יום כיפור – יום העונג הטהור

יום כיפור פירושו “יום הכיפורים“. יש הרואים בו יום מפחיד מלא חרטות על העבר וחרדה לעתיד. עם זאת, הפילוסופיה החסידית רואה ביום כיפור את יום העונג הטהור. ברמה הפשוטה, יום כיפור הוא יום הסליחה – היום שבו כולנו נסלחים, מטוהרים ומכופרים. מה יש לא לשמוח על כך? יתרה מזאת, זהו יום שבו אנו זוכים לפגישה אישית עם אבינו שבשמיים, ועם עצמנו. התפילה האחרונה של יום כיפור נקראת נעילה (“סגירה”). בדרך כלל היא מתפרשת כסגירת שערי התפילה כאשר החוזר בתשובה מנסה בקדחתנות לדחוף עוד תפילה לפני שהשערים ננעלים. בתורת החסידות, הנעילה נתפסת באופן שונה לחלוטין – זהו הזמן היקר ביותר שבו אנו נכנסים לקהל פרטי עם אבינו שבשמיים והדלת נסגרת מאחורינו, כך שאנו נשארים לבד עם ה’ – אחד על אחד (יחחידות), כביכול. מנקודת מבט אחרת, זהו הזמן היחיד במהלך השנה, שבו הרמה הגבוהה ביותר של נשמתנו – יחחידה – מתגלה. זה הזמן שבו אנו פוגשים את עצמנו האמיתיים. האין זה משהו שיש לצפות לו? אבל זה הולך עמוק הרבה יותר מזה. כדי להבין מדוע, הבה נתחיל ביום שלפני – ערב יום כיפור, ערב יום הכיפורים.

ערב יום כיפור נחשב לחצי חג – יום חגיגי, בו איננו אומרים תחנון (תפילות תחנונים) ובו אנו לובשים בגדי חג ואוכלים שתי סעודות חגיגיות (כנדרש בחגים).

זה די מוזר. ערב יום כיפור הוא אחד מעשרת ימי תשובה (עשרת ימי תשובה). האם לא היינו צריכים להיות עסוקים בחרטה על טעויות העבר (ואכן, אנחנו כן!) וחזרה בתשובה על דרכינו הרעות, במקום להתענג בסעודות מפוארות? יתר על כן, זה היום שלפני יום כיפור – היום בו כל אדם נידון, וגורלו של כל אחד נחתם לשנה הבאה. בתפילה מרגשת של יום כיפור הנקראת ונתנה תוקף, נאמר,

בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון: כמה יעברון וכמה יבראון; מי יחיה ומי ימות…

מחזור ראש השנה, ונתנה תוקף

מי לא מכיר תפילה זו? מי לא בוכה באמירתה? רוב האנשים חווים באופן מובן חרדה מסוימת לפני יום הדין (יום הדין) הנורא. זו הסיבה שראש השנה ויום כיפור נקראים יחד ימים נוראים – ימים נוראים. אז למה הסעודות החגיגיות בערב יום כיפור? יתרה מזאת, חכמים מחייבים אותנו לאכול יותר מהרגיל, מה שנחשב לנו לזכות. כמה מוזר. . .

בהתייחס ליום כיפור עצמו, התורה אומרת:

והיה לכם לשבת שבתון (שבת שבתון), ועיניתם את נפשותיכם; בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

ויקרא כג:לב

מכיוון שהתורה מזכירה את היום התשיעי (של החודש השביעי – חודש תשרי – ואכן אנו מתחילים את הצום בתשיעי עד ערב העשירי), חכמי התלמוד מסבירים שערב יום כיפור – היום התשיעי בתשרי – הוא גם חלק מהכפרה, למרות שאין בו צום. החכמים אומרים, “מלמד שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי” (ברכות ח ע”ב).

זה מאוד מתמיה. מדוע אכילה בערב יום כיפור נחשבת לצום? ולמה התורה דורשת מאיתנו לצום ביום כיפור מלכתחילה? יום כיפור הוא יום טוב (חג), ובחגים אסור לצום. יתר על כן, הוא נקרא שבת שבתון – שבת שבתון, היום הקדוש ביותר בשנה. בשבת, אסור לצום. אז למה אנחנו צמים ביום כיפור? ולמה האיסורים הנוספים נגד תענוגות גופניים אחרים – חמישה בסך הכל – ביום כיפור? ומה כל זה קשור לתשובה(“repentance”) – המצווה העיקרית של היום? התשובות לכל השאלות המתמיהות הללו נמצאות במילה אחת – תענוג או “עונג”.

