מזוזה וזמן

ערב שבת פרשת בא (ערב השבת של השבוע בו אנו קוראים את פרשת בא) 2014 היה יום המזל שלי – נראה שמצאתי תשובה לשאלה מטרידה של שנים רבות.

במשך מספר שנים מ-1989 עד 1996, עבדתי על ספר על מזוזה. זה לא היה ספר על הלכות מזוזה – היו כבר ספרים רבים בנושא זה – זה היה ספר על משמעות המזוזה – חשיבותה בהיסטוריה היהודית, בפילוסופיה, באתיקה ובמיסטיקה. עד 1996, הספר היה מוכן וחתמתי על חוזה עם המו”ל המוביל של יודאיקה באנגלית – ג’ייסון ארונסון. הייתי אמור למסור את כתב היד המוגמר תוך מספר חודשים, אבל גררתי רגליים. שאלה מטרידה אחת לא נתנה לי לסיים את הספר. דחיתי את שליחת כתב היד למו”ל תוך כדי חיפוש אחר תשובה, עד שג’ייסון ארונסון יצא מעסקים וספרי נשאר לא מפורסם במשך שנים רבות עד שהופיע לראשונה באינטרנט ב-Chabad.org – אור לנתיבתי ומאוחר יותר הודפס ב-2011 כאור לנתיבתי: אנתולוגיית מזוזה (מעון נועם, 2011). מה הייתה השאלה?

הזוהר על פרשת בא קובע שהמקור הרוחני של מצוות מזוזה הוא בסיפור יציאת מצרים כאשר ה’ ציווה על היהודים לשים דם על שתי המזוזות והמשקוף כדי שה’ ידלג על בתי היהודים במהלך מכת בכורות.

ולקחו מן הדם, ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף… (שמות יב:ז)

והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם; וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצרים. (שם, יג)

השאלה המובנת מאליה היא, אם באותו זמן סימנו בדם את שתי המזוזות והמשקוף, מדוע איננו שמים שלוש מזוזות – אחת על כל מזוזה ועל המשקוף? חיפשתי את התשובה בכל מקום אך ללא הועיל.

תשובה אחת שהוצעה לי על ידי מקובל בירושלים הייתה שבזמן יציאת מצרים, היהודים נצטוו להשתמש בדם לסמן את הכניסות לבתיהם – זה דרש לשים דם על שתי המזוזות והמשקוף. כיום, אנו קובעים מזוזה על המזוזה, המכילה את שם ה’, י-ה-ו-ה, המייצג את מידת התפארת, הכוללת את כל שלושת הצדדים – ימין, שמאל ואמצע. (שלוש המידות הראשונות – הספירות התחתונות, האצילויות האלוהיות – חסד, גבורה ותפארת. חסד (אהבה-חסד) הוא בימין, גבורה (דין קפדני) היא בשמאל, ותפארת (יופי, רחמים) היא באמצע המאחדת את הקצוות המנוגדים של חסד וגבורה.) זו הייתה תשובה הגיונית והיא הגיונית. מסיבה כלשהי, עם זאת, היא לא סיפקה אותי לחלוטין, אבל זכרתי אותה. זה היה לפני כעשרים שנה…

בואו נקפוץ קדימה ל-2014. באותה שנה, בקריאת אותה פרשת בא (פרשת התורה שמות י:א – יד:טז) חשבתי שאולי זה לא מקרה שהציווי לשים את הדם על המזוזות והמשקופים בא מיד אחרי הציווי לשמור על הזמן על ידי סימון ראשי חודשים (ראה את הפוסט האחרון שלי, קרפה דיאם). זה גרם לי לחשוב, האם יכול להיות קשר בין מזוזה לזמן?

התשובה הגיעה כמו ברק. אבל כמובן! שתי המזוזות והמשקוף מייצגים את שלושת ההיבטים של הזמן: עבר, הווה ועתיד או נכון יותר, בסדר אחר: עבר, עתיד והווה. אתם רואים, שתי המזוזות מייצגות את העמודות הימנית והשמאלית (קו ימין וקו שמאל) בעץ החיים, עץ הספירות; והמשקוף מייצג את העמוד האמצעי (קו האמצעי). שלוש הספירות הראשונות הן חכמה, בינה ודעת; חכמה בעמוד הימני, בינה בעמוד השמאלי ודעת באמצע. אם קראתם את הפוסט הקודם שלי, זה הזמן, טיפש! אתם אולי זוכרים שחכמה מייצגת את העבר, בינה מייצגת את העתיד ודעת מייצגת את ההווה. לכן, המזוזה הימנית מייצגת את העבר, המזוזה השמאלית מייצגת את העתיד והמשקוף מייצג את ההווה.

