טומאה וטהרה

המילים העבריות טהרה וטומאה, שהן נושאי פרשת חוקת (במדבר י״ט:א׳-כ״ב:א׳), מתורגמות בדרך כלל כטהרה וטומאה טקסית בהתאמה. כמובן, אין לזה שום קשר לטהרה או טומאה פיזית, שכן אלו מושגים רוחניים בלבד.

אבל מהו בכלל “מושג רוחני”? המילה “רוחני” משמשת רבות בפי פרשנים דתיים וגורואים של העידן החדש. מילה זו היא בגדר חרם עבור מדענים שכן כל דבר רוחני נחשב כמנוגד למדע. עם זאת, ניתן לתת למילה זו הגדרה פשוטה, מדויקת ומדעית לחלוטין. (כפי שאמר דקארט המפורסם, רוב הוויכוחים היו נעלמים אם אנשים היו טורחים לתת הגדרות למושגים שעליהם הם מתווכחים.)

ובכן, דבר אחד שכולם יסכימו עליו, שרוחני אינו פיזי. מכיוון שכל התופעות הפיזיות מתרחשות במרחב פיזי תלת-ממדי (או במרחב-זמן מינקובסקי ארבע-ממדי, או במרחב עשרת הממדים של תורת המיתרים), נגדיר “רוחני” ככל דבר המתרחש בממדים נוספים של המרחב מחוץ למרחב הפיזי שלנו. במילים אחרות, יהיה אשר יהיה מה שנחשב כעולמנו הפיזי (מרחב תלת-ממדי, רצף מרחב-זמן ארבע-ממדי, או מרחב עשרת הממדים של תורת המיתרים), העולם הרוחני הוא העולם המורכב מממדים נוספים מעבר לממדים של העולם הפיזי.

אכן, הספר העתיק ביותר הידוע בקבלה, ספר יצירה, מתאר את עולמנו כמציאות חמש-ממדית – ארבעת הממדים המוכרים של מרחב-זמן בתוספת “ממד מוסרי” חמישי. הקצוות המנוגדים של ממד זה מתוארים כ”עומק הטוב” ו”עומק הרע”. כך, כבר ספר יצירה, שמסורת מייחסת את כתיבתו לאברהם אבינו או, על פי חוקרים מודרניים, לבית מדרשו של רבי עקיבא, מבטא את התחום הרוחני כממד נוסף במרחב-זמן.

ממד נוסף זה של המרחב יכול להיות בעצמו עולם רב-ממדי. הבה ניקח, לדוגמה, חוט, המייצג מציאות חד-ממדית. אז נדמיין בלונים תלויים על חוט זה. הבלונים, כמובן, הם תלת-ממדיים. אם נוכל לדמיין בלונים אלה תלויים על כל נקודה בודדת על החוט, נוכל למעשה להחליף (או ליצור התאמה חד-חד-ערכית – איזומורפיזם, בשפה המתמטית) את כל הנקודות החד-ממדיות על החוט במרחבים תלת-ממדיים המיוצגים על ידי הבלונים שלנו. בטופולוגיה (ענף במתמטיקה הקשור קשר הדוק לגיאומטריה), זה נקרא אגד סיבים. דוגמה אינטואיטיבית נוספת לאגד סיבים היא מברשת שיער גלילית שבה סיבים חד-ממדיים בולטים החוצה (או “מחליפים”) נקודות חד-ממדיות על המשטח הדו-ממדי של הגליל.

בקבלה הלוריאנית, ה”ממד המוסרי” של ספר יצירה מורחב לאגד סיבים עשרה-ממדי, שבו כל ממד מתאים לאחת מעשר ספירות (או ספירות) – האצלות אלוהיות. (ראוי לציין שהטופולוגיה של העולם החמש-ממדי של ספר יצירה יכולה להיחשב בעצמה כאגד סיבים. המילה “זמן” – בעברית, זמ”ן – נתפסת כראשי תיבות של זמן, מקום, ונפש (נפש היא לשון נקייה לרוחניות). כך כל נקודה על ציר הזמן החד-ממדי מוחלפת בעולם הארבע-ממדי המוכר לנו שאנו מכנים מרחב-זמן ועולם רוחני חד-ממדי – יקום חמש-ממדי. עולם “רוחני” חד-ממדי זה המכונה כאן “נפש” או, במינוח של ספר יצירה, ממד מוסרי של טוב ורע מורחב אז לאגד סיבים עשרה-ממדי של עשר ספירות.)

