אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים. (בראשית ב:ד)
הפרק השני של בראשית מכיל חזרות רבות, המפורסמת שבהן היא העיבוד השני של סיפור בריאת אדם וחוה. הפרשנים הקלאסיים מסבירים שפרק זה מוסיף פרטים נוספים לסיפור המקורי של הבריאה המסופר בפרק הראשון. אכן, התורה עצמה מבהירה זאת בקובעה ש”אלה תולדות השמים והארץ…”. כך, הקוסמולוגיה המקראית המתוארת בפרק הראשון של בראשית מסופרת כאן בפירוט רב יותר.
***
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. (בראשית ב:ח-י)
פסוק זה ממקם את עדן כמעיין המזין את הנהר המשקה את הגן.
בתורת הסוד של הקבלה, משל המעיין-נהר משמש להמחשת הקשר בין שתי הספירות חכמה ובינה. באנלוגיה זו, המעיין הוא משל לספירת חכמה, מפני שהוא מקור המים, כשם שחכמה היא מקור החכמה. יתר על כן, מעיין הוא פתח דמוי נקודה, כשם שחכמה מתוארת באופן מסורתי כנקודה—הבזק ההשראה הזרעי. אכן, יוד, שהיא בעצם נקודה והיא האות הראשונה של השם הבלתי ניתן לביטוי בן ארבע האותיות של הקדוש ברוך הוא, הטטרגרמטון, מזוהה עם חכמה. הנהר, לעומת זאת, משמש כמשל לספירת בינה. הניזון ממעיין דמוי נקודה, הנהר מתרחב לכל הכיוונים, בכך שלנהר יש עומק, רוחב ואורך. באופן דומה, בינה לוקחת את הרעיון הראשוני מחכמה ומתלבטת, חוקרת ומפתחת אותו לכל הכיוונים. כך, האות השנייה של הטטרגרמטון—הא, שהיא גרפית הרחבה של האות יוד לשני כיוונים—מזוהה עם בינה.
כך, בקבלה, ברמה המיסטית, עדן והנהר הזורם ממנו מייצגים את חכמה ובינה, בהתאמה.
אנו רואים, אפוא, שגם ברמה הפשטית—כמעיין המזין את הנהר—וגם ברמה המיסטית—כמשל לחכמה המעוררת ומזינה את בינה—עדן מייצג מושג דמוי נקודה: יחידות.
כפי שדנו במאמר “המפץ הגדול“, הרמב”ן מתאר את הבריאה במונחים שהיום היינו קוראים להם המפץ הגדול. אכן, הדמיון בין תיאורו של הרמב”ן את הבריאה לבין המושג המודרני של המפץ הגדול הוא מדהים. האסטרונום הבלגי ז’ורז’ למטר, שיחד עם אלכסנדר פרידמן הציע שהיקום מתרחב, הסיק שאם נהפוך את כיוון הזמן, תהליך התרחבות היקום ייראה דומה מאוד להתמוטטות כבידתית המובילה להיווצרות חור שחור. כשם שלחור שחור יש במרכזו יחידות—נקודה שבה עקמומיות המרחב-זמן היא אינסופית וחוקי הפיזיקה מתמוטטים—כך גם היקום חייב להיות נולד מיחידות. אכן, היקום ממש לפני המפץ הגדול נחזה על ידי תורת היחסות הכללית כיחידות, מה שנקרא היחידות הראשונית. בהקשת אחורה בזמן דרך ההיסטוריה של היקום המתרחב, אנו מגיעים לאזור בעל צפיפות וטמפרטורה אינסופיות—היחידות.
כפי שצוין לעיל, הפרק השני של בראשית הוא “תולדות” הבריאה, המפרט בפירוט את הסיפור המקורי המתואר בפרק הראשון. אולי ניתן לראות בנרטיב של הנהר הזורם מעדן להשקות את הגן כמשל לקוסמולוגיה של היקום.
אכן, כפי שנדון לעיל, עדן כמעיין דמוי נקודה המזין את הנהר ברמה הפשטית וכחכמה דמוית נקודה המזינה את הרעיון הזרעי לבינה ברמה המיסטית דומה מאוד ליחידות הראשונית שהיא נקודת המוצא של יקומנו.
כשם שבינה מפתחת ומרחיבה את הרעיון הזרעי שהיא מקבלת מחכמה, הנהר (שבקבלה מייצג את בינה) הזורם מעדן מתרחב ומתרחב ככל שהוא מתרחק ממקורו, המעיין. נהר זה מתאים כמשל ליקום המתרחב.
לבסוף, המקום הראוי למגורים היחיד בסיפור זה הוא הגן אשר, למעשה, היה מיושב על ידי בני האדם הראשונים, אדם וחוה. גן זה יכול להיראות כמשל לכוכב הלכת שלנו כדור הארץ—הגוף השמימי היחיד המיושב על ידי בני אדם. הקבלה זו בולטת עוד יותר בקבלה, שבה גם הגן וגם כוכב הלכת כדור הארץ הם הגילויים הפיזיים של ספירת מלכות.
