“אין שמחה כהתרת הספקות”—אין שמחה כמו פתרון הספק.
בערב ראש השנה, חכמינו מתארים עצירה קוסמית: הבורא “שוקל מחדש” האם לחדש את העולם. דמיינו את היקום תלוי בין כן ללא—סופרפוזיציה של קיום ואי-קיום. בבוקר, אנו מכתירים את המלך במלכויות; אנו תוקעים בשופר, וקריאתו הגולמית חותכת דרך אי-הוודאות. “פונקציית הגל” קורסת לכיוון החיים. הבריאה מתחדשת.
יום הכיפורים מצמצם את השאלה: האם נסלח לי? עד לרגעי הנעילה האחרונים, אנו שוכנים בסופרפוזיציה אישית—זיכוי ואשמה שניהם אפשריים. אנו חוזרים בתשובה, אנו מתחננים. תקיעת שופר אחרונה חותמת את הדין. הספק מתפוגג; אנו פורצים בשירה וריקוד. שמחה, מלמדים חכמינו, איננה העדר שאלות אלא פתרון הספק.
ואז מגיע סוכות, זמן שמחתנו—שבוע של שהייה בתוך התשובה. אנו יוצאים מבית הדין אל הסוכה, צלא דמהימנותא, “צל האמונה”. במונחים חסידיים, סוכה שברירית זו מקרינה אור מקיף: למרות קירות מתנודדים וסכך שדרכו מציצים כוכבים ומטפטף גשם, אנו מוקפים בוודאות. הסוכה היא חדר המבטחים היהודי—מקום בו פגיעות הופכת לביטחון.
התבוננו במקבילה הקוונטית: לפני המדידה, הספין של אלקטרון קיים בסופרפוזיציה—למעלה ולמטה מעורבבים בו-זמנית, כשהתוצאה אינה ודאית. המדידה לא רק בוחרת תוצאה; היא מייסדת את המסגרת שבה לתוצאה יש משמעות. טרילוגיית תשרי משקפת זאת: ראש השנה מודד בקנה מידה קוסמי, יום כיפור בקנה מידה אישי, וסוכות מגלם חיים בתוך מצב של ודאות—שהייה באמון.
תרגיל להיום: זהו ספק מתמשך אחד המרוקן את שמחתכם. בצעו “מדידה” מכרעת—שיחת טלפון, בחירה, התחייבות—שתביא לקריסתו. אז שהו במציאות החדשה: אכלו בסוכה, הזמינו אורח, שימו לב לאור החודר דרך הסכך. הוודאות מעמיקה כאשר אתם גם בוחרים וגם מתגוררים במה שבחרתם.
