטרת המיסטיקן היא לעלות דרך הממלכות הרוחניות הללו כדי להשיג מצב גבוה יותר של מודעות וקשר עם האלוהי.

הזוהר מרחיב עוד על רקיעים אלה, מתארם כ”היכלות עליונים” (היכלות) שיש לעבור דרכם במסע רוחני. עלייה זו היא נושא מרכזי במיסטיקת מרכבה, צורה מוקדמת של המיסטיקה היהודית שהתמקדה בחזון יחזקאל של המרכבה האלוהית.

הקבלה הלוריאנית הכניסה את רעיון סדר ההשתלשלות (“הסדר השרשרתי” של ההתפתחות האונטולוגית של העולמות). על פי דוקטרינה זו, היקום הנברא מורכב מארבעה עולמות גסים (נמוכים) יותר ויותר:

• אצילות (עולם האצילות, למהדרין, לא עולם נברא);
• בריאה (עולם הבריאה),
• יצירה (עולם היצירה), ו-
• עשייה (עולם העשייה).

עולם עשייה מחולק עוד לשני שכבות: עולם העשייה הרוחני ועולם העשייה הגשמי. העולם הרוחני של העשייה, עולם העשייה הרוחני, מחולק עוד לשבע רמות המקבילות לשבע ספירות התחתונות (מידות): חסד (אהבה, חסד), גבורה (כוח, דין), תפארת (יופי, הרמוניה, רחמים), נצח (נצחון, נצח), הוד (כבוד, ענווה), יסוד (יסוד), ומלכות (מלכות, ריבונות). שבע מידות אלה של העולם הרוחני של העשייה מזוהות בקבלה הלוריאנית ובמחשבה החסידית עם שבעת הרקיעים.

ברור שבמיסטיקה היהודית, שבעת הרקיעים אינם מרחבים פיזיים אלא מרחבים רעיוניים, בהם רעיונות/מושגים מהווים את נקודות המרחב. המרחק בין נקודות נמדד כמידת הדמיון (או ליתר דיוק, חוסר הדמיון) של המושגים המיוצגים על ידי נקודות אלה—ככל שהמושגים דומים יותר, כך הנקודות קרובות יותר, ככל שהם שונים יותר, כך הן רחוקות יותר.

בספרות החסידית

מאסטרים חסידיים רבים מעבירים את הקוסמולוגיה השבעונית לשבעה אופני עבודת ה’ פנימית (עבודה), המבוססים על מיפוי הזוהר של שבעת הרקיעים לשבע מידות. המחשבה החסידית מפרשת מחדש את שבעת הרקיעים במובן פנימי ופסיכולוגי יותר. במקום עלייה פיזית, שבעת הרקיעים מייצגים רמות שונות של העבודה הרוחנית^[9] והקשר של האדם עם ה’, ועלייה רוחנית.^[10]

כל רקיע מתאים לאופן שונה של עבודת ה’, מקיום בסיסי של מצוות ועד הרמות הגבוהות ביותר של מסירות חסרת אגו ובטול.

“הרקיע השביעי” המוחלט בספרות החסידית מייצג מצב של אחדות מוחלטת וקשר מבורך עם ה’, תחושה של היות במצב של שמחה וטרנסנדנטיות אולטימטיביים. זה מהדהד עם הביטוי הנפוץ באנגלית “in the seventh heaven”, המתאר מצב של אושר עליון.

בעצם, חלק מהזרמים החסידיים הופכים את המבנה הקוסמולוגי של שבעת הרקיעים למסע אישי של צמיחה רוחנית, והופכים את המושג לנגיש ורלוונטי לחיי היום-יום של כל פרט.

2. המסע

אם שבעה רקיעים הם מרחבים רעיוניים, המסעות ביניהם או בתוכם חייבים להיות מובנים כהתקדמות אינטלקטואלית ברמות ההבנה של האלוהי.

