תקציר
מאמר זה קורא את הסכם יעקב עם לבן על הצאן המפוספס, הנקוד והמנוקד כהרבה יותר מפרט מוזר בסיפור רועים עתיק. בהתבסס על קבלת האר"י, הוא מראה כיצד שלושת סוגי הסימונים הללו רומזים לעולמות עקודים, נקודים, וברודים - שלבים בהם הספירות עוברות מאחדות בלתי מובחנת, דרך הפרדה כאוטית, ועד לשילוב מתוקן. המאמר ממפה את השלשה הזו על שלוש תפיסות עיקריות של חלקיקים יסודיים בפיזיקה המודרנית: חלקיקים דמויי נקודה, עירור שדות, ומיתרים רוטטים. בכך, הוא מציע שדימויי התורה מקודדים תבניות מבניות עמוקות החוזרות על עצמן מהארכיטקטורה הרוחנית של העולמות ועד לתיאוריות הפיזיקליות הטובות ביותר שלנו.
“וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.” (בראשית לא:י)
חזון מעורר זה של צאן מפוספס, נקוד ומנוקד אינו רק פרט מעניין בחלום של רועה; הוא מכין את הבמה להסכם הלא שגרתי של יעקב עם לבן, וברמה עמוקה יותר, חושף כיצד התורה רומזת למבנים הפנימיים ביותר של הקוסמוס.
קריאת התורה של השבוע, ויצא (בראשית כח:י-לב:ג), מתארת שלושה סוגי צאן: מפוספס, נקוד, ומנוקד. חיות מיוחדות אלה הופכות לשכרו המוסכם של יעקב – הוא יקבל את היוצאי הדופן, את החברים הלא אחידים בעדר – והתורה מתעכבת על סימוניהם באופן המבקש פרשנות עמוקה יותר.
צאן מפוספס (בעברית “עקודים“) היו קשורי קרסול, כאילו פס כהה מקיף את רגליהם כמו חבל. הם נראו כאילו קרסוליהם קשורים יחד בחבל שחור. מכאן שמם – עקודים (מעקוד, שמשמעותו “קשור” כמו ב”עקדה“, עקדת יצחק). כבר באטימולוגיה פשוטה זו, “קשירה” ו”חיבור יחד” רומזים למצב שבו אפשרויות רבות מוחזקות בצרור אחד.
צאן נקוד (בעברית “נקודים“) היו כבשים עם נקודות כהות, כל נקודה כמו נקודת דיו מבודדת על קלף.
צאן מנוקד (בעברית “ברודים“) היו מנומרים בכתמים לא סדירים ואשכולות של צבע במקום נקודות מבודדות.
הקריאה הקבלית: שלושה עולמות קדומים
מה המשמעות של הפסים, הנקודות והכתמים האלה שהתורה מקדישה להם כל כך הרבה תשומת לב? בפשטות, הם מסבירים כיצד יעקב התגבר על לבן בדרך חוקית. אבל התורה, במיוחד כפי שנקראת על ידי הקבלה, אינה מסתפקת בהסבר פשוט בלבד. אם הטקסט מתעכב על דפוסי צבע, זה מפני שאותם דפוסים משקפים משהו במבנה העולמות עצמם. מורי הקבלה מלמדים שאלה הם משלים לעולמות רוחניים שונים בהם הספירות האלוהיות, ספירות, מסודרות בתצורות שונות.
רבי חיים ויטאל כותב בעץ חיים שעשר הספירות האלוהיות—ספירות—קיימות בשלושה שלבים: עקודים (קשורים), נקודים (נקודים), וברודים (מנוקדים). אלה אינם שלושה “מקומות” שונים אלא שלוש צורות נבדלות בהן אותן עשר ספירות יכולות להיות מסודרות—תחילה כאחדות בלתי מובחנת, אחר כך כריבוי מפוצל, ולבסוף כשילוב הרמוני.
העולם הגבוה ביותר הוא עולם העקודים. הפסים על רגלי צאן יעקב נקראים גם “עקודים“. כפי שהוזכר לעיל, מילה זו פירושה “קשור”. זהו העולם שבו הספירות קשורות יחד. הן עדיין אינן מובחנות. לכן, בשלב זה, הן נקראות ספירות “נסתרות”. יש עשרה אורות (בעברית אורות או אורות), אבל רק כלי אחד (בעברית “כלי“). עשרה אורות “קשורים” יחד בכלי אחד. עולם העקודים מזוהה עם אדם קדמון—האדם הקדמון. בעקודים, כל העושר המאוחר יותר של התכונות האלוהיות—חסד וגבורה, תפארת ומלכות—נוכח, אך רק כפוטנציאל. זה כמו אור לבן, המכיל באופן בלתי נראה את כל הצבעים לפני שהוא עובר דרך מנסרה. שום דבר עדיין לא נפרד, ודווקא בשל כך, הכל כבר שם.
