כימיה גופנית

קריאת התורה, לעתים, עלולה לתת רושם מוטעה של קריאת סיפור, אם כי הסיפור הגדול ביותר שנכתב אי פעם. דרמה אלוהית זו כוללת דמויות צבעוניות, עלילות מתוחכמות, קנאה, יריבות בין אחים, הונאה, מאבק, סבל, וכל רגש אנושי.

התובנה העמוקה שהובאה לאור על ידי הקבלה – הפרשנות האזוטרית של התורה – הייתה ההבנה שהדרמה האנושית המשוחקת על ידי דמויות תנ”כיות היא גם משל—מטאפורה או אלגוריה—הרומזת לכוחות רוחניים המתקשרים בעולמות עליונים. למעשה, מנקודת המבט של המיסטיקה היהודית, כל מה שקורה כאן למטה, מתרחש תחילה בעולמות הרוחניים ורק אחר כך[1] מתגלה בעולם הפיזי. כל גיבור תנ”כי, מנקודת המבט של הקבלה, הוא התגלמות ואישיות של ארכיטיפ רוחני עליון.

כך, אברהם הפיזי, במיסטיקה הקבלית, הוא התגלמות של הספירה של החסד—המידה האלוהית של חסד אוהב; יצחק הוא האנשה של ספירת הגבורה—המידה האלוהית של כוח, חומרה ודין. יעקב הוא התגלמות של ספירת התפארת—מידת היופי, הרחמים וההרמוניה האלוהית. הוא גם נתפס כהתגלמות ארצית של המבנה הרוחני הנקרא פרצוף זעיר אנפין (ז”א)—תצורה של “פנים קטנות”.[2] האחיות, האמהות שלנו לאה ורחל, הן התגלמויות של שני פרצופים משניים—פרצוף לאה ופרצוף רחל בהתאמה, שהם שני היבטים של נוקבא דז”א—ה”בת זוג” של זעיר אנפין.[3] מכיוון שבעולמות הרוחניים פרצוף לאה ופרצוף רחל “מזדווגים”, כלומר, מתקשרים, עם הז”א בעולמות הרוחניים, בעולם הפיזי, שתי האחיות נשואות ליעקב, שהוא ההתגלמות הפיזית של הז”א.

לכן, כל סיפור תנ”כי נקרא בקבלה כאלגוריה לדינמיקה רוחנית המתרחשת בעולמות עליונים (בנוסף, כמובן, למשמעותו המילולית). במילים אחרות, על פי הקבלה, סיפורי התנ”ך מלמדים אותנו גם על החוקים הרוחניים.

נראה, עם זאת, שהתורה מכילה גם אלגוריות עמוקות לחוקי הטבע היסודיים. המדרש אומר, הקב”ה הסתכל בתורה וברא את העולם (מדרש רבה, בראשית א:א). לכן, ניתן לראות את התורה, בין היתר, כתוכנית האב של העולם הפיזי. אין זה מפתיע, לפיכך, שהתורה צריכה ללמד אותנו על הטבע. קריאת פרשת ויצא, מזכירה לנו שיעור ישן בכימיה פיזיקלית.

בפרק סולם יעקב, דנו כיצד חלומו של יעקב רומז למבנה האטומי של החומר. כדי להמשיך נושא זה, הבה נזכור שאטום מורכב מגרעין בעל מטען חיובי המוקף באלקטרונים בעלי מטען שלילי “המקיפים” את הגרעין במסלולים אליפטיים בדידים. על פי חוקי מכניקת הקוונטים, כל מסלול או קליפה יכולים להיות מאוכלסים במספר מסוים של אלקטרונים. לדוגמה, המסלול הפנימי ביותר יכול להכיל רק שני אלקטרונים, הקליפה השנייה יכולה להכיל שמונה אלקטרונים, וכן הלאה. האלקטרונים המאכלסים את הקליפה החיצונית ביותר הם אלה שקובעים בעיקר את התכונות הכימיות של האטום, מכיוון שתגובות כימיות מונעות על ידי כוחות חשמליים הפועלים בין אטומים, שנובעים בעיקר מאלקטרונים בקליפה החיצונית ביותר של האטום. בדרך כלל אטום הוא ניטרלי, מכיוון שמספר האלקטרונים בעלי המטען השלילי שווה בדיוק למספר הפרוטונים בעלי המטען החיובי בגרעין האטום. עם זאת, אם לאטום יש אלקטרונים נוספים בקליפה החיצונית ביותר, הוא יהיה בעל מטען שלילי. אטומים כאלה נקראים יונים שליליים. אם בקליפה החיצונית ביותר חסרים כמה אלקטרונים, האטום יהיה בעל מטען חיובי. אטומים כאלה נקראים יונים חיוביים.