אנו יכולים לשאול, מה ההבדל בין מסעות בין הרקיעים הללו או בתוכם? נראה לי שכל רקיע מייצג קפיצת מדרגה בהבנה. הביטו בדוגמה הבאה. בבתי ספר ציבוריים ברוסיה, ילדים לומדים פיזיקה במשך חמש שנים, מכיתה חמישית ועד כיתה עשירית (הגבוהה ביותר). במהלך חמש השנים הללו, הילדים לומדים מכניקה, חשמל, פיזיקה אטומית, פיזיקה של נוזלים, אופטיקה, ונושאים אחרים בפיזיקה – כולם ברמה מתמטית פשוטה יחסית ללא שימוש בחשבון דיפרנציאלי. במחלקה לפיזיקה באוניברסיטה, הסטודנטים לומדים בעצם את אותם נושאים אך ברמה שונה לחלוטין, מחמירה הרבה יותר, תוך שימוש במתמטיקה מתקדמת. כפוסט-דוקטורנטים, אותם מדענים צעירים מעמיקים בתחומים אלה אף ברמה גבוהה יותר. באופן דומה, ניתן לראות כל שמיים כדומים מבחינה מבנית (לכל אחד מהם יש עשר ספירות), גוף של הבנה אלוהית, אך ברמה עמוקה יותר בהדרגה. ניתן לראות את המסעות בין הרקיעים כשלבי הכנה (בדומה לצורך ללמוד תחומים מתמטיים חדשים לפני שמנסים ליישם אותם בלימוד נושאים מתקדמים בפיזיקה).

3. 500 שנים

התלמוד קובע:

והרי לא מהארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועובי הרקיע עצמו מהלך חמש מאות שנה, וכן המרחק בין כל רקיע ורקיע?^[11],[12]

השאלות המכריעות בהבנת אמירה תלמודית מסתורית זו הן: מהיכן מגיע המספר 500, ומה משמעותו?

הקבלה מסבירה את המספר 500 כחמש המידות העיקריות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד) כאשר כל אחת מהן כוללת עשר ספירות, אשר בתורן, כוללות גם עשר תת-ספירות.^[13]

בינה

כפי שאמרנו קודם, שבעת השמיים הם מרחבים מושגיים, והמסעות אליהם או דרכם הם מסעות אינטלקטואליים לרמות עמוקות יותר של החכמה האלוהית.

בינה (הבנה) היא הספירה העיקרית של המוחין (“שכל”). באופן טבעי, המסע לרמות עמוקות יותר של החכמה האלוהית נעשה באמצעות ספירת ההבנה, בינה. האות השנייה של שם הוי”ה היא האות ה (הא). הערך המספרי של האות הא הוא חמש.

אחד החידושים העיקריים של הקבלה הלוריאנית הוא מושג ההתכללות של הספירות – כל ספירה כוללת את כל האחרות. כך, בינה כוללת את כל עשר הספירות. מכיוון שהערך המספרי של האות ה’ המייצגת את הבינה בשם הוי”ה הוא חמש, בגלל ההתכללות של כל עשר הספירות בבינה, זה הופך לחמישים (5×10). מכאן יש לנו חמישים שערי בינה.^[14] כל אחד מחמישים שערי בינה אלה כולל גם עשר ספירות, מה שמוביל למספר 500 (5×10×10). כך, המסע בן 500 שנה יכול להיחשב כהתפשטות או ביטוי מלא (×10) של חמישים שערי בינה (בינה).

ספירות

כפי שהוזכר קודם, סדר השתלשלות (“הסדר השרשרתי” של התפתחות העולמות האונטולוגית) כולל ארבעה עולמות. כל אחד מעולמות אלה מקביל לאות משם הוי”ה. עם זאת, קוצו של יוד (קוצו של יוד) מקביל לדרגת אדם קדמון, שקודמת לסדר השתלשלות:

בכל עולם (עולם), ה’היכל הפנימי’ הוא התצורה של עשר הספירות שלו; מכיוון שכל ספירה כוללת עשר, ניתן לראות כל עולם כביטוי של 10×10 המוביל ל-100 ספירות מתכללות.^[15] בהינתן חמשת העולמות, שכל אחד מהם מכיל 100 ספירות, אנו מגיעים שוב למספר 500.

