יהי אור

ויאמר אלוקים: “יהי אור”. ויהי אור. וירא אלוקים את האור כי טוב; ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוקים לאור יום, ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. (בראשית א:ג-ה)

קטע קצר זה מספר בראשית מציג מספר קשיים שפרשנים קלאסיים רבים מתקשים להתמודד איתם. הבעיה הראשונה קשורה לחושך ולהפרדה בין האור לחושך. כפי שאנו יודעים כיום, חושך אינו חומר – הוא רק העדר אור. הפסוק מציין שאלוקים הפריד בין האור לחושך. לכאורה, לפני “הפרדה” זו, האור והחושך התקיימו יחד. כיצד זה אפשרי? לפי ההגדרה, נוכחות האור משמעה אין חושך. כיצד יכלו אור וחושך להתקיים יחד, כאשר חושך אינו אלא העדר אור?

יתרה מזאת, מה משמעות ההפרדה בין האור לחושך? האם זו הפרדה במרחב או בזמן? האם זה אומר, אולי, שהאור והחושך מתקיימים בו-זמנית, אך במקומות שונים, כלומר, יש אזורים בחלל שהם חשוכים ואזורים אחרים שהם מוארים? או שמא זה אומר שהיה אור ברגע אחד, וחושך ברגע אחר, כפי שהפסוק הבא נראה מרמז?

קושי משמעותי נוסף קשור לפסוק, “ויהי ערב ויהי בוקר”. כפי שאנו יודעים, המחזור היומי (היומיומי) של בוקר וערב (או יום ולילה) נובע מסיבוב כדור הארץ סביב צירו. בחצי כדור הארץ הפונה לשמש ומואר על ידי אור השמש, זה יום, בעוד שבצד השני, הנמצא בצל, זה לילה. מחזור זה מושפע גם מתנועת המסלול של כדור הארץ סביב השמש.

מנקודת המבט של הקוסמוגוניה המקראית, עם זאת, כדור הארץ והשמש טרם נבראו. איזו משמעות יכולה להיות למילים “בוקר” ו”ערב” לפני שהשמש וכדור הארץ באו לקיומם?

לבסוף, הפסוק אומר:

“ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.” (בראשית, א:ה)

מדוע היום הראשון נקרא יום אחד, כלומר “יום אחד”, תוך שימוש במספר מונה, אחד, בעוד שכל הימים הבאים נקראים היום השני, היום השלישי וכו’, תוך שימוש במספרים סודרים?^[1]

נראה כי הקשיים האחרונים עשויים להצביע על הדרך לפתרון הקושי הראשון. הבה נתחיל עם בעיית הבוקר והערב בהעדר השמש וכדור הארץ.

אם נקבל שמחזור יומי זה קדם לבריאת השמש וכדור הארץ, הדבר שולל את המחזור היומי בן 24 השעות שלנו הנובע מסיבוב כדור הארץ סביב צירו. אנו יכולים גם לשלול בבטחה כל רעיון שהמחזור הקדמוני היה מחזור של 24 שעות הכולל שתים עשרה שעות של חושך ושתים עשרה שעות של אור, שניהם ללא קשר לתנועה כוכבית כלשהי. לוויינים רבים, ואכן, אסטרונאוטים וקוסמונאוטים אנושיים היו בעבר ונמצאים כעת בחלל, והם לא הבחינו במחזור כזה – בחלל יש חושך מוחלט. אם זה לא היה מחזור של לילה ויום, חושך ואור, מה זה יכול להיות? לפחות ברמה האלגורית, אני מציע שמחזור זה מתייחס למחזור הזמן.

פילוסופים יוונים קדומים כבר ציינו שהזמן הוא מחזורי. תצפית זו לא הייתה ייחודית ליוונים – רוב התרבויות העתיקות מדדו זמן במחזורים חקלאיים או במחזור היומי של יום ולילה. היהודים הוסיפו את ההיבט הליניארי של הזמן – מושג התנועה קדימה, מושג ההתקדמות. גם זה לא מפתיע. כתבי הקודש היהודיים מדברים על בריאת העולם בראשית ועל הגאולה המשיחית בסוף. כאשר מציינים את תחילת הזמן וסופו, מה שבהכרח נובע מכך הוא התפתחות העולם מאותה התחלה לקראת אותו סוף. כך, בספרו “מתנות היהודים: כיצד שבט של נוודים מדבריים שינה את הדרך שבה כולם חושבים ומרגישים” (1999), תומאס קהיל מציע שהיהודים המציאו את ההתקדמות הקדימה של הזמן. עם זאת, יהיה זה טעות לחשוב שיהודים קדומים האמינו שהזמן הוא רק ליניארי. היהודים הוסיפו את מושג ההתקדמות לתפיסה המחזורית של הזמן, אך לא החליפו אותה. התפיסה היהודית של הזמן היא כמו ספירלה, עם אלמנטים מחזוריים ונעים קדימה.

