“וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח.” (ויקרא ב:יג)
התורה מצווה שכל הקרבנות לה’ חייבים להיות מובאים יחד עם מלח. הפרשנים הקלאסיים שואלים: מה כל כך מיוחד במלח שהוא מרכיב הכרחי בכל קרבן? יתרה מזאת, מדוע הוא נקרא ברית מלח? הרמב”ן מסביר:
התורה משתמשת בברית זו כמודל לבריתות אחרות, כאשר גם ברית הכהונה[1] וברית דוד[2] נקראות “ברית מלח” מפני שהן מתקיימות בדיוק כמו ברית המלח של הקרבנות… לדעתי, המשמעות היא שהמלח הוא מים, אשר בכוח השמש הופכים למלח, בעוד שהמים מרווים את האדמה, מפרים אותה וגורמים לצמחים לשגשג.” (רמב”ן על התורה, ויקרא)
המלח נתפס כחומר פרדוקסלי בעל תכונות מנוגדות. מצד אחד, המלח חיוני לחיים. מאז העת העתיקה ידוע שמלח משמר מזון (במיוחד בשר) מפני ריקבון. מלח מעצים את טעם המאכל. “הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח?“ שואל איוב (ו:ו) מצד שני, מזון עם יותר מדי מלח הופך לבלתי אכיל. אנו מתחילים את הסעודה בטבילת לחם במלח, אך מסיימים את הסעודה ברחיצת האצבעות במים (מים אחרונים) כדי לשטוף כל שארית של מלח סדום. (זוהר רעא:ב)
מלח הוא נתרן כלורי. יוני נתרן (Na+) נדרשים בכמויות קטנות על ידי חלק מהצמחים. נתרן נדרש בכמויות גדולות על ידי בעלי חיים כדי ליצור דחפים עצביים ולשמור על איזון אלקטרוליטים ונוזלים. נתרן כלורי חיוני לשמירה על נוזל חוץ-תאי באורגניזמים רב-תאיים. ברפואה, תמיסת מלח (סליין) משמשת לעירוי תוך-ורידי. תיקוני זוהר (נד:א) מציין שהיפוך אותיות המילה מלח הוא חלם, שמשמעותו ריפוי. מצד שני, צריכת מלח מוגזמת עלולה להחמיר יתר לחץ דם. ואדמה עם ריכוז גבוה של מלח אינה פורייה. כפי שהתורה אומרת, “גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ.” (דברים כט:כב) כמו כן, כשאבימלך השמיד את העיר שכם, הוא “זרע עליה מלח” (שופטים ט:מה), כדי להפוך אותה לשוממה ולמנוע את יישובה מחדש.
רבינו בחיי (בחיי בן אשר אבן חלאוה) מביא דוגמה נוספת לתכונות הסותרות של המלח, שנמצאת כאשר הנביא אלישע מגיע ליריחו:
ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני רואה והמים רעים והארץ משכלת. ויאמר קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח. ויקחו אליו. ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה’ רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת. וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר. (מלכים ב ב:יט-כב)
רבן גמליאל קורא במכילתא מכילתא:
כמה נפלאים מעשיו ודרכיו מדרכי בשר ודם… הוא שם את הגורם המזהם בתוך החומר המזוהם לבצע נס בתוך נס.
בקבלה, תכונות סותרות אלה של המלח מוסברות על ידי ייחוס המקור הרוחני של המלח לסינתזה של שני ניגודים: תזה ואנטיתזה, ובמיוחד, ספירות חסד וגבורה. כל תזה מוגבלת על ידי האנטיתזה שלה. חסד (חסד, נתינה – העמוד הימני של עץ הספירות) מוגבל על ידי גבורה (דין, קבלה – העמוד השמאלי של עץ הספירות): הנטייה לתת (חסד) מוגבלת על ידי ראויות המקבל לקבל (גבורה). ולהיפך, הדין ממותן על ידי החסד. סינתזה, מאידך, אינה מוגבלת. ספירת תפארת (רחמים) נמצאת בעמוד האמצעי של עץ הספירות. היא אינה מוגבלת על ידי חסד או גבורה. אפשר לרחם על מי שאינו ראוי לכך. באופן דומה, ספירת יסוד – שנמצאת בעמוד האמצעי מתחת לספירת תפארת – נקראת “יסוד” בגלל יציבותה ועמידותה.
המלח, כהתגלמות הסינתזה, מסמל באופן סמלי אינסוף ונצחיות. זו הסיבה שהתורה מתייחסת לבריתות – כולל ברית הכהונה וברית דוד – כבריתות מלח.