פרצופים

חידוש נוסף של הקבלה הלוריאנית היה הצגת הפרצופים – פנים אלוהיות (או פרסונות אלוהיות), שהן תצורות דינמיות של ספירות מתכללות. ישנם חמישה פרצופים עיקריים:

• עתיק יומין (“עתיק הימים”);
• אבא (“אב” עליון);
• אימא (“אם” עליונה);
• (“פנים קטנות”); ו
• נוקבא (“נקבה”).

כל אחד מהפרצופים הללו בנוי על ספירה עיקרית (או שש ספירות במקרה של זעיר אנפין). כל פרצוף מקביל לאחד מעולמות סדר השתלשלות ולאחת מאותיות שם הוי”ה:

לכל פרצוף יש עשר ספירות מתכללות – 100 בסך הכל. לכן, חמישה פרצופים יש להם 500 ספירות.

יובל

נשים לב שהביטוי המתאר את המרחק לכל שמיים הוא מסע של 500 שנים. זה לא מקרי. אחד המחזורים הזמניים העיקריים ביהדות הוא יובל, תקופה של חמישים שנה. בסוף היובל, יש איפוס מלא – הקרקע חוזרת לבעלים המקוריים והעבדים משתחררים. היובל קשור לבינה (ולכן זה מחזור של חמישים שנה). אם נחליף את בינה עם המכלול המלא של עשר ספירות, אנו מגיעים ל-500 שנה.

נשמה

הנשמה היהודית מורכבת מחמש נשמות: נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה. לכל אחת מנשמות אלה יש עשר ספירות, הנקראות עשר “כוחות הנפש”. כאשר עשר מתרחב ל-100 (כאשר כל ספירה מיוצגת כמכלול מלא של כל עשר ספירות), אנו מקבלים סך הכל של 500 ספירות. כך, ברמת הנשמה, מסע של 500 שנה הוא תהליך של תיקון 500 ספירות המרכיבות חמש נשמות (או חמש רמות של הנשמה). לחלופין, ניתן לראות תהליך זה כעלייה מדיטטיבית לאורך 500 דרגות בסולם הרוחני של נשמתנו.

הכף הסופית

בגימטריה היהודית, המספר 500 מיוצג על ידי האות הסופית כף (ך). המילה “כף” פירושה “כף יד”. זה משמעותי מאוד כי ליד יש חמש אצבעות המעגנות אות זו בבינה, שיש לה חמישה חסדים (חמש קטגוריות של חסד) וחמש גבורות (חמש קטגוריות של דין קפדני), מבלי להזכיר את העובדה שהיא מזוהה עם האות ה’ של שם הוי”ה, כפי שנדון לעיל.

חז”ל אומרים שחמש האותיות הסופיות (מנצפ”ך), הסוגרות מילים, היו תוספת נבואית מאוחרת יותר.^[16] בקבלה, אותיות סופיות אלה נקראות לעתים קרובות כחמש גבורות (אופני הגבלה/דין), כלומר, העקרונות המגבילים – ובכך מודדים – את ההתגלות. לפי קריאה זו, הראשונה מהסופיות (ך = 500) מסמנת באופן טבעי את צעד ה”מאות” הראשון מעבר לאות האחרונה של האלף בית העברי, תו (400 = ת) כגבול קוונטי. הקבוע “500” הופך אז לצעד הקנוני של ההגבלה בין השכבות (רקיע לרקיע, איבר לאיבר).

עם זאת, המילה “כף” יכולה גם לציין את כף הרגל (כַּף־רֶגֶל). למעשה, הקטע התלמודי שציטטנו לעיל מודד את כף רגלי החיות (“הקרסוליים/כפות הרגליים” של החיות השמימיות) ביחידה קבועה אחת – “מהלך חמש מאות שנה”. זה מחבר ישירות את האות כף (ך) עם המסע של 500 שנה, משלים את המעגל.

בתנ”ך, כף היא הכף/סוליה המשמשת כמידה: “לא אתן לכם… אפילו מדרך כף רגל” (דברים ב:ה). מכיוון שחז”ל נותנים חמש מאות לכל גבול בין השכבות והקבלה מתייחסת לחמש האותיות הסופיות כאופני הגבלה (גבורות), “מסע 500 שנה” נקרא כצעד קנוני: היחידה הקבועה המשלימה רמה אחת ומאפשרת עלייה לבאה.

