ויאמר ה’ אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. (בראשית י”ב:א)
לך לך פירושו המילולי “לך אל עצמך.” האדמו”ר הזקן מסביר שאלוהים אמר לאברם לצאת למסע “אל שורש נשמתך, אל מהותך” – לחזור אל המקור הפנימי שממנו נובע כוח החיים שלו.[1] זו אינה פקודה פיזית אלא ציווי רוחני: להמשיך לנוע פנימה, להשיל שכבות של הרגל, סביבה וירושה, עד שמגלים את הליבה האלוהית של העצמיות.
קארל יונג קרא לתהליך זה אינדיבידואציה: העבודה לאורך החיים של להפוך למי שאנחנו באמת על ידי שילוב ההיבטים המודעים והלא מודעים שלנו. תהליך זה כרוך בהשלת הפרסונה, המעוצבת על ידי ציפיות חברתיות, וגילוי העצמי האמיתי. בפסיכולוגיה האנליטית היונגיאנית, ה”עצמי” הוא ה-imago Dei הפנימי – הניצוץ של השלמות שחורג מהאגו. בשפה החסידית, זוהי הנפש האלוקית, הנשמה האלוהית שלנו. שתי הדרכים קוראות לירידה אל עמקי הנפש כדי לעלות אל המרכז הרוחני של האדם.
במטאפורה המדעית המודרנית, העצמי אינו חלקיק סטטי אלא שדה קוונטי של פוטנציאל. כל פעולה של מודעות, כל צעד של לך לך, מקריסה את הסופרפוזיציה של מי שאנחנו עשויים להיות למי שאנחנו הופכים להיות. צמיחה דורשת עזיבת מצב העצמי הישן של נוחות לטובת אי-הוודאות של השינוי.
“המסע הגדול ביותר אינו לרוחב החלל אלא דרך עומקי העצמי.”
מסקנה:
הקריאה של לך לך עדיין מהדהדת בכל דור. היא אומרת לנו: אל תסתפקו בעצמי שירשתם. המשיכו ללכת לקראת העצמי שאתם אמורים לגלות. “הארץ אשר אראך” אינה נמצאת אי שם בחוץ – אלא בפנים.
[1] רבי שניאור זלמן מליאדי, תורה אור, לך לך, ו ע”ב.