הקבלה והחסידית הפילוסופיה של חב”ד מקדישות תשומת לב רבה למושג התענוג (עונג או הנאה). בקבלה, תענוג מזוהה עם הפנימיות הכתר – ההיבט הפנימי ביותר של הספירה^[1] של כתר (“כתר”),^[2] הקודמת לעולם האצילות ולכל הסדר השתלשלות – הסדר האונטולוגי של העולמות הנבראים. בקבלת האר”י, תענוג מזוהה עם הפרצוף^[3] של עתיק יומין (“עתיק יומין”)^[4] – הפרצוף הגבוה ביותר. מושג התענוג כה חשוב בקבלה עד שלעתים משתמשים בו כמטאפורה לאין סוף – “האינסוף” (מילולית “ללא סוף”, כלומר הקב”ה).^[5]

מושג העונג או התענוג חשוב מאוד גם לפילוסופיה של התודעה. הוא נמצא בליבה של מה שידוע כ”בעיה הקשה של הפילוסופיה”. הבעיה היא, כיצד יכולה חוויה סובייקטיבית לנבוע מהמוח הפיזי? שום גישה רדוקציוניסטית אינה יכולה להסביר חוויה סובייקטיבית. חוויות מודעות סובייקטיביות נקראות “קוואליה” (או “קוואליה” ביחיד).^[6] חוויית העונג היא דוגמה לקוואליה. בעוד שמדע המוח זיהה את הורמון העונג, דופמין, אין בכך כדי להסביר את תחושת העונג הסובייקטיבית הגולמית הבלתי ניתנת לתיאור. האופי הסובייקטיבי ביותר של קוואליה^[7] בכלל ושל עונג בפרט מצביע על הסובייקט החווה את העונג. חלק מהפילוסופים טוענים שאף על פי שעונג, כמו קוואליות אחרות, מרגיש פיזי ואמיתי באופן עז, קוואליה אינה יכולה להיות פיזית וחייבת להיות מטאפיזית.^[8] שום טיעון רדוקציוניסטי אינו יכול להסביר את הסובייקט החווה את החוויה הסובייקטיבית.

כשאנו מדברים על עונג אנושי (או קוואליה בכלל), אנו מובלים למסקנה שנשמה לא-פיזית – האני האולטימטיבי – היא הסובייקט של כל חוויה. כשאנו מדברים על עונג אלוקי, זו חייבת להיות מהות האלוקות ש”חווה” תענוג. מסיבה זו, התגלות התענוג האלוקי (והספירה המשויכת של כתר ופרצוף של עתיק יומין) המתרחשת ביום כיפור נחשבת להתגלות המהות האלוקית.

פילוסופיית חב”ד מבחינה בין שני סוגי עונג – תענוג הפשוט (עונג פשוט, או עונג טהור) ותענוג המורכב (עונג מורכב). עונג הנגרם מגורמים חיצוניים, כמו אוכל, משקאות, מוזיקה, רעיונות וכו’, נחשב לעונג מורכב (תענוג המורכב), כי טבע הדבר הגורם לעונג משפיע עמוקות על האופן בו אנו חווים את אותו עונג. למאכלים שונים יש טעמים שונים. אנשים נהנים מיין יבש ויין מתוק עם מאכלים שונים ובנסיבות שונות כי הם כל כך שונים. העונג המורכב של אוכל ושתייה נחשב לאחד מסוגי העונג הנמוכים ביותר. הריח של עשבי תיבול ופרחים ריחניים הוא סוג מעודן יותר של עונג מורכב. הנאה משמיעת מוזיקה יפה, מקריאת שירה יפה, או מראיית ציור יפה היא סוג גבוה יותר של עונג. העונג בהבנת רעיונות עמוקים הוא גבוה עוד יותר. והגבוה מכולם הוא העונג הבא מהבנת תובנות עמוקות מלימוד תורה, קבלה, או פילוסופיה חסידית. אבל אלה עדיין עונגים מורכבים (תענוג המורכב), לא משנה כמה מעודנים.