חלק מהאטומים “מלווים” או “לווים” בקלות את האלקטרונים שלהם לאטומים סמוכים אחרים או מהם, ויוצרים יונים בניסיון למלא את הקליפה החיצונית שלהם, ובכך משיגים יציבות רבה יותר. נתרן, לדוגמה, יש לו אלקטרון אחד בקליפה החיצונית שלו והוא ישמח לוותר עליו לאטום אחר כדי שתהיה לו קליפה מלאה, שהיא הקליפה שמתחתיה. מנקודת המבט של מכניקת הקוונטים, כאשר שני אטומים קרובים זה לזה, האלקטרונים בקליפה החיצונית עשויים להתפזר על פני שני האטומים כדי ליצור את התצורה היציבה ביותר.

מתכות ידועות במיוחד בכך שהן מוותרות בקלות על האלקטרונים שלהן (וזו הסיבה שהן מוליכות טובות כל כך). יסודות לא מתכתיים שמחים ללוות אלקטרונים מאחרים. היסוד שסביר ביותר שילווה אלקטרונים הוא כלור (Cl). תרכובות שנוצרות על ידי העברת אלקטרונים מאטום אחד לאחר נקראות אלקטרוולנטיות, ואלקטרונים שניתן ללוות נקראים אלקטרוני ערכיות. אלקטרונים אלה יוצרים קשרים בין אטומים.

קח, לדוגמה, נתרן כלורי (NaCl) – מלח שולחן רגיל. אטום של כלוריד (Cl) מקבל את שמונת האלקטרונים שלו (הממוקמים בקליפה החיצונית) מהאטום הסמוך של נתרן (Na), שתורם את האלקטרונים החיצוניים ביותר שלו ונסוג למסלול היציב הנמוך יותר.

מה כל זה קשור לפרשת התורה שאנו דנים בה? הבה נקרא את הדיאלוג הבא מפרשה זו:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי׃ וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן׃ (בראשית ל:א-ב)

האר”י מסביר דיאלוג פשוט לכאורה זה כך: יעקב מגלה לאשתו, רחל, שאי הפוריות שלה נובעת מחוסר האות ה בשמה. סבא וסבתא של יעקב, אברהם ושרה, נקראו במקור אברם ושרי. הם היו עקרים עד שה’ הוסיף את האות ה לשמותיהם ושינה אותם בהתאמה לאברהם ושרה. לאמו של יעקב, רבקה (רבקה) הייתה האות ה (ה) בשמה וכך גם לאשתו האחרת של יעקב, לאה. רק לרחל מבין כל האמהות היהודיות חסרה האות ה.

האות ה’ נתפסת כמהות הנשיות. בדקדוק העברי, שמות עצם המסתיימים באות ה’ הם בדרך כלל ממין נקבה. בקבלה, האות ה’ מסמלת את הספירה-אצילות של מלכות, שהיא הארכיטיפ הנשי האולטימטיבי. בהיעדר האות הנשית ה’, רחל לא יכלה ללדת ילדים. לפי האר”י, רמז למסתורין זה נמצא בפסוק לעיל. הביטוי “התחת אלוהים אנוכי?” בעברית נקרא התחת אלהים אנכי? הערך המספרי (גימטריה) של שם ה’, אלהים, הוא 86.[4] הערך המספרי של המילה “אנכי” (“אני”) הוא 81.[5] באמירתו הנחרצת שהוא אינו אלוהים (האם אני במקום אלוהים?!) יעקב רומז לרחל על האות ה’ החסרה שהגימטריה שלה היא 5: 86 – 81 = 5.

