זה הזמן, טיפש!

ישנו חוט רציף של שליטה בזמן השזור לאורך הפרקים האחרונים של ספר בראשית (בראשית) וממשיך לתחילת ספר שמות (שמות).

סיפור מאסרו של יוסף מסתיים בפירושו המוצלח לחלומות שר המשקים ושר האופים של פרעה. גאונותו של יוסף לא הייתה רק בפירוש חפצים רגילים (שריגי ענבים וסלי לחם) כסמלים ליחידות זמן, אלא בהבנה שהמעורבות בזמן (המתבטאת בסחיטת הענבים אישית לכוס והנחת הכוס ביד פרעה על ידי שר המשקים) סימלה חיים עבור שר המשקים, ואילו הפסיביות של שר האופים (שחלם על סלי לחם היושבים על ראשו, כשציפורים אוכלות מהסלים) סימלה את ההפך מחיים. (לאירוע זה קדמו שני חלומותיו של יוסף עצמו, בהם, באמצעות אותה מתודולוגיה, הוא ניבא נכונה את האיחוד מחדש עם משפחתו עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר.)

סיפור זה מלווה במפגשו של יוסף עם פרעה כאשר הוא נלקח מהכלא לפרש את חלומות פרעה. גם כאן, יוסף מפגין תובנה מדהימה בפירוש שבע פרות ושבע שיבולים כיחידות זמן – שבע שנות שפע ושבע שנות רעב. (ההסבר לכך שיוסף פירש סמלים אלה כיחידות זמן ניתן בפוסט הקודם שלי פירוש חלומות).

מה שמפליא בסיפור זה הוא תגובתו של פרעה לפירוש החלומות של יוסף – פרעה ממנה מיד את יוסף למשנה למלך מצרים. חשבו על זה: יוסף היה זר ועבד; יתר על כן, מבחינתו של פרעה, יוסף היה פושע מורשע (פרעה לא יכול היה להיות מודע לחפותו). ליוסף לא היה כל ניסיון ניהולי, מהסוג הנדרש כדי לנהל את מצרים – מעצמת-העל של אותם ימים. הוא היה אדם צעיר שהתורה מאפיינת אותו כנער. מה חשב פרעה כשמינה את יוסף לשליט מצרים?

המפתח להבנת זאת עשוי להימצא באופן שבו פרעה מספר את חלומותיו ליוסף. כאשר התורה מתארת את החלום הראשון של פרעה, נאמר שפרעה ראה את עצמו עומד על הנהר. אולם כאשר הוא מספר את חלומו ליוסף, הוא משנה זאת מעט – הוא אומר שעמד על שפת הנהר. נהרות היו סמלים של זמן מאז ימי קדם. פרעה אינו אדון הזמן. הוא חושש מהזמן. הוא אינו מוכן להתמודד. כמו שר האופים המסכן, שהיה צופה פסיבי בציפורים שאוכלות לחם מהסלים על ראשו, גם פרעה רוצה להיות צופה פסיבי. הוא לא רוצה לטבול את בהונותיו בנהר הזמן – הוא מעדיף להישאר על שפת הנהר.

פרעה, שהודה בפני יוסף שאינו שולט בזמן, זיהה מיד את יוסף כשליט הזמן האולטימטיבי. זו הסיבה שהוא מינה את יוסף לאחראי על ארצו, שכן מנהיגות דורשת שליטה בזמן. עד כאן ספר בראשית.

הספר השני של התורה, ספר שמות, מתחיל ב,

“ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” (שמות א:ח)

… אשר לא ידע את יוסף, כלומר, הוא לא הכיר בשליטתו של יוסף בזמן.

במיסטיקה היהודית, הזמן הוא מושג דינמי. במילות הקבלה, העבר מפרה את העתיד, אשר נותן לידה לרגע הנוכחי. באופן דומה, בפיזיקה, כדי לקבוע את המצב הנוכחי של מערכת פיזית, יש לדעת את תנאי ההתחלה שלה (העבר) ואת החוק המנחה את התפתחות המערכת בזמן (העתיד). זוהי האינטראקציה בין העבר (תנאי התחלה) והעתיד (משוואה דיפרנציאלית – חוק דינמי) שנותנת לידה למצב מדיד (הווה). זרימה זו של הזמן מהעבר דרך ההווה אל העתיד היא מרכזית ליהדות. היא מסומלת בסדר של ליל הסדר המורכב משלושה חלקים עיקריים: (א) קריאת ההגדה – סיפור יציאת מצרים (העבר), (ב) אכילת הסעודה החגיגית (ההווה), ונרצה-הלל לה’ על הבאת המשיח (העתיד). היוונים ראו את הזמן כמעגלי וחסר התקדמות. היהודים, לעומת זאת, הדגישו את התנועה קדימה, תוך שמירה על האלמנט המעגלי גם כן. בחשיבה היהודית, הזמן הוא ספירלה כאשר כל סיבוב של הספירלה מקרב את העולם למטרתו הסופית. היהודים המציאו את מושג ההתקדמות. זרימת זמן זו (שטף-זמן) היא מקבילה להתקדמות הנראית בקבלה כתיקון עולם-תיקון העולם.