כל סוגי העונג הללו הם מורכבים כי הם מושפעים מאוד ממה שנותן לנו עונג והנאה. לעונגים אלה יש מכנה משותף נוסף: הם ממלאים חלל ריק, משהו שהחסרנו ולכן אנו משתוקקים אליו. אוכל נותן עונג כי אדם רעב משתוקק וזקוק לאוכל כדי להתקיים. ברגע שהוא שבע, האוכל מפסיק לתת עונג. חוסר בידע או הבנה שולח אותנו למסע לגילוי הידע החסר. ברגע שאנו משיגים את אותו ידע, הוא מספק את הצורך בהבנה, ולכן מפסיק לגרום לעונג. וכן הלאה.

העונג של הקב”ה, מאידך, שונה מאוד. הקב”ה הוא אינסופי ומושלם; אין לו שום חסר. העונג של הקב”ה הוא העונג של הקיום. הקב”ה מתענג בעצמו, כביכול. זהו מבנה המתייחס לעצמו. זהו תענוג הפשוט – עונג פשוט, שהוא לחלוטין מופנם ואינו מושפע מגורמים חיצוניים כלשהם. זהו עונג פשוט של להיות חי, לא מסובך ולא מזוהם על ידי שום דבר חיצוני.

רבי שניאור זלמן מליאדי (המכונה בעל התניא או אדמו”ר הזקן) מסביר במאמרו על צמצום שתענוג הפשוט הוא מקור החיים—מקור חיים—ומקור הסליחה.^[9] (ראה מאמר להבין מה שכתוב באוצרות חיים בליקוטי תורה, ויקרא.) זוהי הדרגה, תענוג הפשוט, שמתגלה ביום הכיפורים. הדרגה שהיא מקור החיים—מקור חיים—היא גבוהה מכל חטא, ולכן הסליחה באה מאותה דרגה.^[10] אבל זו גם דרגה של תענוג.

עכשיו אנחנו יכולים להבין למה אנחנו צמים ביום כיפור. צום זה אינו סיגוף הגוף (כמו כל הצומות האחרים). אלא, ביום זה, התענוג הפשוט מתגלה, ולא ניתן לדללו או להאפילו על ידי תענוגים מורכבים הבאים מהנאות גשמיות. כפי שנביאי העבר נהגו לעסוק בהתבודדות (מדיטציה בבדידות, להשקטת כל החושים) כדי לשמוע את קול ה׳, כך גם עם ישראל משקיט את תאוותיו ונמנע מהנאות גשמיות על ידי צום ואמצעים אחרים, כפי שנקבע בהלכה היהודית, כדי לחוות תענוג הפשוט—התענוג הפשוט של ה׳.

עכשיו אנחנו יכולים גם להבין למה אכילה ושתייה בערב יום כיפור נחשבות גם הן כצום. זה מפני ששתיהן קשורות לתענוג—המוטיב המרכזי של יום כיפור. בערב יום כיפור, איננו יכולים לצום, אז אנחנו חווים תענוגים מורכבים—תענוג המורכב—ממאכל ומשקה כהכנה לחוויית צורה גבוהה יותר של תענוג, תענוג פשוט—תענוג הפשוט—ביום כיפור עצמו.

זה גם עוזר לנו להבין את הקשר לתשובה. במהלך השנה, אנחנו עסוקים ברדיפה אחר תענוגות חולפים וסיפוקים מיידיים. רדיפה זו מזהמת ומשחיתה את תחושת התענוג האמיתי שלנו; היא מקהה את חושינו הרוחניים. לכן, לפני שנוכל להשתתף בתענוג ה׳, עלינו לחוות חרטה ולהתנתק מכל אותם תענוגות גשמיים שהציפו את חושינו. רק אז ניתן לשמוע את קולו העדין של ה׳, ולחוות תענוג פשוט.

לכן, יום כיפור הוא יום של תענוג טהור. עלינו לטהר את עצמנו מהתענוגות הלא טהורים שחווינו במהלך השנה כדי שנוכל להשתתף בתענוג הטהור של האלוקות ביום כיפור.

בתורה, יום כיפור נקרא יום הכיפורים—בלשון רבים. הקבלה מפרשת יום הכיפורים כ”יום כפורים” (תיקוני זוהר נז:ב). תיקוני הזוהר מסביר שבעתיד המשיחי, יום כיפור יהפוך מיום צום ליום משתה—יום של תענוג, בדיוק כמו פורים. הבנת זה ברמה השכלית נותנת לנו היום טעימה מקדימה של איך יום כיפור יישמר בעתיד.