עולם-שנה-נפש

ספר יצירה קובע:

הוא קבע אותם [ספירות] בעולמות (עולם), בשנה (שנה), ובנפש (נפש). (ספר יצירה ו:ד)

שלושת התחומים הללו – עולם (מרחב/עולם), שנה (זמן/שנה), ונפש (נשמה/חיים/רוחניות) – מייצגים את הממדים שדרכם הבריאה מתבטאת ונחווית:

• עולם מתייחס לשלושת ממדי המרחב;
• שנה מתייחסת לממד הזמן; ו
• נפש מתייחסת לממד הרוחני או המוסרי.

עקבנו אחר האופן שבו המספר 500 מתגלה בכל שלושת התחומים – העולמות של סדר השתלשלות (עולם), יובל (שנה-זמן), ובנשמה (נפש). המספר 500, לכן, אינו רק מידה של זמן נסיעה אלא סמל של שלמות מבנית. הוא מייצג את הביטוי המלא והמפורט של מערכת רוחנית, בין אם זה תחום השנה (זמן), עולם (העולמות), או נפש (הנשמה האנושית).

קבוע יסודי של היקום הרוחני

הציטוט התלמודי בתחילת חלק זה ממשיך:

מעליהם נמצאות החיות האלוהיות. רגלי החיות האלוהיות מקבילות במרחק לכל הרקיעים; קרסולי החיות מקבילים לכולם; השוקיים, הברכיים, הירכיים, הגופים, הצווארים, הראשים, והקרניים של החיות כל אחד מקביל לכולם. מעליהם נמצא כסא הכבוד. רגלי כסא הכבוד מקבילות לכולם, והכסא עצמו מקביל לכולם. ומעליו שוכן המלך החי, הכל יכול, הנשגב והמרומם.

התלמוד קובע:

• אורך “רגלי החיות האלוהיות” הוא מהלך 500 שנה;
• גובה “הקרסוליים (או הפרסות) של החיות מקביל לכולם” הוא מהלך 500 שנה;
• גודל “השוקיים, הברכיים, הירכיים, הגופים, הצווארים, הראשים, והקרניים של החיות” הוא מהלך 500 שנה;
• גובה “רגלי כסא הכבוד” הוא מהלך 500 שנה; ו
• גודל “הכסא עצמו” הוא מהלך 500 שנה.

ביחד, נרטיבים תלמודיים אלו מציעים “יחידת צעד” קנונית (500 שנה) המפרידה בין שכבות מבוטאות במלואן של הקוסמוס האנכי.^[17]

בחגיגה, חכמים מכמתים את הארכיטקטורה האנכית של המציאות עם “יחידת צעד” יחידה: מסע של חמש מאות שנה. מהארץ לרקיע, מרקיע לרקיע, ודרך כל שכבה של המרכבה וכסא הכבוד (כסא הכבוד), אותו מפרק חוזר. כאשר קוראים יחד עם הוראת האריז”ל שמלאך מעלה תפילה ב”מסע של חמש מאות שנה” בכוח השם י-ה, קבוע זה אינו מרחק אסטרופיזי אלא מטרי רוחני: התגלות אחת שלמה של בינה – חמישים השערים המבוטאים במלואם (5×10×10) – המפרידים בין רמות מימושיות במלואן. הקוסמוס מוצג אפוא כסולם בלתי תלוי סקלה: צעדים שווים בין שכבות שכל אחת מהן חוזרת על השלם.

הקבלות פיזיקליות

ההקבלה הפשוטה ביותר העולה מיד לראש היא שחז”ל מודדים מרחב על ידי זמן הנסיעה. כך בדיוק נמדדים מרחקים בין כוכבים וגלקסיות באסטרונומיה ובקוסמולוגיה עכשווית באמצעות שנות אור – הזמן שלוקח לאור לנוע מנקודה א’ לנקודה ב’.

אנו יכולים לשער שמקבילה מודרנית היא תמונת קבוצת הנורמליזציה מחדש^[18] בה שינויי סקלה שווים תואמים למרחק גיאומטרי שווה (כפי שבהולוגרפיה/MERA).^[19] זוהי גרסה מודרנית מדויקת של “שלב אחד בסולם הרקיע עולה תמיד אותו מחיר”.

