מזוזה בשלושה ממדים

המזוזה היא אחת המצוות הבודדות שהתורה מפרטת את שכרן. במקרה זה, השכר הוא חיים ארוכים לאדם ולילדיו:

וכתבתם על מזוזות (“מזוזות”) ביתך ובשעריך, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ.

דברים יא:כ-כא

על פי התוספות והשולחן ערוך, תפקידה העיקרי של המזוזה הוא להגן על הבית מפני הרע. בשל תכונה זו, המזוזה זוכה לכינוי “סמל האצולה באבירות ה’“.* כדי להתחיל להבין את מנגנון ההשפעה הזו של המזוזה, עלינו לחקור תחילה את מושג הרע עצמו.

הצד האחר

הרע נברא יש מאין כמו שאר הבריאה. הוא לא נברא למען עצמו, אלא רק כאמצעי לבחירה חפשית. הוא נסבל במידה שהוא משרת מטרה זו.

כדי לאפשר את קיומם של יצורים שלא ייבלעו ויתבטלו במקור, בחר ה’ להסתיר ולהצטמצם את אורו כדי לברוא עולם שבו יצורים בריאים ירגישו את קיומם העצמאי. זהו, בצורה מפושטת מדי, המושג הבסיסי של צימצום (הסתרה והתכווצות האור האלוהי הקדמוני), שהוא אבן הפינה של קבלה לוריאנית. מושג הצימצום מדגים כיצד בריאה מוניסטית יכולה להוביל לדואליזם לכאורה.

הסתרת האור מאפשרת אפשרות של חושך או רע. משימתנו היא לגלות את ה’ המתחבא, כביכול, מאחורי מסך של חושך. המאסטר החסידי, רבי דובבער ממזריטש, הידוע בשם המגיד ממזריטש, מצא פעם את בנו הקטן בוכה כי בזמן משחק מחבואים, הוא התחבא אך אף אחד מהילדים לא חיפש אותו. רבי דובבער התחיל לבכות בעצמו והסביר לבנו שגם אבינו שבשמים מתחבא מילדיו, כפי שכתוב:

אכן אתה אל מסתתר,

ישעיהו מה:טו

כדי שיחפשו אותו—אך איש אינו מחפש!

הרע, בהגדרתו, הוא מה שמסתיר את מקור הקיום האמיתי, הבורא. המונח לרע בקבלה, קליפה, משמעו “קליפה” או “קלף”. זה דבר שאין לו ערך פנימי, פרט מלשמש ככיסוי לפרי. הרע נברא כדי לספק לנו חופש הבחירה, שאפשרי רק במקום שבו זמינה אלטרנטיבה לטוב. לולא הייתה קליפה חיצונית המסתירה את האמת, היינו נאלצים לציית לרצון ה’. אם נמנע מאיתנו חופש הבחירה, גם השכר נמנע מאיתנו. להפך, ללא רצון חפשי, אין רע. חיה ההורגת את טרפה למזון אינה יכולה להיות מואשמת בביצוע מעשה רע שכן אין לה ברירה בעניין זה. היא נבראה על ידי ה’ עם יצר טורפני וללא רצון חפשי. באופן דומה, מלאכים אינם יכולים להיחשב טובים כי הם נבראו לעשות כן. רק בני אדם הבעלים רצון חפשי יכולים להתעלות מעל מלאכים או ליפול מתחת לחיות, בהתאם לבחירות שאנו עושים. כך אנו רואים שללא רע, אין בחירה חפשית, וללא בחירה חפשית, אין טוב או רע. הרע מאפשר את הפעלת הטוב באופן דומה לקרן אור הנראית רק בשמים מעוננים.

ברגע שאנו מבינים שהרע חייב להתקיים ושהוא ממלא תפקיד חיובי בתכנית הבריאה, אנו עומדים בפני בעיה נוספת: אם הרע הוא הקליפה או הסתרת אור אלוהי, מאיפה מגיעה האנרגיה שלו? מה מקיים את קיומו? התשובה היא, כמובן: אותו בורא הנותן חיים לכל. בעוד שתחום הקדושה מקבל את קיומו של ה’ בשפע, אולם תחום הרע הנסבל בלבד מודחק לניזון מ”שיירים”. הקבלה קוראת לרע, סטרא אחרא, “הצד האחר”. ה’ מאפשר לכמות זעירה של אנרגיה מחייה לטפטף אל “הצד האחר” כדי לקיים את קיומו. יותר מדי אנרגיה כזו תחסל אותו לחלוטין. כפי שחכמי הקבלה אומרים, “אור מקיף [בהיר] מסנוור את עיני כוחות הרע”. השכל, במיוחד חוכמה (חוכמה), הוא האור הבהיר המפזר חושך. לכן הרע חייב תמיד להישאר בחושך, ניזון ממה שדולף דרך החורים הקטנים בתחום הקדושה. הקבלה קוראת לחור או לפתח רע כי הוא מאפשר לשרידי קדושה לדלוף, ומספק ל”צד האחר” את כוח החיים שלו.

