כמו תמיד במדע, כל שאלה שנענית מולידה שאלות חדשות. כעת, כשאנו מבינים שעץ החיים ועץ הדעת הם מטפורות עבור, בהתאמה, פונקציית הגל והתמוטטות פונקציית הגל (ראה את הפוסט הקודם שלי, “עץ הדעת כמטפורה לסופרפוזיציה של מצבים ועקרון האי-ודאות של הייזנברג“), אנו עומדים בפני שאלות נוספות. מדוע לא רצה הקב”ה שאדם וחוה יאכלו מעץ הדעת? ומה היה כה נורא בפרי האסור עד שאכילתו הצדיקה עונש מוות? [1]
הבה נזכור שלפי מסורתנו, אדם וחוה נאסרו מלאכול מעץ הדעת רק במשך שלוש שעות. אדם וחוה נבראו ביום השישי—ערב השבת (ערב שבת). עם הגעת השקיעה שהביאה את השבת הראשונה מאז הבריאה, אכילת הפרי האסור הייתה הופכת למותרת.[2] פרט מעניין זה מכיל את התשובות לשאלותינו.
הבדל מרכזי בין המכניקה הניוטונית (הקלאסית) למכניקת הקוונטים הוא שבמכניקה הניוטונית, הצופה הוא פסיבי ואינו משפיע על המציאות, ואילו במכניקת הקוונטים הצופה, באמצעות פעולת הצפייה, מקריס את פונקציית הגל וקובע את המציאות באחד ממצבים אפשריים רבים. מסיבה זו, במכניקת הקוונטים, צופים נקראים, במילותיו של ג’ון ארצ’יבלד ויילר, “צופים משתתפים”. כפי שאמרנו לעיל, עץ הדעת הוא מטפורה להתמוטטות פונקציית הגל. אדם וחוה הורשו לצפות באופן פסיבי בעץ הדעת ולהתפעל מפירותיו הטובים, אך לא הורשו לאכול ממנו. פעולת האכילה הפכה אותם למשתתפים פעילים, או “צופים משתתפים”.
באכילת הפרי האסור מעץ הדעת, אדם וחוה קרסו את פונקציית הגל וקבעו את העולם במצב יחיד—המצב הנחות.
כפי שאנו זוכרים מהנרטיב בבראשית על נטיעת גן עדן על ידי הקב”ה, הוא נטע תחילה את עץ החיים:
…ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. (בראשית ב:ט)
כפי שצוין קודם, עץ החיים הוא מטפורה לפונקציית הגל, שעד שהיא מתמוטטת, מייצגת את הסופרפוזיציה של כל המצבים האפשריים של המציאות. סיפור הבריאה מדבר על שני מצבים—מצב ששת ימי הבריאה ומצב היום השביעי—השבת—כאשר הקב”ה נח ממלאכתו. ששת הימים מייצגים את החולין, את המצב הרוחני הבלתי מתוקן והבלתי נגאל של העולם, ואילו השבת מייצגת את המצב הקדוש כאשר כל העולמות—הפיזיים והרוחניים—מגיעים להתעלות למצב נשגב של שלמות, שבו המציאות נגאלת ומתוקנת. זהו מצב הגאולה המשיחית. זו הסיבה שהזמן המשיחי נקרא בעברית “יום שכולו שבת“—שבת רצופה.
הסופרפוזיציה של שני המצבים—מצב החולין ומצב השבת—מיוצגת על ידי עץ החיים. המציאות הייתה הרה בשתי האפשרויות. זה היה תלוי באדם ובחוה להחליט מה יהיה. אילו שמרו על המצווה היחידה שניתנה להם על ידי הקב”ה—לא לאכול מעץ הדעת, כלומר, לא לקרוס את פונקציית הגל עד תחילת השבת—הם היו יכולים לאכול מעץ זה בשבת או לקדש את השבת על ידי עשיית קידוש (קידוש השבת הנאמר על יין) על היין מענבי עץ הדעת. אילו עשו כן, הם גם היו קורסים את פונקציית הגל (אחרי הכל, זה מה שעץ הדעת סימל), והם היו קובעים את העולם במצב השבת שלו—המצב הנשגב של השלמות המשיחית. אדם היה המשיח (בעברית, משיח), כפי שהיה אמור להיות), וכולם היו חיים באושר לנצח. העולם היה גן עדן—גן עדן.
לרוע המזל, זה לא היה אמור להיות. התוצאה הקטסטרופלית של אכילת הפרי האסור קבעה בטרם עת את העולם במצבו הנחות והבלתי מתוקן ועיכבה את הגאולה המשיחית לכמעט שישה אלפים שנה—ועדיין נמשכת.
טעות זו בממדים קוסמיים הצדיקה אפוא את העונש החמור שמדד הקב”ה לאדם ולחוה. למעשה, זה לא היה עונש, אלא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של מעשיהם—הם יכלו לחיות, בני אלמוות בגן עדן, אך בקביעת העולם במצבו הבלתי מתוקן והחולין, הם איבדו את ההזדמנות לאלמוות.
וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. (בראשית ג:כג)
אף על פי שברמה הפשוטה הפסוק מדבר על גירוש אדם וחוה מגן עדן, במציאות, בקביעת העולם במצבו החולין הנחות, הם איבדו את האזרחות בגן עדן. המקום שבו חיו אדם וחוה חדל להיות גן עדן. אחרי הכל, גן עדן הוגדר על ידי נוכחות השכינה—הנוכחות האלוהית. כפי שמוסבר במאמר באתי לגני מאת הרבי יוסף יצחק שניאורסון (האדמו”ר הריי”ץ—האדמו”ר השישי מחב”ד-לובביץ’), השכינה עזבה את גן עדן לאחר החטא הקדמון ועפה לרקיע הראשון (הרמה הרוחנית הראשונה מעל הרמה הפיזית של היקום הנברא). ללא הנוכחות האלוהית, גן עדן חדל להיות הגן עדן שהיה.
[1] נכדתנו בת החמש, סופי, כששמעה את סיפור החטא הקדמון וסיומו עם הקב”ה שמעניש את אדם במוות, שאלה בתמימות, “אתה לא חושב שהשם אולי הגזים בתגובה?”
[2] פירוש השח על התורה (קדושים). ראה לקוטי שיחות, כרך לו, עמ’ עה (ראה הערה נו). ראה אור החיים, המציין שאילו אדם רק חיכה שלוש שעות, הוא היה עושה קידוש על היין מפרי עץ הדעת (זה, כמובן, מבוסס על הדעה שהפרי האסור בא מגפן). חתם סופר גם כותב שבשבת, פרי עץ הדעת היה הופך למותר לאדם ולחוה.