יתר על כן, המיסטיקה היהודית הניחה בסיס תיאורטי להיבט המחזורי של הזמן, בהתבסס על נבואת יחזקאל, מעשה מרכבה. בנבואתו, יחזקאל מדבר על ארבע חיות – ארבע ישויות מלאכיות – שנאמר עליהן שהן רצות ושבות (רצוא ושוב). הקבלה והחסידות הסבירו שמחזור זה של ריצה ושיבה הוא מה שמפעיל את זרימת הזמן – שטף הזמן הבלתי פוסק.^[2]

המחזור של רצוא ושוב (ריצה ושיבה) הוא תגובת הבריאה למחזור דומה מטי ולא מטי (נוגע ולא נוגע) שבא מהבורא. מחזור בודד של רצוא ושוב מהווה מחזור אלמנטרי בלתי ניתן לחלוקה של זמן – קוונט של זמן, כרונון.^[3] נראה סביר שההתייחסות המקראית למחזור של “ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד” עשויה לרמוז למחזור אלמנטרי זה של זמן, רצוא ושוב. כפי שחכמינו אומרים לנו, התורה מדברת בלשון בני אדם. המחזור הבודד של ערב ובוקר נראה כמטאפורה הטבעית ביותר למחזור של רצוא ושוב.

פרשנות אלגורית זו גם פותרת את שאלת השימוש במספר מונה – יום אחד. על פי הפרשנות האלגורית שלנו, התורה אינה דנה כאן ברצף הימים; במקום זאת, היא מגדירה את קוונט הזמן – כרונון אחד.

אם נקבל את הפרשנות לעיל, היא מצביעה על פתרון הקושי הראשון – זה של הפרדת אלוקים בין האור לחושך.

כפי שהסברתי בפירוט במאמרי, “על טבע הזמן וגיל היקום“, זמן נוצר כאשר אנו מנסים לפרש את המשמעות של משפט המתייחס לעצמו. הבה נתבונן במשפט, “משפט זה הוא שקרי”. אם משפט זה אמיתי, אז הוא אכן שקרי. אולם, אם הוא שקרי, אז להיפך, הוא אמיתי. בקיצור, אם הוא אמיתי, הוא שקרי; ואם הוא שקרי, הוא אמיתי. כל עוד איננו חושבים על זה, אנחנו יכולים לכתוב משפט כזה על פיסת נייר ולשים אותו על השולחן או במגירה – ושום דבר לא יקרה. אולם, אם נתחיל לחשוב על זה, להתאמץ לפרש את משמעותו, אנו מפעילים רצף אינסופי: אם הוא אמיתי, הוא שקרי; ואם הוא שקרי, הוא אמיתי, אבל אם הוא אמיתי, הוא שקרי; אבל אם הוא שקרי, הוא אמיתי, וכן הלאה וכן הלאה. זוהי תחילת שטף הזמן – זרימת הזמן.

זה בדיוק כיצד המקובלים הסבירו את מקור הזמן, תוך שהם מתחקים אחר שורשיו למבנה הסותר את עצמו של מטי ולא מטי – נוגע ולא נוגע. שימו לב ש”תנועה” זו של נגיעה ואי-נגיעה באה מהמבנה המתייחס לעצמו האולטימטיבי – אלוקים. יוזמה זו מהבורא מעוררת תנועה הדדית מהבריאות – רצוא ושוב – ריצה ושיבה. גם זה הוא משפט המתייחס לעצמו. הנה מדוע.

חשוב על נשמה אלוקית—נפש אלוקית. כאשר היא בגוף אנושי, היא משתוקקת לבוראה. הנשמה חווה נטייה אובדנית לעזוב את הגוף ולהתעלות כדי להתמזג עם יוצרה. במיסטיקה היהודית, זה נקרא כלות הנפש—כיליון הנשמה באקסטזה. זהו השלב הראשון של התנועה—רצוא (ריצה). לאחר שהתעלתה, הנשמה מתמלאת השראה מהמטרה המקורית ומבינה שמקומה הוא למטה, בגוף, שם היא יכולה לקיים מצוות (מצוות ה’) ולשנות את העולם כדי להפוך אותו למשכן לה’. לאחר שהבינה זאת, הנשמה נרתעת וחוזרת לגוף, רק כדי לחוש שוב את הכמיהה להתאחד עם מקורה. מחזור אינסופי זה של הנשמה הרצה הלוך ושוב משקף את המחזור האוניברסלי של הזמן—רצוא ושוב. מה שמעניין אותנו במטאפורה זו הוא שברגע שהנשמה רצה, היא חייבת לחזור; וברגע שהיא חוזרת, היא חייבת לרוץ—בדומה מאוד להצהרה המתייחסת לעצמה שלנו, אשר ברגע שהיא אמיתית, היא שקרית, וברגע שהיא שקרית, היא אמיתית.