כעת נוכל להבין כיצד המזוזה מגינה על הבית. בית יהודי, מקדש מזער, הוא כלי של קדושה. פתח הנפתח לעולם זר ולעתים קרובות עוין—ל”צד האחר”—נקרא אפוא רע. הזוהר אומר לנו שכוחות הרע שוכנים ליד הדלת כי שם הם מקבלים את מזונם. זה דומה לחיידקים פתוגניים ופטריות הפורחים במקומות חשוכים. המכילה את החוכמה של המונותאיזם המוחלט, “שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחד,” המזוזה היא קרן האור הבהיר, המסנוורת את כוחות הרע, שוללת מהם את זכות הכניסה ומפזרת אותם. זהו סוד המזוזה.

זמן, מקום ונשמה

הסבר נוסף לכך שהמזוזה מוצמדת לשערי הבית ניתן למצוא באחד מחוקי שבת (“שבת”). שערי הבית מפרידים בין רשות היחיד (הרשות הפרטית) לבין רשות הרבים (הרשות הציבורית). בשבת אסור לשאת כל חפץ מרשות אחת לאחרת. הקבלה מקשרת את רשות היחיד (במילים “רשות של האחד”) עם רשותו של האדון היחיד של היקום. רשות הרבים (“רשות של הרבים”) מייצגת את רשות הרע—הריבוי של העולם הפיזי המסווה את האחדות הבסיסית של הבריאה.

במשך ששת ימי השבוע הראשונים, עלינו להתמודד עם העולם הרב-פנים, לנסות לזכך ולתקן אותו כדי לחשוף את האחדות הפנימית שלו. ביום השביעי, עלינו להימנע מכל פעילויות יצירתיות כדי לשמור על קדושת היום. המילה העברית לקדושה, קודש, פירושה המילולי “מופרד”. לכן, אנו שומרים על קדושת השבת על ידי כיבוד ההפרדה הזו ואי נשיאת חפץ מרשות אחת לאחרת.

הספר הקבלי העתיק ספר יצירה אומר שכל הבריאה קיימת בשלושה ממדים: זמן (שנה, מילולית “שנה”), מקום (מקום, מילולית “מקום”), ורוח (נפש, מילולית “נשמה”). המשימה העיקרית שלנו היא לחשוף קדושה נסתרת בכל אחד מהממדים האלו. ה’ הקל עלינו על ידי התחלת התהליך. הוא קידש את היום השביעי, השבת—נקודת קדושה בזמן. הוא קידש את הארץ הקדושה של ישראל, ירושלים, והר הבית כאזורי קדושה הולכת וגדלה במקום. הוא נתן לנו ניצוץ קדוש—כפי שנאמר בתניא, “חלק אלוה ממעל ממש”—נשמותינו האלוהיות. בהשתמש בכל האמור לעיל, עלינו לקדש את שאר הבריאה על ידי חשיפת האחדות הנסתרת שלה.

המזוזה משלבת את קדושתם של שלושת הממדים. היא נקבעת במקום למזוזת הדלת, סף הבית. כאשר הסף מסמן את המעבר מרשות אחת לאחרת, המזוזה מסמלת תנועה במקום. זוז, שורש המילה מזוזה, פירושו “לזוז”. שינוי הוא מהות הזמן. המילים שנה (שנה) ושנייה (שנייה) מגיעות מהמילה שינוי (שינוי). כל המילים הללו מציינות שינוי, מעבר או תנועה. לכן, המזוזה מסמנת קדושה בזמן.

מצד שני, החוק דורש שמזוזה תיקבע רק למבנה קבוע. יתר על כן, החוק דורש שהמזוזה תיקבע כך שלא תזוז. מהות המקום, בניגוד לזמן, היא נחת, קביעות וחוסר תנועה. חוסר התנועה של המזוזה מחבר אותה למושג המקום. יתרה מכך, רבות מהלכות המזוזה עוסקות במיקומה במקום, כלומר, היכן יש לקבוע אותה באיזה צד של המזוזה, באיזה גובה ובאיזה זווית. כך המזוזה מביאה קדושה למושג המקום.

