וכל הר סיני עשן כי ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן…
שמות יט:יח
חג שבועות נחשב כשיא של חג הפסח. בדיוק כפי ששמיני עצרת הוא שיא של חג סוכות ובא לאחר שבעה ימי סוכות, שבועות נקרא גם עצרת ובא לאחר חג פסח, אם כי מופרד ממנו בארבעים ותשעה ימי עומר.
בשבועות, אנו קוראים פרשת תורה מפרק יט של ספר שמות. כבר דנו בפסוק יח, “הר סיני עשן,” בפוסט הקודם. הר סיני עשן כי ירד עליו ה’. כאן, ברצוני להתמקד במילה “עשן” מנקודת מבט שונה. היא רומזת למשמעות עמוקה של הרצף פסח-עומר-שבועות.
בעברית המקורית, המילה “עשן” היא “עשן.” כפי שמציין הרב דובער, האדמו”ר האמצעי (האדמו”ר השני של חב”ד-לובביץ’), במאמר דרושי חג השבועות, מילה זו, עש”ן, יכולה להיראות כראשי תיבות של שלוש מילים—עולם (“עולם”), שנה (“שנה”), ונפש (“נפש”). שלוש מילים אלו מופיעות בספר הקבלה העתיק ביותר, ספר יצירה, כמילות קוד לשלושת תחומי הקיום—מרחב, זמן ורוחניות.
חג הפסח נקרא זמן חירותנו—זמן החירות שלנו—רומז לעצם מהותו של חג זה. אם שבועות הוא שיא של פסח, הוא חייב להיות קשור גם לחירות. אבל מה לגבי הזמן שביניהם—ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר?
נראה לי שבמילה עשן (עשן), התורה מלמדת אותנו שעלינו להשיג חירות בכל שלושת הממדים של המציאות שלנו—במרחב, בזמן ובברוחניות. אכן, הפסח חוגג את יציאת מצרים, כאשר העם היהודי השיג את חירותו במרחב. מיד לאחר מכן, הם מקבלים את המצווה הראשונה שלהם—לספור את הירח החדש, ראש חודש—להביא קדושה וחירות לממד הזמן. התהליך של השגת חירות בזמן נמשך עם מצוות ספירת ארבעים ותשעה ימי עומר. ארבעים ותשעה ימים הוא ריבוע של המספר שבע, הנתפס כמספר הקשור לזמן—שבעה ימים בשבוע, שבע שנות שמיטה (“שנת שמיטה”), ושבע שמיטות ביובל (“יובל”). כדי להשיג חירות בזמן, עלינו לגרום לכל יום להיחשב. ולבסוף, בשבועות, בכך שנתן לנו את התורה ומצוותיה, ה’ נתן משמעות לממד הרוחניות, והשלים את חירותנו בכל שלושת ממדי המציאות—מרחב, זמן ורוחניות.