עכשיו, שהגדרנו את העולם הרוחני כעולם העשוי מממדים נוספים מעבר לעולמנו הפיזי, עולה השאלה – מה זה באמת אומר? מהי המשמעות של הנקודות בתחום רוחני זה? כיצד אנו מודדים מרחק בעולם רוחני זה? אחרי הכל, קואורדינטות של נקודות ומרחק בין נקודות הם מאפיינים מוכרים של המרחב התלת-ממדי שבו אנו חיים. כפי שהסביר הרב קפלן בספרו, מרחב פנימי: מבוא לקבלה, מדיטציה ונבואה (מוזנאים; מהדורה שנייה, 1991), העולם הרוחני הוא עולם מושגי. משמעות הדבר היא שנקודות בעולם זה הן מושגים שונים, והמרחק ביניהן הוא מידת הדמיון בין שני מושגים. אם שני מושגים A ו-B זהים (A=B), אז אנו אומרים שהם תופסים את אותה נקודה p במרחב המושגי הזה p(A) = p(B). אם B הוא השלילה של A (B=⌐A, נקרא כ-B אינו A), אז אנו אומרים שמושגים אלה רחוקים אינסופית זה מזה. לכן, במונחים דתיים, אם אדם רוצה להתקרב לאלוקים, אין דרך אחרת לעשות זאת אלא להיות קצת יותר כמו אלוקים, כלומר, לחקות תכונות ומאפיינים אלוקיים. אם אלוקים הוא טוב לב, עלינו להיות טובי לב. אם אלוקים הוא נותן, עלינו להיות נותנים. אם אלוקים הוא צודק, עלינו להיות צודקים. אם אלוקים הוא סולח, עלינו להיות סולחים, וכו’. אם אלוקים הוא קדוש (כלומר, מופרד מהעולם הפיזי הזה), עלינו להיות קדושים גם כן (מופרדים מההבלים של העולם הפיזי), כפי שנאמר:

“כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.” (ויקרא י״א:מ״ד)

וגם

“וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’.” (ויקרא כ׳:כ״ו)

ככל שאנו יותר כמו אלוקים, ככל שאנו מחקים אותו יותר – כך אנו מתקרבים אליו יותר.

כשאנו מקבלים תחושה של הממד הרוחני, בואו לא נשכח שממדים רוחניים לא חייבים להיות כולם רציפים. הבה נסתכל על כמה דוגמאות. המודל הסטנדרטי של תורת הקוונטים מנבא חלקיקים יסודיים עם תכונות מסוימות כמו מסה, מטען חשמלי, קסם, ספין וכו’. בעוד שהמרחב התלת-ממדי הוא מרחב רציף שבו כל אחד מהקואורדינטות X, Y, Z משתנה ברציפות מ-∞- ל-+∞ (∞ הוא סימן לאינסוף) וחלקיק יסודי יכול לקבל כל ערך של קואורדינטות אלה, תכונות אחרות, כמו מטען חשמלי או ספין, למשל, אינן רציפות – הן בדידות. עבור כל חלקיק, המודל הסטנדרטי מנבא אנטי-חלקיק עם מטען הפוך. לאלקטרון, למשל, יש אנטי-חלקיק, פוזיטרון, שהוא חלקיק זהה אך עם מטען חשמלי +1 במקום -1 של האלקטרון. לפרוטון יש מטען חשמלי +1, אבל לאנטי-פרוטון יש -1. האנטי-חלקיק של הנויטרון הוא אנטי-נויטרון, שיש לו מספר בריוני הפוך (-1 לאנטי-נויטרון ו+1 לנויטרון). אנו יכולים לייצג ערכים בדידים אלה כנקודות בממד בדיד, אך נוח יותר לתאר אותם כתכונות הנובעות מקבוצת סימטריה, כפי שנעשה במודל הסטנדרטי.

