אנו דנים לעתים קרובות בבלוג זה במצב הסופרפוזיציה – המצב המעורב הייחודי למכניקת הקוונטים, שבו המערכת יכולה להיות בשני מצבים או יותר בו זמנית. זוכרים את החתול של שרדינגר שהוא מת וחי בו זמנית? מדי שנה ב־9 במאי, אני מוצא את עצמי במצב של סופרפוזיציה – אני שמח ועצוב, אני חוגג ואני מתאבל. ה־9 במאי הוא יום הניצחון – היום שבו כוחות בעלות הברית בהובלת הצבא האדום הביסו את גרמניה הנאצית. אני חוגג את הניצחון הזה כניצחון על הרוע הגדול ביותר הידוע לאנושות. זה לא הגזמה לומר שהניצחון הזה הציל את העולם. הוא בוודאי הציל את העם היהודי. וזה משמח אותי – זה ראוי לחגיגה! בו זמנית, אני מתאבל על מותם של שישה מיליון יהודים חפים מפשע שנספו בשואה. אני חושב על משפחות אינספור שאיבדו יקירים בתאי הגזים של מחנות הריכוז או בחזית הלחימה במלחמה – וזה עושה אותי עצוב מאוד מאוד. שיר רוסי פופולרי, “יום הניצחון”, כינה את היום הזה Это праздник со слезами на глазах – “חג עם דמעות בעיניים”. תקראו לי חתול של שרדינגר, אם תרצו, אבל ביום הזה אני במצב של סופרפוזיציה.
גודל הטרגדיה של השואה הוא מעבר להבנתנו. זוועות המלחמה הן מעבר להבנתנו. אבל הדרך שבה אנו מתייחסים ליום הזה היא גם מעבר להבנתי. הוא חולף כמו יום רגיל, בלי שמזכירים אותו, שלא לומר מנציחים אותו, ברוב החוגים היהודיים. כאילו זה מעולם לא קרה… לא נשכח! יש עדיין אנשים חיים שחיו את זוועות השואה, זוועות המלחמה. אם לא אנחנו, אלה ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו. איך אנחנו יכולים לא לזכור את היום הזה?
יש לנו מצווה, זכר עמלק – זכור את עמלק, העם שתקף אותנו במדבר כשיצאנו ממצרים. אין לי ספק שהיטלר, ימח שמו, היה העמלק של אותו דור. הרוע המוחלט של עמלק התגלם בנאצים, ימח שמם, שהשתתפו בפשעים הבלתי ניתנים לתיאור האלה. העולם צפה בזמן שהנאצים רצחו יהודים. שביעות רצון מול הרוע מעודדת את הרוע.
איך אנחנו יכולים לא לזכור את החיילים שזכו בניצחון הזה עבורנו? רבים מהם מתו כדי שנוכל לחיות. רבים היו יהודים. 1.5 מיליון יהודים לחמו בכוחות בעלות הברית. 500,000 חיילים יהודים לחמו בצבא האדום – 200,000 מהם נהרגו. 550,000 חיילים יהודים לחמו בצבא ארה”ב – 11,000 נהרגו. 100,000 חיילים יהודים לחמו בצבא הפולני – 30% נהרגו. 30,000 שירתו בצבא הבריטי.
ביום הזה, אני חושב על אבי, אברהם בן ראובן, עליו השלום, שהתגייס לצבא כדי להילחם במלחמה ב־1941. הוא היה נער בן 17 שזה עתה סיים את התיכון והתקבל למכון הפוליטכני באודסה. הוא לא זכה ללמוד שם. נעוריו נקטעו על ידי המלחמה הנוראה. למרות שהיה צעיר מדי כדי להתגייס, הוא התנדב להילחם בנאצים. שנתיים מאוחר יותר, ב־1943, הוא חזר מהחזית חי, אבל בלי רגליו. על גבורתו, אבי זכה בצל הכבוד ובצל המלחמה הפטריוטית הגדולה מהדרגה הראשונה.
אני חושב על סבי שהיה רופא שיניים והתגייס לצבא ביום הראשון של המלחמה. הוא הפך לרופא צבאי ועבר את כל המלחמה – מקייב לברלין. כל אחיו עשו זאת גם כן. לא הייתה משפחה יהודית ברוסיה שלא איבדה יקיר במהלך המלחמה. לסבתי היו 10 אחים – רק אחד שרד. לא הייתה משפחה יהודית באירופה שלא איבדה, אם לא את כל המשפחה, לפחות מישהו, בשואה. אולי אנחנו לא מנציחים את היום הזה כי הוא פשוט גדול מדי עבורנו כדי להבין אותו.
בו זמנית, זה יום שמח – זה יום הניצחון. השנה, זו השנה ה־70 ליום הניצחון. באמריקה, הם קוראים לזה יום VE – יום הניצחון באירופה, כי המלחמה עם יפן עדיין נמשכה עד אוגוסט 1945. אנו חוגגים את ל”ג בעומר – היום ה־33 של ספירת העומר – בין השאר כי ביום הזה תלמידי רבי עקיבא הפסיקו למות. למה שלא נחגוג את היום שבו המלחמה הסתיימה, השואה הסתיימה, הרוע הגדול ביותר בתולדות האנושות הובס? ביום הזה אנו זוכרים את החיילים הנופלים; אנו מודים לאלה ששירתו; אנו חוגגים את הניצחון. זה חג עם דמעות בעיניים…
לאחר המלחמה, היה ניסיון בישראל לקבוע יום להנצחת השואה. למרבה הצער, בן גוריון והרבנים לא הצליחו להסכים על התאריך. פוליטיקה, כרגיל, הפריעה. מדינת ישראל קבעה את יום השואה, שמונצח על ידי ישראלים חילוניים, אבל הקהילה החרדית לא קיבלה אותו. נותרנו ללא תאריך להנצחת ההיסטוריה הקרובה שלנו. אם הרבנים והמנהיגים היהודיים לא יכולים להסכים על תאריך, למה לא להשתמש ביום הניצחון? האם זה לא הבחירה הכי הגיונית?
כדי להנציח את היום המדהים הזה, מדי שנה, בשבת שלפני יום הניצחון, המשפחה שלנו עורכת קידוש בבית הכנסת שלנו ומדברת על המלחמה. אני תמיד נדהם מכמה מעט אנשים במדינה הזו יודעים על מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, אחרי שאני מסיים לדבר, רבים מהחברים האמריקאים שלי קמים ומספרים שגם אבותיהם שירתו במהלך מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט והם מודים לי על שהזכרתי להם את יום הניצחון. מדי שנה זה נעשה קשה יותר עבורי לדבר על המלחמה. אני נחנק באמצע משפט… זה יום במצב של סופרפוזיציה של אושר ועצב. זה חג עם דמעות בעיניים… אני מציע שנתחיל תנועה עממית: שכל אחד מאיתנו יעשה קידוש בבית כנסת בשבת שלפני או אחרי יום הניצחון וידבר על המלחמה הגדולה, האבדות הבלתי נתפסות והניצחון הגדול. כי אסור לנו לשכוח!