לבסוף, המזוזה, המגנה על חייהם של אלה המקיימים מצווה זו, קשורה בסופו של דבר למושג הנשמה. בטקסט של קלף המזוזה כתוב, “ואהבת את ה’ אלוקיך… בכל נפשך“. כך אנו רואים כיצד המזוזה מאחדת ומקדשת את שלושת הממדים של זמן, מרחב ונשמה. הרעיון של המזוזה המאחדת ומקדשת זמן, מרחב ונשמה מתבטא בסופו של דבר בפסוק האחרון החקוק בקלף המזוזה עצמו,

“…למען ירבו [נשמה] ימיכם [זמן] וימי [זמן] בניכם [נשמה] על האדמה [מרחב] אשר נשבע ה’ לאבותיכם [נשמה] לתת להם כימי [זמן] השמים [מרחב] על הארץ [מרחב].”

דברים י”א:כ”א

ה’ נתן לעמו הנבחר אותות של קשר מיוחד זה. שבת היא אות בזמן. מזוזה היא אות במרחב. ברית מילה היא אות ברמת הנשמה. הקשר בין מזוזה וברית מילה ניתן לראות מהציווי ביחזקאל ט”ז:ו’ הנאמר בטקס ברית מילה, “בדמייך חיי”. דם מופיע בתורה, בשמות י”ב:כ”ב, היכן שהמילה “מזוזה” מוזכרת לראשונה. זה בהקשר של המצווה לסמן את מזוזות בתי היהודים בדם קורבן פסח בזמן יציאת מצרים. יתר על כן, הזוהר קובע ש”הדם היה משני סוגים, זה של המילה וזה של קרבן הפסח.” הזוהר משווה את מקום המילה ל”דלת הגוף”. שני המושגים מוצבים זה לצד זה גם בבראשית י”ח:א’, המתאר את אברהם, “…והוא יושב [חולה ממילתו] פתח האוהל.” וכך אומר הזוהר:

אשרי חלקם של ישראל שיודעים שהם בני המלך הקדוש, שכולם נושאים את חותמו. הם מסומנים בגופם באות הקדוש [של ברית מילה]; בגדיהם נושאים את אות המצווה [של ציצית]; ראשיהם חתומים בבתי תפילין [תפילין] עם שם אדונם; ידיהם חתומות ברצועות הקדושה [רצועות תפילין של יד]… ובבתיהם הם נושאים את חותם המזוזה בפתחם. כך בכל הדרכים הם מסומנים כבני המלך העליון.

מסקנה

עכשיו כל חלקי הפאזל מתחברים. בממד הזמן, אסור ליהודי לשאת חפץ מרשות לרשות בשבת, כי זה יפר את הקדושה – כלומר, קווי ההפרדה – של היום. ברמת הנשמה, אסור ליהודי להתחתן בנישואי תערובת, שיחצו את קו ההפרדה בין העם הנבחר הקדוש לשאר האנושות, בין “גוי אחד בארץ” לעמים רבים. בממד המרחב, המזוזה עומדת להפריד – לקדש – את רשות היחיד מרשות הרבים, והפרדה זו לא צריכה להיות מופרת על ידי הכנסת רעיונות, מנהגים וערכים זרים לבית יהודי. כשם שהשבת היא מקדש בזמן ונשמה יהודית היא מקדש מיניאטורי בממד הנשמה, המזוזה מסמנת בית יהודי כמקדש מיניאטורי בממד המרחב. על ידי הפיכת ביתו למקדש אמיתי של אלוקות, יהודי לא רק ממלא את שליחותו בחיים אלא עוזר להגשים את המטרה העיקרית של הבריאה – לתת לה’ “דירה בתחתונים”. המזוזה לא רק עומדת על הגבול בין תחומי האחד והרבים, היא גם מצביעה פנימה, לכיוון תחום האחד. זה בא ללמד אותנו שבעוד שה’ ברא את עולמנו רב-הפנים מאחד לרבים, מטרתנו היא להעלות את העולם הגשמי ולהחזיר אותו, כביכול, לאחדות הבורא. תהליך הפוך זה של החזרת הרבים לאחד הוא הכיוון אליו מצביע חץ המזוזה. בממד המרחב, המזוזה מצביעה לעבר תחום האדון האחד, ריבון העולם; בממד הנשמה, המזוזה מצביעה לניצוץ האלוקי היחיד שלנו – יחידה שבנפש (נשמה יחידה), פינטעלע ייד; ובממד הזמן, המזוזה מצביעה לעידן משיח, כאשר אחדות ה’ תתגלה.

***

מתוך ספרו של א. פולטורק “אור לנתיבתי: אנתולוגיית המזוזה” (מעון נועם, ניו יורק: 2012)

______________________________________

* אלתר אבלסון, בספר התקן של השירה היהודית, בעריכת יוסף פרידלנדר (ניו יורק: 1917) עמ’ 403