אם “מרחק רוחני” פירושו “חוסר דמיון” או “הבחנה מושגית”, אז מרחק פוביני-סטודי/בורס הוא אנלוג טבעי המודד תוספות שוות של הבחנה מושגית.^[20] על פי קריאה זו, “חמש מאות שנה” הוא הקוונטום הקבוע של הפרדה הנדרש לעבור ממאמר שלם אחד לבא אחריו.

יחידה של 500 שנה פועלת כמו מרווח סריג קבוע a בממד אנכי בדיד.^[21]
כך בדיוק תיאוריות שכבתיות (קלוצה-קליין על סריג, מודלים של ממדים נוספים, או AdS^[22] נומרי) מתייחסות לקואורדינטה הרדיאלית/אנכית המתהווה – צעדים שווים, עלות שווה.

במרחבים דמויי עץ, המרחק בין שכבות תלוי רק ברמה, לא במיקום האופקי. הפזמון התלמודי “כל קטע שווה לכולם” נקרא כמו סולם אולטרמטרי. המודלים הפ-אדיים של AdS/CFT ממצגים גיאומטריה על ידי עץ ברוהט-טיטס עם אורך קצה אחיד – תאום מתמטי לצעד הקבוע של “500 שנה”. ^[23]

ב׳. כמה עולמות נבראו?

כעת, אנו יכולים לחזור לשאלתנו המקורית: כיצד יכול כל היקום הפיזי להיבראות באות ה’ יחידה?

האריז”ל למד עוד:

דע, שיש מלאך ממונה על התפילות, המעלה אותן מן הארץ לשמים, והיא דרך של חמש מאות שנה. הוא מעלה אותן בכוח השם הקדוש י-ה, שבו השם יתברך יצר העולמות.

השם הקדוש י-ה מורכב משתי אותיות, יו”ד וה’. זוהי התייחסות לאמרת התלמוד שהקדוש ברוך הוא ברא עולם הזה באות ה’ ואת העולם הבא (עולם הבא) באות יו”ד. התלמוד לומד זאת מנבואת ישעיהו כ”ו:ד, האומרת:

בטחו בה’ עדי עד כי ביה ה’ צור עולמים. (ישעיהו כ”ו:ד)

המילה עדי עד (עולמים) יכולה גם להיות פירושה “עולמות”, והצור (צור) יכול להיתרגם כ”יצר”. לפיכך, פסוק זה יכול להיות מובן כאומר:

בטחו באלוהים לנצח, כי באותיות יו”ד וה’, אלוהים יצר את העולמות.

1. מגימטריה מיסטית לרב-יקום מודרני

הערך המספרי של האות יו”ד הוא 10. הערך המספרי של האות ה’ הוא 5. בהקשר שלנו, המספר 5 מתרחב ל-500 דרך הכללות פנימיות של ספירות ותת-ספירותיהן (5×10×10).

אם כן, כמה עולמות ברא הקדוש ברוך הוא – 10 או 500? הכוח היוצר של היקום מיוצג על ידי הזיווג של המספרים 10 (מיו”ד) ו-500 (מה’). כיצד עלינו לפרש זיווג זה?

מקובל עתיק לא היה משתמש בסימון אקספוננציאלי מודרני. ועם זאת, קורא מודרני, המסתכל אחורה על טקסטים אלו, יכול לראות הקבלה מרשימה אם כי ספקולטיבית. אם היינו רוצים לתרגם זיווג מיסטי זה לשפת הקוסמולוגיה המודרנית, אנו עלולים להתפתות לראות לא יחס חיבורי או כפלי, אלא אקספוננציאלי: 10⁵⁰⁰ (זהו סימון מדעי למספר שיש לו חמש מאות אפסים).^[24] לפחות, זה מה שאני מדמיין כאשר אני מסתכל על שני המספרים, 10 ו-500, בהקשר של השם הקדוש (י-ה) האחראי לבריאת היקום.