כפי שאמרנו קודם, הקבלה רואה את השורש הרוחני של המלח בסינתזה של ספירות מנוגדות – חסד וגבורה. הרמב”ן (כמו גם פרשן מקראי אחר, רבינו בחיי) מציין שמלח בדרך כלל מקורו במי ים שהתאדו על ידי השמש. מים ואש הם ניגודים – מים מכבים אש, ואש מאדה מים. עם זאת, כאשר חום השמש (המובן באופן סמלי כ”אש”) מאדה מי ים, מה שנשאר הוא מלח.
רבי שניאור זלמן מליאדי (האדמו”ר הזקן) מתייחס לכך גם במאמר החסידי שלו על פרשת התורה הזו. האדמו”ר הזקן כותב:
מלח נובע ממים, כי מלח נוצר דרך התאדות המים. דרך חום השמש, המים מתאדים ומתעבים עד שהם הופכים למלח. מים הם בחינת חסד של חכמה (אבא), והמים המתאדים, שהופכים למלח, הם הגבורה של חכמה. זו הסיבה שמלח הוא חריף ומר.”[3]
רבי חיים ויטאל מציין בעץ חיים בשם האר”י שהגבורות של חכמה הופכות לחסד של בינה (אמא). האדמו”ר הזקן מסביר שגבורה של חכמה היא אכן קטגוריה של דין (מידת הדין) והיא מרה כמו מלח. אולם, כאשר חכמה יורדת לבינה, גבורה של חכמה הופכת לחסד של בינה, אשר ממתיק את הבינה. זה דומה למלח הממתיק ומשמר בשר.
זוהי פרדיגמה של מלח כתוצאה של סינתזה של ניגודים. מלח הוא תוצר לוואי של תגובה כימית בין בסיס וחומצה.
מלח הוא נתרן כלורי (NaCl), שיש בו חלקים שווים של נתרן (Na) וכלור (Cl). נתרן כלורי ניתן להשיג על ידי שילוב ישיר של נתרן וכלור:
2Na(s) + Cl2(g) → 2NaCl (s)
עם זאת, ניתן להשיג אותו גם על ידי שילוב של נתרן הידרוקסיד, שהוא בסיס, וחומצה הידרוכלורית, שהיא חומצה.
חומצה היא מולקולה (או יון) המסוגלת לתרום פרוטון. מנקודת המבט של הקבלה, זה ממקם את החומצה בעמוד הימני, חסד, שהוא הדחף לתת. בסיס, מאידך, הוא מולקולה המקבלת פרוטון מתורם (חומצה). זה ממקם את הבסיס בעמוד השמאלי, גבורה, שהוא הדחף לקבל. בסיס מגיב עם חומצה ליצירת מלח. זו הסיבה שמלח הוא מטאפורה מושלמת לסינתזה של ניגודים, כיוון שהוא נולד מתוך תגובה כימית בין שני ניגודים, בסיס וחומצה או, בדימוי הקבלי, חסד וגבורה. מלח הוא יציב מאוד,[4] ולכן הוא מסמל ברית נצחית.
זוהי דוגמה לאופן שבו המדע העכשווי מאפשר הבנה עמוקה יותר של מושגי התורה.
הערות שוליים
[1] “ברית כהונה” מתייחסת לברית הנצחית שה’ כרת עם אהרן ובניו: “כָּל-תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַה’, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא, לִפְנֵי ה’–לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.” (במדבר יח:יט) כפי שרש”י מסביר, “ה’ כרת ברית עם אהרן בדבר שהוא בריא, מתקיים ומשמר אחרים… מלח, שאינו מתקלקל לעולם.”
[2] “ברית דוד” מתייחסת לברית הנצחית שה’ כרת עם המלך דוד המבטיחה לו שצאצאיו ימלכו על ישראל לעולם: “הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת, כִּי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם–לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח.” (דברי הימים ב יג:ה)
[3] רבי שניאור זלמן, ליקוטי תורה, “מאמר ולא תשבית מלח“, עמ’ 6. תרגום לאנגלית על ידי הרב יעקב גולדשטיין.
[4] התלמוד (בכורות ח:ב) מתעד ויכוח בין חכמי אתונה לבין רבי יהושע בן חנניה, שהתרחש במאה הראשונה לספירה. הם שאלו אותו, “כשהמלח מתקלקל, במה משמרים אותו?” תשובתו: “אנו משתמשים בשליית הפרדה.” “האם לפרדות יש שליה?” הם שאלו. [פרדה היא צאצא של חמור זכר וסוסה נקבה. סוסים וחמורים הם מינים שונים, עם מספר כרומוזומים שונה (לסוסים יש 64 כרומוזומים ולחמורים יש 62). כתוצאה מאי-התאמה כרומוזומלית הפרדה בדרך כלל עקרה.] “האם מלח מתקלקל?” הוא השיב.
