התקפת ה־7 באוקטובר של מחבלי חמאס על ישראל הייתה הפתעה כפולה. האכזריות והברבריות של התקפה, הערות הבלתי ניתנת לתיאור של המחבלים שהדהימה את העולם הנאור, הייתה מזעזעת אך בקושי מהווה הפתעה. הכישלון המדהים של שירותי המודיעין הישראליים לחזות את התקפה למרות הכתב על הקיר היה הפתעה. חוסר המוכנות הגמור והמזעזע של צה”ל, שלקח שעות רבות לארגן תגובה מאורגנת, לאחר שהמחבלים פרצו את גדר הביטחון, הרגו מאות רבות של אזרחים ולקחו בני ערובה רבים, היה הפתעה נוספת. המודיעין הישראלי לא ידע דבר על הכנות של שנה שלמה על ידי חמאס והצבא הישראלי שנתפס לא מוכן, בלי הכנה להגן על גבול ישראל עם עזה.
התורה מתארת שלושה שלבים של התפתחות תודעת המשיח. השלב הראשון המתואר בפרשת התורה הנוכחית, וירא, נרמז על ידי סיפור לוט ובנותיו:
ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע. ותשקין את אביהן יין בלילה ההוא ותבא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה. ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע. ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא ידע בשכבה ובקומה. ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום.
בראשית יט:לא־לז
לפי חכמינו, כך הורה אבי המשיח. זה היה שלב התודעה המצומצמת—”ולא ידע בשכבה ובקומה”. לוט ישן היטב ולא ידע מה קרה ועם מי זה קרה—הוא היה חסר מודעות כפולה. לחילופין, אנו יכולים לומר שהשני מפגשים שהיו ללוט עם בנותיו, במהלכם הוא ישן, מעידים על צמצום כפול של תודעתו של לוט.
השלב השני של התפתחות תודעת המשיח היה המפגש של יהודה ותמר:
ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עלה תמנתה לגזז צאנו. ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה. ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך…
בראשית לח:יג־טז
במקרה זה, יהודה ידע מה הוא עושה אך לא היה מודע למי לפניו. בהשוואה ללוט, הוא לא ישן והיה מודע רק חלקית. זה מעיד על התרחבות התודעה—מצמצום כפול לצמצום בודד. כתוצאה מהמפגש האינטימי הזה, תמר הרתה וילדה תאומים, שאחד מהם היה פרץ, אבי המשיח. כך, זה היה השלב השני בהתפתחות תודעת המשיח.
השלב השלישי מתואר במגילת רות, שבה רות המואבייה (צאצאת מואב) מציעה את עצמה לקרובה, בועז (צאצא פרץ):
ויאכל בעז וישת ויטב לבו וילך לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב. ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש ויפל והנה אשה שכבת מרגלתיו. ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה. ויאמר ברוכה את לה’ בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר. ועתה בתי אל תיראי כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את. ועתה כי אמנם כי גאל אנכי וגם יש גאל קרוב ממני. ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה’ שכבי עד הבקר.
רות, ד:ז־יג
בסיפור זה, בועז מודע לחלוטין—הוא יודע מי היא רות ועושה את הדבר הנכון—הוא נושא אותה כהלכה, ורות יולדת בן. “ויקראו שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד”.
התפתחות תודעת המשיח מתוארת כסדרה של שלושה אירועים: לוט, שלא ידע כפולה מה הוא עושה ועם מי הוא היה; יהודה, שידע מה הוא עושה אך לא היה מודע לזהות האישה עמה היה אינטימי; ובועז, שהיה מודע לחלוטין עם מי הוא היה ושעשה את הדבר הנכון בנישואיו לרות. הקשר בין האירועים הללו מודגש על ידי העובדה שגם תמר וגם רות היו צאצאות מואב, שהורתה מהאיחוד של לוט ובתו.
הבה נפנה להיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל, שחוותה שלוש מלחמות גדולות (לא כולל מלחמת העצמאות)—מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, ועכשיו, המלחמה הנוכחית עם חמאס.