העולם השני הוא עולם הנקודים. נקודים הם נקודות. צאן נקוד נקרא “נקודים” בגלל הנקודות השחורות על פרוות הצמר שלהם. זהו העולם שבו הספירות מיוצגות על ידי נקודות—הן כבר מופרדות לעשר ספירות אינדיבידואליות עם זהות עצמית, אך אינן יכולות להתייחס זו לזו. יש עשרה אורות (אורות) ועשרה כלים (כלים). אבל אין הכללה הדדית של הספירות—כל ספירה עומדת בפני עצמה כמו נקודה נפרדת. כל נקודה עומדת על שלה, בלי לוותר או לפנות מקום לאחרות. במונחים לוריאניים, נוקשות זו מובילה לשבירת הכלים, כאשר עוצמת האור האלוהי אינה יכולה להיות מוכלת על ידי נקודות מבודדות ולא משתפות פעולה אלה. עולם זה מזוהה עם עולם התוהו—עולם התוהו, שבו התרחשה שבירת הכלים (שבירת הכלים). הוא “כאוטי” לא בגלל חוסר מבנה אלא בגלל שהמבנה שלו נוקשה מדי: הכל מוגדר בחדות, ושום דבר אינו גמיש מספיק כדי להתייחס.
העולם השלישי, עולם הברודים, הוא המקום שבו הספירות מתאחדות מחדש ונכללות זו בזו. כל אחת מעשר הספירות מכילה את כל עשר התת-ספירות בתצורה פרקטלית. התצורות הספציפיות של הספירות נקראות פרצופים (רבים של “פרצוף“). קיבוצים אלה של ספירות מסומלים על ידי הכתמים על הצאן המנוקד של יעקב, שבו נקודות נפרדות מתמזגות לכתמים גדולים של צבע כהה יותר. מה שנראה על פרוות הכבש ככתם לא סדיר הוא, בקריאה הרוחנית, דפוס של תכונות השזורות זו בזו—חסד בתוך גבורה, גבורה בתוך חסד, וכן הלאה. ממרחק, אתה רואה כתם; מקרוב, תראה שטיח מורכב של תכונות שזורות. עולם הברודים מזוהה עם עולם התיקון—עולם הסדר והתיקון (תיקון, תיקון, תיקון או תיקון), שהוא העולם שלנו. כאן, הספירות אינן מוותרות על האינדיבידואליות שלהן, אך הן לומדות לעבוד יחד ולשתף פעולה.
בעיניי, שלושת סוגי הצאן של יעקב—מפוספס, נקוד ומנוקד—הם משל לשלוש השקפות על טבע החלקיקים היסודיים. אחרי הכל, אם הספירות הן אבני הבניין של העולם הרוחני, אז החלקיקים היסודיים הם אבני הבניין של העולם הפיזי. כפי שהקבלה מתארת התקדמות מאחדות בלתי מובחנת לנקודות שבורות ואז לדפוסים משולבים, הפיזיקה המודרנית עברה מחשיבה במונחים של חלקיקים קטנים קשים, לשדות, ואז—לפחות בחלק מהגישות—למיתרים בסיסיים. הצאן בעדר של יעקב הופך כך למעין ספר לימוד מאויר הן למיסטיקה והן לפיזיקה.
פיזיקת חלקיקים
היסטורית, כאשר תורת החלקיקים היסודיים פותחה לראשונה, החלקיקים נתפסו כנקודות חסרות ממד. חסר ממד, כלומר הם חסרי רוחב, עומק וגובה כנקודות אינפיניטסימליות קטנות ללא ממדים. תכונות פיזיקליות מיוחסות לחלקיקים דמויי נקודה אלה. מסה, מטען וספין, כולם מיוחסים ל”נקודות” אלה, למרות שהנקודות עצמן, במובן המדויק, אינן תופסות נפח כלל.
בעוד שקשה לדמיין עצם פיזי כלשהו שאינו תופס מקום, חלקיקים יסודיים, לפי פיזיקת החלקיקים, אינם תופסים מקום, אף על פי שיש להם תכונות פיזיקליות אחרות, כמו אנרגיה, תנע, ספין וכו’. השקפה זו עדיין מקובלת על ידי פיזיקאי חלקיקים רבים. ברור שהצאן הנקוד של יעקב יכול להיחשב כמשל לחלקיקים יסודיים דמויי נקודה. כל נקודה על פרוות הכבש מרמזת על נקודה מבודדת, אידיאלית במרחב, הנושאת את מערכת התכונות שלה ואינה מתערבבת באופן מהותי עם שכניה. לחלופין, חלקיקים יסודיים בפרדיגמה דמוית הנקודה הם משל פיזי טוב לספירות בעולם הנקודים. כפי שהספירות בנקודים עומדות כ”נקודות” נפרדות של ביטוי אלוהי שעדיין אינן יכולות להתייחס זו לזו, האידיאליזציה של חלקיק-נקודה מדמיינת חלקיקים כישויות נבדלות באופן יסודי, המתחברות רק מאוחר יותר על ידי כללי אינטראקציה המוטלים מבחוץ. זוהי תמונה חזקה, אך גם שבירה, נוטה, כמו תוהו, ל”אינסופים” ושברים מושגיים הדורשים נורמליזציה מחדש ותיקונים אחרים.