יעקב רומז עוד לרחל שהפתרון נמצא בשפחתה, בלהה, שיש בשמה שתי אותיות ה’—בלהה—אחת עבור רחל ואחת עבור עצמה. כל מה שרחל הייתה צריכה לעשות היה לשאול את האות ה’ מבלהה ושתיהן יוכלו להרות. רחל מבינה את המסר כפי שאנו קוראים בפסוק הבא מיד:

ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה: (בראשית ל:ג)

ואכן, בלהה נכנסת להריון במהרה:

ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה ויבא אליה יעקב. ותהר בלהה ותלד ליעקב בן. (בראשית ל:ד-ה)

ואז גם רחל מתעברת:

ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. (בראשית ל:כב)

עד כאן דברי האר”י. לסיכום פרשנות זו, לרחל חסרה האות ה’ בשמה, בעוד שלשפחתה בלהה הייתה אות ה’ נוספת. כתוצאה מכך, שתיהן היו עקרות. חלוקה מחדש של האות ה’ הנוספת מבלהה לרחל (שתיהן קרובות מאוד כאחיות תאומות, לפי מדרש סדר עולם, או לפחות כאחיות למחצה, לפי מדרש רבה על בראשית עד:יד) אפשרה לשתיהן להרות. שתי נשים עקרות נרפאו על ידי חלוקה מחדש של אות נוספת בין שמותיהן. [6]

עכשיו, הבה נשווה נרטיב זה לשני אלמנטים, אחד חסר חמישה (זכרו שהערך המספרי של האות ה’ הוא חמש) אלקטרונים בקליפה החיצונית שלו והשני בעל חמישה אלקטרונים נוספים בקליפה החיצונית שלו, שניהם במצב לא יציב (“לא בריא”). קרבה ביניהם מאפשרת להם לחלק מחדש אלקטרונים עודפים כך ששני האלמנטים משיגים מצב יציב (“בריא”).

מעניין לציין, שהשורש של כלוריד (האלמנט שסביר ביותר שישאל אלקטרונים) הוא “כלור”.[7] כתוב באותיות עבריות, זה ח, ל ור—אותן אותיות המאייתות את השם רחל. האם זה מקרי? אולי.

הבה נזכור גם שמתכות בדרך כלל תורמות את האלקטרונים שלהן. “ברזל” (ברזל או מתכת בעברית) הוא גם ראשי תיבות של ארבע נשותיו של יעקב: בלהה, רחל, זלפה, ולאה–ברז”ל. עוד מקריות? אולי. אתם תשפטו.

———————

הערות שוליים:

[1] המילה “מאוחר יותר” משמשת כאן לא במובן הזמני אלא במובן של סדר היררכי של הסדר האונטולוגי של הבריאה—סדר השתלשלות—הסדר השרשרתי של התגלות הבריאה, שבו “מאוחר יותר” משמעו גם “נמוך יותר”.

[2] זעיר אנפין (ז”א) הוא פרצוף המורכב משש ספירות—חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד. לעתים, הז”א נקרא גם מיקרופרוסופוס.

[3] נוקבא מזוהה עם השכינה ומייצגת את העיקרון הנשי באלוהות.

[4] א-להים מאוית אלף-למד-הא-יוד-מם. לכל אות עברית יש ערך מספרי (גימטריה). כך, אלף = 1, למד = 30, הא = 5, יוד = 10, מם = 40. 1 + 30 + 5 + 10 + 40 = 86.

[5] אנכי מאוית אלף-נון-כף-יוד. אלף = 1, נון = 50, כף = 20, יוד = 10. 1 + 50 + 20 + 10 = 81.

[6] למעשה, לא חל שינוי בשמותיהם (בניגוד לשמם של אברם ושרי ששונו לאברהם ושרה). בהיותה שפחתה של רחל, בלהה הייתה שייכת לה, ולכן שמה, כביכול, היה שייך גם לרחל. רחל רק הייתה צריכה להבין זאת ולתת את בלהה ליעקב כדי להשיג את האפקט הזה.

[7] שמו של יסוד זה הוא “כלור”, מהמילה היוונית χλωρος (כלורוס, “ירוק-צהוב”).