כפי שכתבתי במאמר שלי, חדרים ודלתות, מזוזה מאחדת חלל מפוצל – כל חדר בעל מטרה ספציפית – לשלם שאנו קוראים לו בית. מזוזה גם מאחדת תודעה מפוצלת, כאשר עוברים מחדר אחד לאחר. באופן דומה, נראה שמזוזה מאחדת את הזמן על ידי חיבור עבר, עתיד והווה. היא גם מאחדת את התודעה שלנו כאשר אנו עוברים מהעתיד להווה, שאז דועך לעבר שלנו.

כפי שכתבתי בבלוג זה, נושא הזמן נשזר לאורך הפרקים האחרונים של בראשית ותחילת שמות. אין זה מקרי אפוא שסיפור זה מסתיים במצוות המאחדות היבטים שונים של הזמן – עבר, הווה ועתיד.

ועכשיו, חזרה לשאלה המטרידה שלי: מדוע איננו נדרשים עוד לקבוע מזוזות על שתי המזוזות והמשקוף? מדוע מספיקה מזוזה אחת בצד ימין? נזכור בתשובה שקיבלתי ממקובל – זה בגלל שקלף המזוזה מכיל את שמו הקדוש של ה’, שם הוי”ה. אכן כך. שם זה, המבוטא “הויה” הוא שילוב של היה, הווה ויהיה המציין את טבעו הנצחי של ה’ הנצחי, שהיה, הווה ויהיה, כי הוא מעל הזמן. עכשיו הכל מתחבר. שם קדוש זה שחוצה את הזמן, מאחד עבר, הווה ועתיד לזרימת זמן קוהרנטית. ההיבטים של העבר, ההווה והעתיד כבר נמצאים בקלף המזוזה, כך שאיננו זקוקים לשלוש מזוזות – אחת מספיקה.

זה עשוי גם לעזור להסביר חוסר עקביות מעניין בפרשה זו. בפעם הראשונה שה’ מצווה את בני ישראל לסמן את המזוזות והמשקוף בדם (ראה לעיל, שמות י”ב:ז), הסדר הוא שתי המזוזות והמשקוף. אולם מאוחר יותר, כאשר משה מנחה את בני ישראל לגבי פרטי המצווה הזאת, הוא הופך את הסדר:

“ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ושתי המזוזות מן הדם אשר בסף… (שם, י”ט)“

מדוע השינוי בסדר? כמו תמיד עם הזמן, זה תלוי במסגרת ההתייחסות שלך. במחשבה החסידית, ישנן שתי מסגרות התייחסות: מלמעלה למטה (כלומר, מסגרת ההתייחסות של ה’) ומלמטה למעלה (כלומר, מסגרת ההתייחסות האנושית).

הפעם הראשונה שמצווה זו ניתנה על ידי ה’ שהוא מעל הזמן. מלמעלה (מלמעלה למטה), הוא רואה את כל הזמן בבת אחת – עבר ועתיד. מה שנראה מוסתר מנקודת מבט זו הוא ההווה. כל הנקודות על ציר הזמן החד-ממדי הן אמיתיות באותה מידה ואין נקודה מיוחדת שניתן לכנותה “הווה”. יתר על כן, כפי שאלברט איינשטיין הדגים בתורת היחסות הפרטית שלו, הזמן הוא יחסי והרגע הנוכחי הוא יחסי, כלומר, הוא תלוי בנקודת התצפית של המתבונן. צופים במסגרות התייחסות שונות לא יסכימו על מהו הרגע “הנוכחי”. עם “הווים” יחסיים רבים, אין הווה מוחלט יחיד. במבט מחוץ ליקום הפיזי שלנו, כל ה”הווים” היחסיים נראים זהים. כתוצאה מכך, כאשר ה’ נותן מצווה זו, הוא מתחיל בעבר ובעתיד שהוא רואה מלמעלה, ומסיים בהווה כמחשבה שנייה, כי זה אמיתי רק עבורנו – בני תמותה פשוטים החיים בהווה. משה, לעומת זאת, רואה את הזמן ממסגרת התייחסות אחרת, אנושית – מלמטה למעלה. עבורו ועבורנו, המציאות היחידה היא הרגע הנוכחי שבו אנו חיים. העבר כבר חלף והעתיד עוד לא הגיע. זו הסיבה שמשה מתחיל בהווה, מזכיר את המשקוף (המייצג את ההווה) תחילה ורק אחר כך מוסיף את שתי המזוזות – העבר והעתיד.

אולי הגיע הזמן למהדורה חדשה של ספר המזוזה שלי.