כאשר אלוהים ברא את בני האדם הראשונים, אדם וחוה (חוה), הוא ברא אותם כאחד.
ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם. (בראשית א:כז)
למעשה, כפי שמסביר מדרש רבה (בראשית ח:א), אדם וחוה נבראו כישות אחת כתאומים סיאמיים – מחוברים בצדם. כאשר סיפור בריאת אדם חוזר בפרק הבא, הוא נראה כסיפור שונה מאוד:
ויפל ה’ אלוהים תרדמה על האדם ויישן; ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה’ אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויביאה אל האדם. (בראשית ב:כב)
אולם, המילה העברית “צלע” – צלע – יכולה גם לפירוש “צד”. מה שהפסוקים מספרים לנו כאן אינו סיפור חדש ושונה של הבריאה, אלא סיפור על הפרדת התאומים הסיאמיים – אדם וחוה – לאורך הצד המשותף שלהם, צלע, שבו היו מחוברים. כל זה קרה בראש השנה הראשון, כאשר אדם וחוה נבראו.
כפי ששני חלקיקים שהופרדו בלידתם (למשל, דרך התפרקות חלקיקים) נשארים מסובכים, אדם וחוה, למרות שהופרדו פיזית, נשארו מסובכים רוחנית. כפי שהקבלה מלמדת, כל עשר הספירות של נשמותיהם נשארו מסובכות. לכן לקח עשרה ימים – יום אחד לכל ספירה – כדי להתיר את הסבך. תהליך זה נקרא בקבלה נסירה (חיתוך). תהליך זה חוזר על עצמו רוחנית בכל שנה במהלך עשרת ימי תשובה (ראה שער הכוונות, דרוש ראש השנה).
אלוהים הניח את אדם וחוה בגן עדן (גן עדן) וציווה עליהם לא לאכול מפירות עץ הדעת (עץ הדעת). באותו זמן, הרע, שנברא כדי לאפשר לבני האדם בחירה חופשית, התקיים חיצונית כמגולם בנחש הקדמוני (נחש הקדמוני). על ידי אכילת פרי מעץ הדעת, אדם וחוה ערבבו טוב ורע, שעד כה התקיימו בנפרד. כפי שאומר התלמוד, היום, אין טוב ללא רע ואין רע ללא טוב. במובן מסוים, החטא הקדמון גרם לסיבוך קוסמי של טוב ורע. יתר על כן, בזכות החטא הראשון, אדם וחוה הפנימו את הרע. מאז, כל בני האדם נולדו עם יצר הרע המפתה אותם לחטוא.
תהליך הנסירה – התרת הסבך של עשר הספירות – מגיע לשיאו ביום כיפור, העשירי מעשרת ימי התשובה – עשרת ימי תשובה.
ביום כיפור, הכהן הגדול (כהן גדול) היה צריך להביא שני שעירים לבית המקדש (בית המקדש) בירושלים. שעירים אלה היו צריכים להיות כמעט זהים – באותו צבע וגובה. שעירים אלה היו מסובכים. אם אחד מהם מת או נפסל למטרות קורבן, גם השעיר השני היה צריך להיות מוחלף וזוג חדש של שעירים זהים היה צריך להיות מובא. הסיבוך של שני השעירים ייצג את הסיבוך של טוב ורע שנגרם על ידי החטא הקדמון.
אחד משעירים אלה יועד כקורבן לאלוהים, והשני, שיועד כשעיר לעזאזל לעזאזל, היה מיועד להיזרק מהצוק (מילולית “עזאזל”). בהתחלה, שני השעירים היו במצב של סופרפוזיציה של היותם לאלוהים ולעזאזל. כפי שדנתי בהרחבה בבלוגים הקודמים שלי סיפור השעירים המסובכים וניצל על ידי אקראיות, הכהן הגדול קרס את פונקציית הגל על ידי בחירה אקראית של גורל לכל אחד מהשעירים. על ידי ייעוד (באמצעות גורל) שעיר אחד לאלוהים והשני לעזאזל, הכהן הגדול היה מתיר את הסבך של טוב ורע. המרכזיות של נושא זה ליום כיפור ניתן לראות מעצם שמו של חג זה – יום הכיפורים – יום הגורלות (שני גורלות לשני שעירים).
הכהן הגדול גם התוודה על כל חטאי בני ישראל תוך לחיצת ידיו על ראש השעיר לעזאזל, ובכך התיר את הסבך של בני ישראל מחטאיהם וסיבך אותם עם השעיר לעזאזל שנשלח לעזאזל.
השעיר שיועד לאלוהים, שכעת ייצג טוב וקדושה טהורים שהותרו מרע, הובא כקורבן לאלוהים, ובכך העלה את כל הטוב למקורו בבורא. השעיר לעזאזל, המייצג רע טהור שהותר מטוב, נשלח לעזאזל, שברמה הרוחנית מייצג את השטן, כלומר את מקור הרע. כך הטוב הועלה למקורו והרע הופרד והוחזר למקורו, משחזר את הסדר הקדמוני שהתקיים לפני החטא הראשון.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את תהליך התשובה (תשובה) כתהליך של התרת סבך. מצד אחד, זהו תהליך של התרת הסבך של האדם מחטאיו, ומצד שני, התרת הסבך של טוב מרע. תהליך זה נקרא בעברית בירור – מילולית “הפרדה” או, אכן, התרת סבך. בירור הוא המנגנון העיקרי של תיקון עולם.
הגאולה המשיחית היא מצב העולם לאחר שהתרת הסבך של טוב ורע הושלמה והסדר הקדמוני (לפני החטא הראשון) משוחזר לנצח. לכן, התשובה ביום כיפור משיגה לא רק כפרה אישית, אלא גם כפרה אוניברסלית המזרזת את הגאולה המשיחית.
גמר חתימה טובה!
