בפירושו לפרשת השבוע, יתרו, רבי חיים ויטאל, כותב בשם מורו, האר”י ז”ל, שהבל נענש על כך שהביט בשכינה – הנוכחות האלוהית.[1] אך מה הרלוונטיות של זה לפרשת התורה המספרת על האירוע הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית (ואכן, בהיסטוריה של התרבות האנושית) – ההתגלות בסיני – מתן התורה? זוהי פרשת התורה בה אנו קוראים את עשרת הדיברות. מה הרלוונטיות של חטא הבל לעשרת הדיברות?
באופן כללי יותר, מה הקשר של הבל לפרשת תורה זו? זה קל להבין. פרשת יתרו מתחילה בסיפור של יתרו (יתרו), חותנו של משה, הבא אל משה במדבר סיני עם בתו – אשתו של משה – ושני ילדיה. רבי חיים ויטאל מסביר זאת על ידי חשיפת העובדה שמשה היה גלגול (גלגול) של הבל ויתרו היה גלגול של קין. זה נרמז בפסוק:
וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ׃
שמות י”ח:ו
בעברית, שלוש המילים “אני חותנך יתרו” (אני חותנך יתרו) יוצרות ראשי תיבות – אחי (“אחיך”). לפי האר”י ז”ל, יתרו הודיע למשה, הגלגול של הבל, שאחיו קין, שהתגלגל כיתרו, בא אליו בכוונות אחווה כדי לכפר על חטאו של הריגת הבל. בהריגת הבל, קין ביצע שלושה חטאים נוספים – (1) הוא כפר בצדק בטענה ש”אין דין ואין דיין”; (2) הוא מנע מהבל את אשתו המיועדת על ידי לקיחת אחותו של הבל כאשה לעצמו, ו-(3) הוא מנע מהבל את ילדיו העתידיים על ידי הריגתו. יתרו כיפר על חטאים אלה של קין על ידי (1) שכנוע משה למנות שופטים וליצור מערכת משפט, (2) השבת אשתו של משה, ציפורה (בתו של יתרו), ו-(3) הבאת שני בניו למשה. בסופו של דבר, יתרו השלים את התיקון (“תיקון”) של נשמת קין על ידי קבלת התורה והתגיירות. כפי שהזוהר מציין, גיורו של יתרו היה תנאי הכרחי למתן התורה (ראה את המאמר שלי “התכנסות של מדע ותורה“.
אבל מה כל זה קשור להבל? איך הוא נכנס לתמונה? רבי חיים ויטאל כותב בשם האר”י ז”ל שהבל היה ראוי להיהרג כי הוא התחייב מיתה על ידי הסתכלות בשכינה. למה אנחנו צריכים לדעת את זה לפני קריאת עשרת הדיברות?
השכינה היא הנוכחות האלוהית – התגלות האלוהות. כפי שדנו פעמים רבות בבלוג זה, ביהדות, ה’ נתפס כמבנה סותר את עצמו – נמנע הנמנעות (מילולית “מגביל [את כל] ההגבלות”), כלומר, “פרדוקס הפרדוקסים”.[2] כפי שכתבתי בעבר במאמרי, “פיזיקה של צמצום ב’ – קריסת פונקציית הגל“, ניתן לתאר זאת באופן מטאפורי כאילו ה’ נמצא בסופרפוזיציה של כל המצבים האפשריים והבלתי אפשריים,[3] כביכול.