באופן מדהים, זהו המספר שעולה מ”הנוף” של תורת המיתרים המודרנית. בניסיון לאחד יחסות כללית ומכניקת קוונטים, תורת המיתרים מציעה שליקום יש ממדים נוספים נסתרים. התיאוריה חוזה שיש מספר רב של דרכים בהן ממדים נוספים אלו יכולים להיות מקופלים או “מכווצים”, כאשר כל תצורה מובחנת מביאה למצב ואקום שונה – יקום ייחודי עם קבוצת קבועים פיזיקליים וחוקים משלו. המספר המוערך של עולמות אפשריים אלו הוא 10⁵⁰⁰, מספר^[25] כה עצום שהוא נקרא לעתים קרובות “הנוף הקוסמי” או הרב-יקום.^[26]

מסקנה

“הבעיה” של 10⁵⁰⁰ הפתרונות האפשריים בתורת המיתרים הוגדרה מחדש מאוחר יותר כחיזוי של רב-יקום עצום. מאמר זה עקב אחר המשמעות של המספר 500 במיסטיקה היהודית, והראה שהוא סמל לשלמות מבנית. כאשר הוא מזווג עם המספר 10 התואם לאות יו”ד מהשם הקדוש המשמש לבריאת העולמות, עולה קריאה אלגורית פרובוקטיבית: 10⁵⁰⁰.

ברור שזהו מעשה של פרשנות מודרנית, לא טענה שחכמי התלמוד, האריז”ל, או האדמו”ר הזקן עסקו בפיזיקה תיאורטית. הם לא תיארו רב-משטחים של קלאבי-יאו או כיווץ ממדי. עם זאת, ההקבלה מרשימה. על ידי הצגת הקוסמוס במונחים של אותיות אלוהיות, ערכים מספריים ותחומים מושגיים שכבתיים, הם פיתחו דקדוק רוחני שבאופן מרתק מקביל לדקדוק המתמטי המשמש פיזיקאים היום. האם האדונים העתיקים רמזו על רב-יקום? אולי עדיף לנסח את השאלה כעדות לכוח של מסגרות מיסטיות אלו להדהד עם – ולמצוא משמעות חדשה – בנוף המתרחב ללא הרף של הידע האנושי. אתם שופטים.

הערות סיום והפניות

[1] תלמוד, מסכת מנחות כ”ט ע”ב.

[2] ואתחנן נגזר מהמילה חינון, שפירושה [בקשת] מתנה בחינם (חנם). זהו אחד מעשרה מונחים המשמשים לתפילה (ספרי).

[3] תורגם והותאם על ידי משה ויסנפסקי מספר הליקוטים וליקוטי תורה, פרשת ואתחנן, “תפוחים מהפרדס”, (Thirty Seven Books, 2008)

[4] שבעת השמיים הם: וילון (וילון): השמיים הראשונים, המשמשים כוילון המגולגל למעלה ולמטה כדי לגלות או להסתיר את הכוכבים; רקיע (רקיע): זה השמיים בהם נמצאים השמש, הירח והכוכבים, במילים אחרות, הקוסמוס; שחקים (רחיים): מקום בו “רחיים” טוחנות מן לצדיקים; זבול (מעון): ירושלים שמימית המכילה את המקדש השמימי; המלאך מיכאל משמש שם ככהן גדול; מעון (מעון): בית של מלאכים שונים השרים שבח לאלוהים בלילה ושותקים בזמן היום; מכון (יסוד): מאגר לשלג, ברד, גשם ויסודות טבעיים אחרים, המשתחררים לכדור הארץ; ערבות (שמי השמיים): השמיים השביעיים והגבוהים ביותר. זהו מקום מגוריו של כסא אלוהים, נשמות הצדיקים והדרגות הגבוהות ביותר של מלאכים כמו השרפים והאופנים.

[5] רש”י על דברים ד’:ל”ה.

[6] זוהר, האזינו, פרק 4.

[7] זוהר, רעיא מהימנא, פינחס, פרק ס”ט;

[8] זוהר, תרומה, פרק 72, 704.

[9] שם משמואל (סוכטשוב), קרח מתייחס לשבעת הרקיעים במסגרת דיון על עבודת אלוהים, עבודה.