פרשת חוקת עוסקת במושגים של טומאה וטהרה. מבלי להגדיר מהם, ניתן לומר בוודאות שטומאה היא מעין “אנטי-חלקיק” של טהרה. כמובן, אין כאן “חלקיקים” ממשיים. אלו שני מצבים רוחניים שהם בבואות זה של זה. כל מה ש”טהרה” היא, טומאה היא אנטי-טהרה או -טהרה (טהרה עם סימן מינוס המרמז על ההפך מטהרה). יהודי במצב של טהרה רשאי להיכנס לבית המקדש ולאכול קודשים (תוצרת שניתנת לכהן וללוי כתרומה ומעשר), בעוד שאדם במצב של טומאה אינו רשאי. במובן זה, טומאה וטהרה הן ערכים מנוגדים בממד נוסף שהוא בדיד – הערך +1 הוא טהרה והערך -1 הוא טומאה.

המצב הטבעי של יהודי הוא טהור (טהור מבחינה רוחנית). ישנם מספר סוגים שונים של טומאה:

• טומאת מת – טומאה רוחנית של מוות;
• טומאת נידה – טומאה רוחנית של אישה במהלך המחזור החודשי שלה;
• טומאת יולדת – טומאה רוחנית של אישה לאחר לידה;
• טומאת נגעים – טומאה רוחנית המוטלת על אדם הסובל מצרעת – מחלה רוחנית (שלעתים קרובות מתורגמת בטעות כצרעת או פסוריאזיס);
• טומאת צרעת – טומאה רוחנית המוטלת על בית, כלים בתוך הבית, או בגד הנגוע בצורה של צרעת (שנראית כמו עובש);
• טומאת זב – טומאה רוחנית של אדם הסובל מהפרשה וינרית.

לכל הקטגוריות הללו של טומאה יש מכנה משותף – הסרה או הפחתה של חיים, בפועל או בפוטנציאל. החיים נתפסים בקבלה כמצב שבו הנשמה נמצאת בתוך הגוף. ההפך מחיים נתפס בהתאם כהפרדה של הנשמה מהגוף. אין זה פלא שבמסגרת מושגית זו, המוות גורם לטומאה של טומאה. באופן דומה, במהלך המחזור החודשי, האישה מאבדת ביצית בלתי מופרית, שהיה לה פוטנציאל חיים בלתי ממומש. מכיוון שהחיים שאבדו היו רק בפוטנציאל, טומאת נידה אינה חמורה כמו טומאת מת ואינה דורשת טיהור של פרה אדומה.

אפשר לתהות כיצד לידה מתאימה לתמונה זו. בוודאי, לידה היא ההפך ממוות! עם זאת, במהלך ההריון, לאישה בהריון יש נשמה נוספת – הנשמה של העובר שטרם נולד – בגופה. בלידה, נשמה זו (יחד עם התינוק) עוזבת את גופה של האם’s body. אובדן זה של נשמה נוספת גורם לטומאה של טומאה. מעניין לציין שלידת בת מובילה לתקופת טומאה ארוכה פי שניים מלידת בן. ההסבר הוא שבת, יום אחד, תהפוך בעצמה לאם ולמקור של חיים חדשים. לכן, בלידת בת, האם לא רק “מאבדת” חיים אחד – הבת שעוזבת את גוף האם כדי לקבל קיום עצמאי – אלא היא “מאבדת” פוטנציאל של חיים עתידיים שיבואו מהבת. שוב, סוג זה של טומאה אינו חזק כמו טומאת מת ואינו דורש טיהור של פרה אדומה.

צרעת, למרות היותה מחלה רוחנית, גורמת לנגעי עור – ריקבון של השכבה החיצונית של העור, אשר “מתה” על הגוף החי. עור מת זה גורם לטומאה של צרעת. טומאת הצרעת על בית או על בגד נתפסת באותו אופן מכיוון שבקבלה, הבית והבגד נחשבים לבושים חיצוניים של הנשמה.