כפי שדנו פעמים רבות בבלוג זה, סופרפוזיציה של מצבים מתייחסת לתופעה במכניקת הקוונטים שבה מערכת קוונטית יכולה להתקיים במספר מצבים אפשריים בו-זמנית, במקום להיות מוגבלת למצב מוגדר אחד. זה נובע מהתכונות הגליות של חלקיקים קוונטיים, המאפשרות למערכת קוונטית להיות בסופרפוזיציה של מספר מצבי גל בו-זמנית. דוגמה פשוטה היא אלקטרון, שיכול להיות בסופרפוזיציה של מספר מיקומים או רמות אנרגיה בו-זמנית, עד שהוא נמדד ו”קורס” למצב מוגדר אחד. האפשרות של סופרפוזיציה היא סטייה משמעותית מהפיזיקה הקלאסית ומובילה לרבות מהתכונות המוזרות והלא אינטואיטיביות של מערכות קוונטיות. [4]
על פי תורת הקוונטים, חלקיקים כמו אלקטרונים ואובייקטים קוונטיים אחרים מתוארים מתמטית על ידי פונקציית הגל. פונקציית גל זו מתארת את ההסתברויות והתכונות השונות של החלקיק. עם זאת, מדידה או תצפית של החלקיק מאלצת את פונקציית הגל “לקרוס” מסופרפוזיציה זו של מצבים מרובים למצב יחיד ומוגדר התואם את התצפית. למעשה, פעולת המדידה או התצפית מאלצת את המערכת הקוונטית לבחור ולבחור תוצאה אחת מתוך טווח ההסתברויות המתוארות על ידי פונקציית הגל שלה. המנגנון מאחורי קריסת פונקציית הגל נשאר מסתורי, והוא מגביל באופן יסודי את יכולתנו לדעת את התכונות המדויקות של מערכת קוונטית לפני המדידה. תצפית במערכת קוונטית מפריעה לסופרפוזיציה שלה ומאלצת אותה לקבל את התכונות הנצפות. [5]
עכשיו אנחנו יכולים להבין את המשמעות של תורת האר”י ז”ל שעל ידי הסתכלות בשכינה, הבל התחייב מיתה. על בסיס העיקרון הקבלי אור מעין המאור (האור הוא כמו המאור),[6] אנחנו יכולים לומר שכפי שה’ נמצא בסופרפוזיציה של כל המצבים האפשריים והבלתי אפשריים, כביכול, כך גם השכינה נמצאת בסופרפוזיציה של כל המצבים האפשריים והבלתי אפשריים. זה מטיל מגבלה חמורה על היכולת לדעת את האלוהות. באופן מטאפורי, הבל גרם לקריסת פונקציית הגל שלה על ידי הסתכלות או תצפית בשכינה, מאלץ אותה לקבל מצב מוגדר. זוהי עבודה זרה – מעשה של עבודת אלילים.
אנחנו יכולים להבין זאת על ידי התבוננות באופן שבו המוח שלנו מזהה תמונות. היינו חושבים שהמוח מחכה לקלט חושי מהעיניים שלנו כדי להתחיל לזהות את התמונה שהוא מקבל, אבל זה לא כך זה עובד. מדעי המוח גילו שהמוח עובד כמו מכונת חיזוי בייסיאנית.[7] במקום לחכות לקלט חזותי, הוא משער מה הוא יראה; במילים אחרות, הוא מקרין את הציפייה שלו למציאות. לאחר שהוא מקבל את החזון החושי מהעיניים, הוא מחשב את ההבדל בין הציפייה המקורית שלו למה שהוא רואה ומעדכן את ההשערה שלו, מקרין את הציפייה החדשה שלו על המציאות. תהליך זה חוזר על עצמו פעמים רבות עד שפונקציית ההבדל מצטמצמת כך שהתמונה המוקרנת על ידי המוח תואמת בקירוב את התמונה המתקבלת מהקלט החושי – העיניים.
היהדות אוסרת אפילו על יצירת תמונה של מלאכים, קל וחומר של ה’ או שכינה. סיבה ברורה אחת היא שלה’ או שכינה אין גוף שיהיה לו צורה, דמות או תמונה כלשהי. סיבה נוספת עשויה להיות שיצירת תמונה תבחר ‘דימוי’ אחד אפשרי (מה שלא יהיה פירוש המילה ‘דימוי’ ביחס לה’, שהוא מעל למגבלות המרחב; נאמר שהכוונה ל’תפיסה’) מתוך אינסוף ‘דימויים’ או תפיסות אפשריות של ה’. זוהי הגדרה של עבודה זרה. יתר על כן, זה יטען בשקר שאנחנו יודעים מהו ה’ כאשר, למעשה, ה’ אינו ידוע ובלתי ניתן להכרה.
התבוננות או הסתכלות בשכינה, כפי שעשה הבל, גורמת למוח ליצור דימוי היפותטי באופן פעיל – הציפייה שלו למה שהוא עומד לראות. עם זאת, לשכינה אין דימוי, ולכן הבל לא ראה דבר שיגרום למוחו לתקן או לשנות את ההשערה שלו. כתוצאה מכך, הבל נשאר עם הדימוי שמוחו יצר לראשונה. הוא חשב בטעות שראה את ה’, כאשר מה שראה לא היה יותר מאשליה – פרי דמיונו. בעשותו כך, הוא ביצע מעשה של עבודה זרה והתחייב מיתה.