אני מאחל לכם יום כיפור מענג ושנה חדשה מענגת!

הערות שוליים:

[1] ספירה היא אצילות אלוקית. ישנן עשר ספירות (רבים של ספירה): כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.

[2] כתר נקרא “כתר” מפני שהוא מכתיר את כל שאר הספירות כפי שהן מסודרות בעץ החיים. הוא כה נשגב שהזוהר מכנה אותו “הנסתר שבכל הנסתרים”. ספר הבהיר קובע, “מהם עשרת המאמרות? הראשון הוא כתר עליון…” הוא גם מקור י”ג מידות הרחמים, המתגלות ביום כיפור. כתר הוא נסתר ובלתי ניתן להכרה, כיוון שהוא קודם לאצילות השכלית הראשונה, חכמה.

[3] בקבלת האר”י, פרצוף (פנים אלוקיים, או תצורה) הוא תצורה דינמית של ספירות הכלולות זו בזו. כך, למשל, פרצוף אבא (“אבא”) הוא ספירת חכמה כפי שהיא כוללת את כל עשר הספירות.

[4] עתיק יומין (“עתיק הימים”) הוא כינוי לה׳ (או, ליתר דיוק, לדרגה מסוימת של אלוקות) המוזכר שלוש פעמים בספר דניאל. הוא נקרא “עתיק” מפני שהוא המקור ה”קדום” ביותר (לא במובן הזמני, אלא במובן הלוגי) של הבריאה שקודם סיבתית לכל הדרגות האחרות. עתיק יומין הוא הפרצוף הפנימי של כתר. הפרצוף החיצוני של כתר הוא אריך אנפין—(“פנים ארוכות”). עתיק יומין מזוהה עם התענוג האלוקי (תענוג), בעוד שאריך אנפין מזוהה עם הרצון האלוקי (רצון).

[5] תענוג משמש לעתים כמטאפורה לאין סוף מהסיבות הבאות. כפי שהוסבר בהערה 4, תענוג מזוהה עם הרמה הפנימית ביותר של כתר ועתיק יומין, הפרצוף העליון ביותר. בעוד שרמה זו אינה ניתנת להכרה, זוהי הרמה הגבוהה ביותר שאנו יכולים להצביע עליה כמקור הבריאה. זו הסיבה שדניאל השתמש בעתיק יומין ככינוי לה׳. יתר על כן, תענוג או הנאה הם הרגש הראשוני ביותר המזוהה עם מהות הישות.

[6] פרנק ג׳קסון מגדיר קוואליה כ”תכונות מסוימות של תחושות גופניות במיוחד, אך גם של חוויות תפיסתיות מסוימות, אשר שום כמות של מידע פיזי טהור אינה כוללת.” פרנק ג׳קסון, “קוואליה אפיפנומנלית,” הרבעון הפילוסופי 32, מס׳ 127 (1982): 127-136. לפי דניאל דנט, קוואליה הם בלתי ניתנים לתיאור, פנימיים, פרטיים, וניתנים לתפיסה ישירה על ידי התודעה.

[7] האופי הסובייקטיבי של קוואליה הודגש על ידי תומס נייגל במאמרו המצוטט תדיר, “איך זה להיות עטלף?” בהסקירה הפילוסופית 83, מס׳ 4 (1974): 435-450.

[8] טענה זו מבוססת על ניסוי המחשבה של הספקטרום ההפוך, שהוצע על ידי ג׳ון לוק. ראה ג׳ון לוק, “מסה על ההבנה האנושית” אוקספורד, בריטניה: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, (1689/1975), II, xxxii, 15.

[9] רבי שניאור זלמן מליאדי, ליקוטי תורה, ויקרא, מאמר להבין מה שכתוב באוצרות חיים.

[10] יתר על כן, ספירת כתר היא מעל הזמן. כתוצאה מכך, כאשר תענוג (שהוא ההיבט הפנימי ביותר של כתר) מתגלה, ניתן לכפר על חטאי העבר ולתקן טעויות בזמן הנוכחי—ביום הכיפורים. זו הסיבה שחכמי התלמוד קבעו שהיום עצמו מכפר על חטאים.