חלקיק כעירור שדה
כאשר תורת השדה הקוונטי התפתחה, חלקיק יסודי החל להיתפס כעירור של שדה, או במילים פשוטות, ככתמים של השדה. לדוגמה, פוטון נתפס בתורת השדה הקוונטי כעירור של השדה האלקטרומגנטי. גלואון הוא עירור של השדה הנושא את הכוח הגרעיני החזק. בוזוני W+, W−, ו-Z הם עירורים בשדה הנושא את הכוח החלש. בוזון היגס הוא עירור בשדה היגס, גרביטון שעדיין לא התגלה נחשב לעירור של השדה הגרביטציוני, וכו’. שוב, הכבשים המנוקדות של יעקב יכולות להיתפס כמטאפורה לתורת השדה הקוונטי, כאשר הכתמים על פרוות הכבשים מייצגים את החלקיקים היסודיים של השדה הפיזי. ולהפך, תורת השדה הקוונטי מספקת מטאפורה פיזית טובה לספירות כפי שהן קיימות בעולם הברודים. בברודים, כל ספירה כוללת את כל האחרות; אף תכונה אינה קיימת בבידוד. באופן דומה, בתורת השדה הקוונטי, אף שדה אינו באמת לבד: עירורי השדות מתקשרים, מתערבבים ומשפיעים זה על זה. מה שאנו מכנים “חלקיק” הוא למעשה דפוס מקומי, יציב זמנית בשדה חודר-כל – יותר כמו גל על פני האוקיינוס מאשר כמו כדור ביליארד זעיר. הכתמים על פרוות הכבשים מתאימים אפוא לעירורי שדה מקומיים על רקע רציף.
מיתר קוונטי רוטט
לבסוף, הכבשים המפוספסות של יעקב הן מטאפורה למיתרים קוונטיים. תורת המיתרים רואה חלקיקים יסודיים כמיתרים זעירים הרוטטים בתשעה ממדים, שישה מהם מכורבלים ולכן בלתי נראים לנו. הפסים על קרסולי הכבשים נראים למעשה כמו מיתרים הקושרים את הקרסוליים יחד. במקום נקודות בודדות או כתמים מבודדים, יש לנו עכשיו קווים – עצמים חד-ממדיים מורחבים שמצבי התנודה השונים שלהם מופיעים בפנינו כחלקיקים שונים. פוטון, אלקטרון וגרביטון יהיו, בתמונה זו, “תווים” שונים (תדרים שונים) המנוגנים על אותו מיתר בסיסי.
יתר על כן, כשם שספירות של עולם העקודים נקראות ספירות “נסתרות“, כך גם המיתרים רוטטים בממדים ברובם נסתרים, שהם הממדים הנוספים מעבר לשלושת הממדים המרחביים שלנו – אורך, רוחב וגובה. כפי שבעולם העקודים, עשרה אורות מתקיימים בכלי אחד, תורת המיתרים רואה חלקיקים יסודיים כתווים שונים המתאימים לתדרים שונים של מיתר רוטט. ברור שהמיתרים מספקים מטאפורה פיזית מצוינת לעולם הנשגב של העקודים. אם עקודים הוא השלב שבו כל הריבוי של העולמות המאוחרים יותר כבר קשור יחד באחדות גבוהה יחידה, אז המיתרים מציעים דימוי דומה בצד הפיזי: חלקיקים רבים נצפים הנובעים מעצם אחד עמוק ומאוחד יותר. הפסים על כבשי יעקב, הקושרים את הקרסוליים יחד, רומזים בשקט לקשירה זו – אחדות שעדיין לא נפרשה לנקודות מפוזרות או כתמים נפרדים.
תיאור התורה של עדר יעקב מזמין אותנו לראות שאותם דפוסים – נקודות, כתמים וקווים; כאוס ותיקון; אחדות וריבוי – חוזרים על עצמם מהעולמות הרוחניים הגבוהים ביותר ועד למשוואות של הפיזיקה המודרנית והסימונים על כבש בשדה עתיק.
מסקנה
אז, האם אבינו יעקב היה רועה פשוט, מקובל מומחה, או פיזיקאי תיאורטי שעבד על תורת המיתרים תוך כדי גידול צאנו של לבן? אתם תשפטו. לכל הפחות, תשומת הלב הקפדנית של התורה לבעלי חיים מפוספסים, מנוקדים וכתומים מזמינה אותנו לשים לב שאותו דפוס חוזר על עצמו בקנה מידה שונה: אחדות נסתרת בעקודים ובמיתרים, נקודות שבורות בנקודים ובתמונות החלקיקים, והכללה הדדית מרופאת בברודים ובשדות קוונטיים. מה שמתחיל כהסכם שכר במרעה עתיק הופך אפוא לעדשה על האופן שבו האנרגיה האלוהית יורדת, מתנפצת ומתוקנת – וכיצד המודלים הפיזיקליים שלנו, בשפתם שלהם, מתחקים אחר אותה קשת. קריאת כבשי יעקב בדרך זו מזכירה לנו שהתורה והמדע אינם סיפורים מתחרים אלא תיאורים משלימים של מציאות אחת, רבת-פנים.