כעת, אנחנו יכולים לראות את הקשר לעשרת הדיברות. הדיבר הראשון מתחיל באנכי י-ק-ו-ק (‘אנכי ה”). בעברית, יש שתי מילים ל’אני’ – אנכי ואני. הרבי מאיז’ביצא[8] מפרש את המילה אנכי כאני-כ, כאשר כ (האות העברית כף) היא כף הדמיון, שמשמעותה ‘כמו’ או ‘כאילו’.[9] קידומת זו משמשת בעברית להבעת ניואנסים של אי-ודאות. בפירוש זה, המילים הראשונות של הדיבר הראשון משמען ‘אני כמו ה” (או ‘אני [משהו] כמו [מה שאתם קוראים] ה”). כף הדמיון מכניסה קירוב במשפט. ניתן לראות בדיבר הראשון כהקדמה: ‘אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים’. בהציגו את עצמו באמצעות המכשיר הדקדוקי של כף הדמיון, ה’ מציג את עצמו כאל בלתי ניתן להכרה. מכשיר זה מטיל את המגבלה האפיסטמית על הידע שלנו – בדיוק כמו הסופרפוזיציה של מצבים במכניקת הקוונטים.
לאור זאת, הדיבר השני מחזק אי-ודאות זו באמצעות הציווי ‘לא תעשה לך פסל…’. לפסל יש צורה ומידות מדויקות, דבר המרמז בשקר שאנחנו יודעים בדיוק מיהו או מהו ה’, בניגוד לדיבר הראשון, המציב את המגבלה על ידיעת ה’.[10]
זה היה חטאו של הבל. בהתבוננו בשכינה, הבל קרס, כביכול, את פונקציית הגל של השכינה, רומז לידיעת ה’, שאין לשום בן אנוש. יתר על כן, בהביטו בשכינה, הוא יצר דימוי של האלוהי תוך הפרת הדיבר השני.
אולי זו הסיבה שרבי חיים ויטאל מדבר על חטא הבל בפרשת יתרו. כפי שהוזכר בהתחלה, משה היה גלגולו של הבל. הוא תיקן את חטאו של הבל כאשר, בנתקלו בסנה הבוער, נפל על פניו כדי לא לראות את השכינה. אולי זו הסיבה שהוא נבחר לקבל את עשרת הדיברות.
הערות שוליים:
[1] רבי חיים ויטאל, ספר הליקוטים, פרשת יתרו. ראה באנגלית, הרב משה וויסנפסקי, Apples from the Orchard: Mystical Insights on the Weekly Torah Portion (מליבו, קליפורניה: Thirty Seven Books, 2008), עמ’ 367.
[2] שו”ת הרשב”א (שו”ת הרשב”א), חלק א’, סימן תי”ח; ראה גם ספר החקירה לצמח צדק, דף ל”ד ע”ב ואילך.
[3] פולטורק, אלכסנדר, “Physics of Tzimtzum II — Collapse of the Wave Function“, QuantumTorah.com, 2020, הערת שוליים 46.
[4] דנתי בכך בפירוט רב יותר ברבים מהמאמרים שלי. ראו, לדוגמה, “עץ הדעת כמטאפורה קוונטית“, “המבול – מטאפורה קוונטית“, “התמוטטות והתגלות“, ו”הפיזיקה של הצמצום ב’ – התמוטטות פונקציית הגל“.
[5] כדי ללמוד עוד על התמוטטות פונקציית הגל, בנוסף למאמרים שהוזכרו לעיל, ראו “לקראת יישוב הסתירה בין הגיל המקראי והקוסמולוגי של היקום” ו”חברו של ויגנר מקבל איום במוות“.
[6] ראו רבי שניאור זלמן, תניא, אגרת הקודש, כ’; ראו גם רבי שלום דובער שניאורסון (הרבי הרש”ב), יום טוב של ראש השנה (תרס”ו).
[7] למידע נוסף על מנגנון זיהוי התמונה הבייסיאני, ראו את המאמר שלי, “משמעות החיים כפי שמלמדים המלאכים הבייסיאנים“.
[8] רבי מרדכי יוסף ליינר (1800-1854) – הרבי מאיזביצה, מייסד חסידות איזביצה בפולין.
[9] רבי מרדכי יוסף ליינר, מי השילוח על יתרו.
[10] הרב הרצל הפטר, “עקרון אי-הוודאות התיאולוגי“, QuantumTorah.com, https://quantumtorah.com/the-theological-uncertainty-principle/. ראו גם, אלכסנדר פולטורק, “לא תמוטט את פונקציית הגל של הקב”ה“, QuantumTorah.com, 2013, https://quantumtorah.com/thou-shall-not-collapse-gods-wavefunction/.