(שלושת הפסקאות הבאות מניחות הבנה של מושגים ומונחים קבליים וניתן לדלג עליהן בבטחה על ידי אלה שאינם מכירים את התחום האזוטרי הזה.)

מצרים היא אנטיתזה לזרימה החופשית והבלתי מופרעת הזו של הזמן, כלומר, להתקדמות. מצרים בעברית היא מִצְרַיִם, מאויתת מם–צדיק-ריש-יוד-מם. מילה זו ניתנת לפירוק לשתיים – מֵצַר (צמצום) ו-יוד-מם. הערך המספרי (גימטריה) של יוד-מם הוא 50, המסמל את חמישים שערי הבינה, כלומר, את האצילות האלוהית של בינה (ראש השנה כא ב). בחסידות – הפילוסופיה של חב”ד – היכולות האינטלקטואליות של חכמה (אבא-אב) ובינה (אמא-אם) נתפסות כהורים הנותנים לידה לרגשות (דעת-תולדות-ילדים). בקבלה, אותו שילוש של אצילויות אלוהיות – חכמה-בינה-דעת – יכול להתפרש גם במונחים של זמן, כאשר חכמה מייצגת את העבר, בינה מייצגת את העתיד ודעת מייצגת את ההווה.

במונחי הפרצופים האלוהיים (תצורות או פנים), השלשה הזו נקראת אבא—אמא—תולדות (ילדים). זה מתפרש כך שהעבר (אבא; חכמה) מפרה את העתיד (אמא; בינה) ונותן לידה להווה (תולדות-ילדים; דעת-ידע-רגשות). בהגות החסידית, מצרים (מצרים) מייצגת את הצוואר—החלק הצר ביותר בגוף המגביל את זרימת התודעה האלוהית לרגשות. באופן דומה, במימד הזמן, המילה מצרים יכולה להתפרש כהגבלה של זרם הזמן לעתיד (שהוא ביטוי של בינה-אמא במימד הזמני). זוהי ההגבלה של זרימת האנרגיה היצירתית האלוהית המזינה את ההתקדמות.

כאשר פרעה מיודע על ידי האסטרולוגים שלו שמנהיג חדש של היהודים, שנועד להיות אדון הזמן, עומד להיוולד, פרעה מצווה תחילה על המיילדות היהודיות, שפרה ופועה, להתערב בלידת תינוקות יהודים. כאן, לדעתי, שתי המיילדות היהודיות מסמלות את העבר והעתיד. שפרה בקבלה מגלמת מחשבה—חכמה (עבר) ופועה מגלמת דיבור—בינה (עתיד) (אור התורה, שמות, עמ’ 2503). על ידי התערבות בלידות באמצעות שפרה ופועה, פרעה ביקש שוב להתערב בזרימת הזמן וההתקדמות במימד הזמני. שוב, נזכיר את הביטוי הקבלי: “העבר מפרה את העתיד, אשר נותן לידה לרגע ההווה.” במילות התורה,

“ותהר האשה (יוכבד-שפרה) ותלד בן (משה).” (שמות ב:ב)

כאשר תכנית זו נכשלת, פרעה מצווה להשליך את התינוקות היהודים הזכרים ליאור, כך שהנהר—סמל הזמן—יטביע אותם לפני שיהפכו לאדוני הזמן!

כאשר משה התינוק נולד, הוא מושם ביאור. זה נראה לי סמלי מאוד. כמנהיג העתידי של העם היהודי, משה היה צריך להפוך לאדון הזמן; הוא היה צריך להתגבר על סכנות הנהר—סמל הזמן. באופן אירוני, זו הייתה בת פרעה שהצילה את משה הקטן ו”…ותקרא שמו משה (מלשון למשות), ותאמר, כי מן המים משיתהו.” (שמות ב:י). כך, מושג זרימת הזמן מוטבע בשמו של משה ובנפשו.

כעת נקפוץ קדימה לעשר המכות. כאשר פרעה סוף סוף קורא למשה ואהרן לבקש מהם להתפלל לאלוהים להסיר ממנו את מכת הצפרדעים, יש מפנה מעניין:

“ויאמר משה לפרעה: התפאר עלי למתי אעתיר לך…” (שמות ח:ה)

משה מבקש מפרעה לציין את הרגע המדויק שבו הצפרדעים צריכות להיעלם, כדי להדגים לפרעה את שליטתו בזמן.

נושא זה ממשיך הלאה:

ויתן ה’ מועד לאמור: “מחר יעשה ה’ הדבר הזה בארץ. ויעש ה’ את הדבר הזה ממחרת” (שם ט:ה-ו)

הנה מחר כעת הזאת אמטיר ברד כבד מאד… (שם ט:יח)

ויאמר אליו משה: כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה’; הקולות יחדלון… (שם ט:כט)

כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנה אנכי מביא מחר ארבה בגבולך… (שם י:ד)

ויאמר משה: כה אמר ה’: כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים” (שם יא:ד)

שוב ושוב, משה ניסה להרשים את פרעה שהוא, משה, הוא אדון הזמן ושניסיונותיו של פרעה להתערב בזרימת הזמן, בהתקדמות, נידונים לכישלון. אני יכול פשוט לשמוע את אחד מיועציו של פרעה לוחש לו באוזן, “זה הזמן, טיפש!”