פרשת השבוע הנוכחית בשלח מספרת על קריעת ים סוף. כפי שדנתי במאמרי, “קריסה והתגלות“, קריעת הים היא מטאפורה לקריסת פונקציית הגל במכניקת הקוונטים. האדמו”ר הזקן, בעל התניא, לימד אותנו לעבן מיט דער צייט (“לחיות עם הזמן”, כלומר, לחיות עם קריאת התורה הנוכחית). אולי זו הסיבה שהשבוע, כשאנו קוראים בפרשת בשלח על קריעת הים, סוף סוף הבנתי מהיכן מגיע הזמן. שאלה זו רדפה אותי במשך למעלה מארבעים שנה. סוף סוף, השבוע, הבנתי – הזמן נוצר דרך האינטראקציה של התודעה עם פונקציית הגל האוניברסלית, הגורמת לרצף של קריסות פונקציית הגל שאנו תופסים כרגעים בזמן.

התקרבתי להבנה זו בשנת 1999 כשהצגתי מאמר, “לקראת יישוב בין הגילים המקראיים והקוסמולוגיים של היקום,” בכנס תורה ומדע במיאמי.^[1] באותו מאמר, כתבתי:

תולדות היקום מורכבות משתי תקופות עיקריות: לפני ואחרי האדם. בתקופה הראשונה, לפני שהצופה המודע הראשון הביט ביקום, היקום היה במצב עמום ומטושטש של סופרפוזיציה לינארית של כל המצבים האפשריים. היקום בשלב זה התקיים רק מתמטית, כהתפלגות של הסתברויות. תקופה זו נמשכה כשנים-עשר מיליארד שנים. כאשר האדם הראשון או האישה הראשונה פקחו את עיניהם, הם גרמו לקריסת פונקציית הגל של העולם והביאו את היקום לקיום ממשי.

באותו מאמר, כתבתי שקריסת פונקציית הגל האוניברסלית היא שהניעה את זרימת הזמן. הייתי כל כך ממוקד בפתרון הסתירה בין הגיל הקוסמולוגי של היקום לגיל התורני המסורתי, שעצרתי בקריסה הראשונה על ידי אדם וחוה.

השבוע, חזרתי למחשבה הזו והבנתי שכפי שהאדמו”ר הזקן קובע בתניא (שער היחוד והאמונה), בריאת היקום מתחדשת בכל רגע. מעשה בראשית – מעשה הבריאה – מתחדש בכל רגע. לכן, פעולת הקריסה ואיפוס ציר הזמן מתרחשת בכל רגע.

במאמר “קריסה והתגלות“, כתבתי גם על הקשר בין קריעת הים לתודעה – רמת התודעה הנסתרת, פרצוף לאה, ורמת התודעה הגלויה, פרצוף רחל. במאמרי האחר, “קריעת ים סוף“, קישרתי אירוע זה לזמן. כתבתי, “ניתן לראות את קריעת הים כאלגוריה להפרדה או להתרת הסבך בין העבר לעתיד.”

פתאום, הכל התחבר. הבנתי שהאינטראקציה של התודעה עם פונקציית הגל האוניברסלית מובילה להתהוות ולזרימת הזמן. זו הייתה אחת התובנות המשמחות ביותר בחיי. מיד התחלתי לכתוב מאמר. בינתיים, אני שמח לשתף עם קוראי הבלוג הזה תצוגה מקדימה של התקציר של המאמר העתידי הזה, שעדיין בתהליך כתיבה.

זמן ומרחב כתופעות מתהוות

תקציר

במאמר זה, אני דן בטבעם של הזמן והמרחב כתופעות מתהוות הנובעות מהאינטראקציה בין תודעה ומערכות קוונטיות. אני מציע שהמרחב והזמן נובעים מהקריסה המתמדת של פונקציית הגל האוניברסלית – המוגדרת כסופרפוזיציה קוונטית של מצבי כל החלקיקים ביקום – הנגרמת על ידי תצפית. באימוץ פרשנות הקריסה המודעת של פון נוימן-ויגנר למכניקת הקוונטים, המודעות גורמת לקריסת פונקציית הגל, ובאופן רציף מייצרת קואורדינטות מרחביות, ובסופו של דבר, זרימת זמן.

באופן ספציפי, כאשר התודעה מתקשרת עם פונקציית הגל האוניברסלית, היא גורמת לקריסת פונקציית הגל על ידי מיקום חלקיקים בעמדות מרחביות מוגדרות – למעשה “יוצרת” מרחב תלת-ממדי מוחשי באותו רגע. הסופרפוזיציה המתחדשת של פונקציות הגל של החלקיקים הבודדים שהוגדרו מחדש מכוננת פונקציית גל אוניברסלית חדשה, אשר קורסת שוב ברגע התצפית הבא, ובאופן רקורסיבי “מייצרת” מרחב תלת-ממדי חדש – יקום חדש, כביכול.

כל קריסה והתחדשות חוזרת של פונקציית הגל האוניברסלית יכולה להיחשב כעולמות מרחביים נפרדים המוגדרים ומובאים לקיום על ידי תצפית. בכל איטרציה של תצפית, חלקיקים רוכשים מיקום חדש שניתן לחשוב עליו כמתהווה במרחב תלת-ממדי חדש – יקום חדש. בראייה כוללת, הסדרה של יקומים אלה יכולה להיחשב כקבוצה מסודרת של רגעים זמניים המובילה להתהוות של רצף המרחב-זמן.

בכל רגע של תצפית, חלקיקים עוברים מיקום אחד ליקום הבא, מניעים את חץ הזמן. גישה זו מניחה שהזמן והמרחב מתהווים באופן מהותי מקריסת פונקציית הגל המונעת על ידי תודעה, ומציעה תובנה לגבי היסודות היחסותיים והקוונטיים של טבעם הבסיסי.

[1] הוצג בכנס הבינלאומי השלישי למדע ותורה במיאמי בדצמבר 1999 ופורסם בבאור התורה, 13 (2002) עמ’ 19.