וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת, יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן, תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
שמות 25:18-22
היום אנו קוראים את פרשת התורה, תרומה (שמות כה:א-כז:יט), בה משה מקבל הוראות כיצד לבנות את ארון הברית עם שני כרובים (כרובים) על מכסה הארון. פרט מיוחד במצווה זו דורש לחצוב שני כרובים מאותה חתיכת זהב ממנה עשוי מכסה הארון. זה נראה כמשימה מאתגרת – האם לא היה קל יותר לעשות כל כרוב בנפרד ולאחר מכן לרתך אותם למכסה? ובכל זאת, ה’ דורש שהם יחצבו מאותה חתיכת זהב ממנה עשוי המכסה. מדוע?
התלמוד מלמד ששני הכרובים שעמדו בחיבוק בקודש הקודשים ייצגו את היחסים בין ה’ לעמו – עם ישראל. רבי יוחנן ורבי אליעזר נחלקו בפרטים. הראשון סבר שהכרובים עמדו פנים אל פנים, כפי שנאמר, “ופניהם איש אל אחיו” (שמות כה:כ); ואילו השני סבר שהם פנו פנימה – לכיוון דלת קודש הקודשים (קודש הקודשים), כפי שנאמר בכתובים, “ופניהם לבית” (דברי הימים ב ג:יג). חכמי התלמוד מיישבים את שתי הדעות המנוגדות בהסבירם שכאשר היחסים היו טובים, כלומר, כאשר בני ישראל צייתו לרצון ה’, פני הכרובים היו מופנים זה לזה, כסימן לחיבה. כאשר היחסים לא היו כל כך טובים, מוכתמים בעבודה זרה, הכרובים היו מסתובבים באופן נסי ומפנים את פניהם זה מזה לכיוון הדלת.
בפיזיקה קוונטית, שני חלקיקים שנולדו מחלקיק אחד (למשל, כאשר חלקיק מתפרק) תמיד נשארים שזורים. שני חלקיקים שזורים מתוארים על ידי אותה פונקציית גל כיוון שהם חולקים את אותו וקטור מצב. הם, למעשה, אובייקט אחד, אף על פי שנראה כי הם מופרדים במרחב.
בדיוק כפי ששני חלקיקים שמקורם באותו מקור נשארים שזורים, שני כרובים שנחצבו מאותה חתיכת זהב נשארים שזורים, כביכול. אכן, החכם התלמודי, רב קטינא, אמר שבכל פעם שעם ישראל הגיע לבית המקדש (בית המקדש) בזמן חג הרגל, הכוהנים היו מושכים את הפרוכת ומראים להם את הכרובים, שגופותיהם היו משולבים זה בזה בחיבוק, כלומר, הם היו שזורים פיזית. יש בכך מסר עוצמתי עבורנו: בין אם ה’ מרוצה מאיתנו (כאשר אנו מתנהגים לפי רצונו), או שהוא אינו מרוצה מאיתנו (כאשר אנו מפרים את רצונו), ה’ וישראל נשארים שזורים – דבר אחד – לא משנה מה. לכן הזוהר – הטקסט העיקרי של המיסטיקה היהודית, הקבלה – קובע שה’ ועם ישראל הם אחד!
זו הסיבה שכל נביא (נביא), לפני שקיבל נבואה, היה צריך להתבונן במקום שבין הכרובים. רק על ידי חיבור עצמו לשזירה הנצחית הזו (אחדות) בין ה’ לעמו, נביא היה מסוגל להשיג מצב נבואי ולקבל התגלות מה’.
היום, אין לנו מקדש ואין לנו כרובים בקודש הקודשים. אבל השזירה נשארת – אנחנו לנצח שזורים עם הבורא שלנו.
