קוונטים של מחשבה | פרשת נח
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. (בראשית י״א:א׳)
סיפור מגדל בבל נראה, במבט ראשון, כניצחון של אחדות אנושית. כולם דיברו שפה אחת, חלקו חזון אחד, ועבדו יחד למען מטרה משותפת. אך באופן פרדוקסלי, אלוהים ראה בכך סכנה. מדוע?
הזוהר מסביר שאחדותם לא הייתה לשם שמיים. הם ביקשו לבנות מגדל כדי לעשות לעצמם שם—לשלוט בשמיים, לא לשרת אותם. זו הייתה אחדות של אחידות, לא הרמוניה, אחדות המדכאת אינדיבידואליות במקום לקדש אותה.
זה מה שראיתי כשגדלתי בברית המועצות לשעבר. האידיאולוגיה הקומוניסטית דיכאה לא רק את חופש הדיבור אלא גם את חופש המחשבה עצמו. בעיניי, סיפור מגדל בבל הוא הניסיון הראשון בהיסטוריה לבנות חברה אוטופית המבוססת על אחדות כפויה. האחדות נשמעת מפתה והוגנת. אולם, ההיסטוריה הוכיחה שאחרי המילים חירות, שוויון, אחווה, תמיד באות הגיליוטינות.
בפיזיקה, אנו מוצאים פרדוקס דומה. כאשר כל החלקיקים נאלצים להיכנס לאותו מצב קוונטי, כמו בעיבוי בוזה-איינשטיין, האינדיבידואליות אובדת. המערכת הופכת אחידה, חסרת תנועה—שדה קפוא של אחידות. מגוון מצבים, באופן פרדוקסלי, הוא מה שמאפשר למורכבות, יצירתיות והחיים עצמם להתפתח.
מגדל בבל מלמד אותנו שאחדות אמיתית אינה אחידות אלא סימפוניה. כל קול, כל נשמה, חייבים לבטא את אורך הגל הייחודי שלהם, את התדר שלהם בתוך התזמורת האלוהית. רק כאשר האינדיבידואליות משתלבת בהרמוניה—ולא נמסה—בתוך הקולקטיב, היצירה האלוהית פורחת.
לקח:
תן לקולך להוסיף את הצליל הייחודי שלו לשיר העולם. אחדות אין פירושה בניית מגדל אחד; פירושה בנייה יחד—כל אחד ממקומו שלו, כולם מגיעים כלפי מעלה לאותם שמיים.