[10] קדושת לוי (ר’ לוי יצחק מברדיטשב), בשלח §3 מקבץ במפורש שביעיות, “שבע ארצות, שבעה ימים, שבעה נהרות, שבעה שמיים”, ואז מדבר על עליית העולמות לרמת עין (ביטול עצמי/ביטול).

[11] מלבד שבעת השמיים, גמרא זו מוסיפה נרטיב נוסף שסנדלפון גבוה מחברו ב-500 שנה.

[12] תלמוד, מס’ פסחים צ”ד ע”א; תלמוד ירושלמי, ברכות ט’:א’.

[13] ויסנפסקי, משה יעקב, “תפוחים מהפרדס”, (Thirty Seven Books, 2008), עמ’ 851.

[14] תלמוד, מס’ ראש השנה כ”א ע”ב.

[15] בעוד שההכללה הפנימית של ספירות היא באמת פרקטלית וממשיכה, עקרונית, עד אין סוף, בפועל, אנו מתחשבים ברמה אחת (×10) או שתי רמות (×100) של התרחבות.

[16] תלמוד, מס’ שבת ק”ד ע”א; מגילה ב’ ע”ב-ג’ ע”א.

[17] בבלי פסחים צ”ד ע”ב, חגיגה י”ג ע”א; ירושלמי ברכות ט’:א’.

[18] Fukuma, M., Matsuura, S., & Sakai, T. (2002). Holographic Renormalization Group. ArXiv. https://doi.org/10.1143/PTP.109.489

[19] Swingle, “Entanglement Renormalization and Holography,” Phys. Rev. D 86 (2012).

[20] Wootters, W. K., (1981). “Statistical distance and Hilbert space,” Phys. Rev. D 23, 357.

[21] מטריקה (מרחק) דיסקרטית d יכולה להיות מוגדרת כ-d (רמה_i,רמה_j) = ∣i−j∣ a, כאשר a = 500 שנים.

[22] Brower et al., “Lattice setup for QFT in AdS₂,” Phys. Rev. D 103 (2021); “Hyperbolic lattice for scalar field theory in AdS₃,”105 (2022)—דיסקרטיזציות AdS מפורשות עם צעדים רדיאליים קבועים.

[23] Gubser et al., “p-adic AdS/CFT,” Comm. Math. Phys. 352 (2017).

[24] סאסקינד (2003). “הנוף האנתרופי של תורת המיתרים.” arXiv:hep-th/0302219; דאגלס (2003). “הסטטיסטיקה של ואקום מיתרים/תורת M.” כתב העת לפיזיקה של אנרגיה גבוהה, 2003(05), 046.; דנף, פ., ודאגלס, מ. ר. (2004). “התפלגויות של ואקום שטף.” כתב העת לפיזיקה של אנרגיה גבוהה, 2004(05), 072, ו-KKLT (2003); קאצ’רו, ס., קאלוש, ר., לינדה, א., וטריבדי, ס. פ. (2003). “ואקום דה סיטר בתורת המיתרים.” סקירה פיזיקלית D, 68(4), 046005; אשוק, ס. ק., ודאגלס, מ. ר. (2004). “ספירת ואקום שטף.” כתב העת לפיזיקה של אנרגיה גבוהה, 2004(01), 060.

[25] המספר 10⁵⁰⁰ הוא אומדן תלוי-מודל (קומפקטיפיקציות שטף) והוא שנוי במחלוקת. אנו משתמשים בו כמקבילה מטאפורית, לא כהוכחה. בתחילה, ה”נוף” העצום הזה נחשב ל”ביצה”, מונח שטבע הפיזיקאי קומרון ואפא, המתייחס לקבוצת הואקום שהם עקביים מתמטית אך בלתי סבירים פיזיקלית. מאוחר יותר, עם זאת, הנוף הומשג מחדש כגרסת תורת המיתרים של היקום המרובה.

[26] ריד, ג’יימס; לה ביהאן, בפטיסט (2021). “הנוף והיקום המרובה: מה הבעיה?” סינתזה. 199 (3–4): 7749–7771.

© 2025 אלכסנדר פולטורק. כל הזכויות שמורות.