לפני מלחמת ששת הימים, המודיעין הישראלי חשף את התכנית של מצרים לתקוף את ישראל והמליץ על תקיפה מקדימה. הממשלה נתנה את הפקודה, וחיל האוויר הישראלי תקף מצרים מקדימה, והרס את שדות התעופה ומטוסיה על הקרקע. ישראל השיגה במהירות ניצחון מרהיב ונסי. המודיעין הישראלי היה מודע לחלוטין, והממשלה עשתה את הדבר הנכון—תקיפה מקדימה שאחריה ניצחון מהיר. זה היה רגע מפואר בהיסטוריה של ישראל. נקרא לזה רגע “בועז”—להיות מודע ולעשות את הדבר הנכון.
לפני מלחמת יום כיפור, המודיעין הישראלי גם למד שמצרים וסוריה מתכננות תקיפה על ישראל. עם זאת, גולדה מאיר, מתוך דאגה שישראל עלולה להיראות כתוקפנית ומפחדת מאזהרות ארה”ב שלא לנקוט בפעולה מקדימה כלשהי, לא עשתה דבר. כתוצאה מכך, ישראל ספגה אבדות כבדות בתחילת המלחמה. המלחמה ננצחה בסופו של דבר[1] בחסדי השי”ת. חיילים ישראליים נלחמו בגבורה, כשרבים איבדו את חייהם במלחמה זו. זה היה הרגע הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל (עד לאירועים האחרונים). נקרא לזה רגע “יהודה”—להיות מודע אך לא לעשות את הדבר הנכון.
קדימה אל היום הנוכחי, וישראל נלחמת שוב במלחמה. הפעם, זה היה רגע מדמם ובכנות מביש בהיסטוריה של ישראל. מנהיגיה וצבאה לא ידעו דבר ולא היו מוכנים להגן על גבולותיה. זה רגע “לוט” בהיסטוריה היהודית—רגע התודעה המצומצמת כפולה.
אדם תוהה, מדוע ההיסטוריה של שלוש המלחמות האחרונות בישראל—התודעה הקיבוצית של המדינה—התפתחה בכיוון ההפוך. אכן, היא עקבה בדיוק אחר הרצף המקראי של לוט־יהודה־בועז אך בסדר הפוך: בועז־יהודה־לוט. הסבר קל עשוי להיות להניח שישראל, משוכנעת בעליונותה הצבאית, נחה על זרי הדפנה שלה והתרשלה. אני מקווה שלא.
חכמינו אומרים שהמשיח יבוא בזמן של הסח הדעת—הסתרה (או צמצום) התודעה. בכל ההיסטוריה של ישראל, מעולם לא הייתה הסתרה גדולה יותר של התודעה הלאומית מאשר בתקופה שהובילה למלחמה הנוכחית. סוף הגלות, עקבתא דמשיחא, כשאנו מתחילים לשמוע את צעדי הגאולה המשיחית, מאופיין על ידי חכמים כזמן של הסתרה כפולה, כפי שכתוב:
ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא (“ואנכי אסתיר פני ביום ההוא”)
דברים לא:יח
בפסוק הנ”ל, המילה “הסתר” מופיעה פעמיים—הסתר אסתיר. רגע “לוט” זה בהיסטוריה הישראלית בוודאי מתאים לכך. הדם שאנו רואים והכאב שכל האומה היהודית חשה הם חבלי משיח—חבלי לידה של המשיח, המבשרים את הגאולה הקרבה. כפי שאמר הרבי מליובאוויץ’, הרב מנחם מנדל שניאורסון, “כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לפקוח את עינינו!” אכן, פרשת תורה זו נקראת וירא—”וירא” (מילולית “נראה”). מי יתן ומלחמה זו בין טוב לרע תהיה האחרונה בהיסטוריה של ישראל, שתגיע לשיאה בניצחון מוחלט וביעור הרע. מי יתן והחזרה המיידית של החטופים תלווה בשיבת הגלויות והגאולה המשיחית, ומי יתן וזה יקרה מיד!
[1] אמיתית, המלחמה הסתיימה בהפסקת אש שנכפתה על ידי ארצות הברית וברית המועצות.
