פרשת יתרו (שמות י”ח), היא נקודת השיא של סיפור יציאת מצרים – מתן עשרת הדיברות בהר סיני. בסטייה מוזרה, הנרטיב המתקדם של יציאת מצרים נקטע על ידי סיפור הצד של יתרו (יתרו), חותנו של משה, שמגיע למדבר סיני להצטרף לעם ישראל. לאחר ששמע את סיפורו של משה על כל הניסים שה’ עשה לעם ישראל, קרא יתרו:
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל ה’ מִכָּל-הָאֱלֹהִים. (שמות י”ח:י”א)
יתרו אמר בביטחון, “ידעתי”, כי בתור הכהן הגדול של מדיין, הוא אכן הכיר את כל הפולחנים האליליים ואת כל האלים שנעבדו בזמנו. יתר על כן, בעת העתיקה, מכוהנים ציפו שיחזיקו בכל הידע החילוני גם כן (לצערנו, זה כבר לא המצב). הם היו צריכים לדעת מתמטיקה ואסטרונומיה כדי לחשב לוחות שנה ולחזות אירועים כמו ליקויי חמה וירח. הם ידעו את הרפואה של אותם ימים כדי לרפא את החולים. הם ידעו בעצם את כל מה שהיה ידוע באותה תקופה.
בשחר הציביליזציה האנושית, אנשים עבדו כוחות טבע, שהם האמינו שהם אלים פגאניים המחוננים בכוחות עצמאיים. בתחילה, כפי שהרמב”ם קובע בהלכות עבודה זרה, כל בני האדם האמינו באל אחד, בורא העולם. אבל הם גם האמינו בטעות שהיו אלים נחותים יותר שלהם האל העליון האציל חלק מכוחותיו, אז הם החלו לעבוד אלים אלה. לאחר זמן מה, אנשים שכחו לגמרי על האל האחד, בורא העולם.
בהכריזו ש”ה’ גדול מכל האלוהים”, יתרו גם הודה שכוכבי הלכת והכוכבים וכל כוחות הטבע נבראו על ידי ה’ והם רק כלים בידיו של ה’. הזוהר קובע שללא הכרזה זו, ההתגלות הסינאית לא יכלה להתרחש. עשרת הדיברות לא יכלו להינתן עד שהכהן האלילי שעבד את כל האלים הפגאניים הודה בעליונות המוחלטת של האל האחד.
אם אנשי העת העתיקה האמינו שכוחות הטבע הם ביטויים של אלים שונים בלתי תלויים באל האחד, היום, אנשים רבים מאמינים שכוחות הטבע הם ביטויים של חוקי הטבע הבלתי משתנים בלתי תלויים מה’. הטבע שוב הפך לאלוהות והמדענים הפכו לכוהנים של דת פגאנית זו. זוהי הצורה המודרנית של עבודה זרה, עדינה ואינטלקטואלית ככל שתהיה.
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, אמר פעם שהתכנסות של מדע ודת היא תנאי מוקדם לביאת המשיח. פיוס בין השקפת העולם של המדע לבין השקפת העולם של האמונה אמור לסלול את הדרך לגאולה הסופית. בלוג זה מוקדש למטרה נשגבת זו.
