קריאת ההפטרה בשבת זו העלתה בזיכרוני סצנות מהוועידה הרפובליקנית הלאומית בשנת 2004 במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, שם המשתתפים נופפו בתמונות של ג’ון קרי וקראו “פליפ-פלופ, פליפ-פלופ…” בהתייחסם לעמדתו המשתנה של קרי במלחמה בעיראק (“קודם הצבעתי בעד, לפני שהצבעתי נגד”) ובנושאים פוליטיים אחרים. מושל ניו יורק לשעבר, ג’ורג’ פטאקי, אמר שם, “השנה, ננצח בשביל הג’יפר, והם יפסידו עם המתהפך.” קרי הפסיד, כפי שקורה בדרך כלל למתהפכים.
הפטרה זו (הפטרה היא קטע מספרי הנביאים הנקרא בציבור בבתי הכנסת) מתחילה באמירה מדהימה של אליהו הנביא, “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ה’ הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו.” (מלכים-א, יח:כא) נראה שגם אליהו הנביא לא חיבב מתהפכים. עם זאת, אמירה זו מפתיעה. האם לא היה על אליהו, נביא ה’, להוכיח את העם ללכת אחרי האל האחד והאמיתי? האם לא היה עליו להוכיח אותם שלא ללכת אחרי אל פגאני, אליל? מדוע אליהו מצא את ההתהפכות הזו מתועבת אפילו יותר מעבודה זרה(עבודת אלילים, שהיא חטא חמור)?
הבה נגדיר ‘מצב’ של מאמין B כך שלפונקציה זו יש שני ערכים אפשריים: (1) אמונה באל אחד ו-(2) אמונה באל פגאני (אליל). בני ישראל אליהם הפנה אליהו את ביקורתו התנדנדו בין שתי האמונות הללו. הם גידרו את הסיכונים שלהם, כביכול, בכך שהאמינו קצת באלוקים וקצת בבעל. בהתנדנדותם באמונתם, בני ישראל שמו את עצמם במצב של סופרפוזיציה כך שפונקציית הגל המתארת את מצב אמונתם הייתה סופרפוזיציה לינארית של שתי פונקציות גל – (1) אמונה באל אחד ו-(2) אמונה בבעל. או, במילים אחרות, אפשר לומר ש’פונקציית הגל’ של אלוקים הייתה סופרפוזיציה לינארית של שתי פונקציות גל: (1) בני ישראל האמינו באלוקים ו-(2) בני ישראל לא האמינו באלוקים. באופן דומה, פונקציית הגל של הבעל הייתה סופרפוזיציה לינארית של שתי פונקציות גל: (1) בני ישראל האמינו בבעל ו-(2) בני ישראל לא האמינו בבעל. בדרך כלל, אמונות אלה מוציאות זו את זו. בהתנדנדותם בין שני הרעיונות, כלומר, בהעמדת עצמם במצב של סופרפוזיציה בין אמונה באלוקים ואמונה בבעל, בני ישראל סיבכו את אלוקים עם הבעל.
זה מה שהרגיז את אליהו. די גרוע לעסוק בעבודת אלילים. אבל לסבך את אלוקים עם אל פגאני היה חילול שאליהו לא היה מוכן לסבול! בדרישתו מבני ישראל לבחור באמונה אחת או באחרת, אליהו למעשה דרש מהם לקרוס את פונקציית הגל ולקבע את ערך מצב האמונה או באמונה באלוקים או באליל. אכן, בביצוע הנס בהר הכרמל ובאילוץ בני ישראל להכיר באל האמיתי – ה’ הוא האלוקים – הוא קרס את פונקציית הגל ובכך התיר את הסיבוך, כביכול, בין אלוקים לאל הפגאני, הבעל.
המסר המוסרי של סיפור זה ברור – לא תהיה מתהפך!