בחזרה לאור ולחושך, אנו מבחינים תחילה שהאור והחושך הם שני הפכים. למעשה, זהו הזוג הבולט ביותר של שני הפכים, סמלי לדיכוטומיה של אמת ושקר או תזה ואנטיתזה שלה—האם יש מטפורה טובה יותר למושגים המופשטים הללו?

עם הבנה זו, אנו יכולים לומר שאולי הדו-קיום של אור וחושך לפני הפרדתם על ידי ה׳ הוא המטפורה של הצהרה סותרת עצמית ורפרנטית עצמית. היא סותרת עצמית כי החושך הוא ההפך מהאור, והאור הוא השלילה של החושך. היא רפרנטית עצמית כי החושך אינו אלא היעדר האור. לפיכך, לפני שהופרדו, האור והחושך מקבילים לאמת ולשקר במשפט “הצהרה זו שקרית”. כאשר אנו מנסים לפרש את המשמעות של הצהרה זו, עלינו להפריד את שתי המשמעויות ההפוכות שלה בזמן: תחילה, אם היא נכונה, אז היא שקרית; ואז אם היא שקרית, היא נכונה. זוהי, אולי, המשמעות של הפרדת ה׳ “בין האור ובין החושך”.

כעת, הכל מתחבר יחד. תחילה, ה׳ מציג בפנינו מבנה סותר עצמית ורפרנטי עצמית של אור וחושך מעורבים יחד (אם כי מצב זה רק משתמע). ואז, בהיעדר האדם, שיכול לפרש את המשמעות של מבנה כזה, ה׳ עושה זאת עבורנו ומפריד את האור מהחושך, ובכך מפעיל את זרימת הזמן—זרם הזמן. הפסוק הבא מסכם את התוצאה—”ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”—ושם יש לנו את החצי הראשון של המחזור ואת החצי השני של המחזור—מחזור אחד של זמן בסך הכל, קוונטום אחד של זמן, כרונון אחד. ^[4]

——————————–

הערות שוליים:

[1] כידוע, רבי שלמה יצחקי (רש”י) מסביר את חוסר העקביות הזה ברמה הפשטית באומרו שבסוף היום הראשון, עדיין לא היו ימים אחרים שיאפשרו לנו לקרוא לו הראשון.

[2] זה מוסבר באריכות בסדרת המאמרים הנקראת סמ”ח ו׳ מאת האדמו”ר החמישי מחב”ד-לובביץ׳, רבי דובער—האדמו”ר הרש”ב.

[3] הכרונון, קוונטום של זמן, הוצג לראשונה על ידי רוברט לוי ב-1927. ראה Robert Lévi (1927). “Théorie de l’action universelle et discontinue,” Journal de Physique et le Radium, 8 (4): 182–198. תורת קוונטים, שבה הזמן הוא משתנה דיסקרטי, הוצעה עשרים שנה מאוחר יותר על ידי הפיזיקאי התיאורטי הסיני וחתן פרס נובל צ’ן נינג יאנג (הידוע גם בשם יאנג ג’נינג) ב-1947. ראה C. N. Yang (1947), “On quantized space-time,” Physical Review, 72 (9): 874. פיתוח נוסף נמצא בעבודתו של פיירו קלדירולה ב-1980. ראה P. Caldirola, (1980) “The introduction of the chronon in the electron theory and a charged lepton mass formula,” Lettere al Nuovo Cimento, 27 (8): 225–228. במודל הצעצוע שלי, שהצעתי ב-1973, השתמשתי בזמן פלאנק כקוונטום של זמן כדי להחליף נגזרות רציפות בדיפרנציאציה דיסקרטית המבוססת על הפרשים סופיים, שפיתחתי באופן עצמאי בזמן שלמדתי בתיכון.

[4] פרשנות דרשנית זו אינה סותרת ואינה מתחרה בפירוש המילולי. זוהי הפרשנות האלגורית ברמת הרמז.