העימות בין יוסף לאחיו הוא אחד הסיפורים המטרידים ביותר בתנ”ך. יוסף ואחיו – שנים עשר בני יעקב – היו אבות שנים עשר שבטי ישראל. הם מתוארים כצדיקים (אנשים צדיקים וחסידים) ונביאים. אולם, כפי שאנו קוראים בפרשת וישב, נאמר לנו שהאחים שנאו את יוסף:
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית לז:ג)
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. (בראשית לז:ה)
וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו… (בראשית לז:יא)
האחים התכוונו להרוג את יוסף:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת… (בראשית לז:יט-כ)
למרות שהאחים לא הרגו בפועל את יוסף, הם השליכו אותו לבור:
…וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. (בראשית לז:כד)
בסופו של דבר, האחים מכרו את יוסף לשיירת הישמעאלים העוברת:
…וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. (בראשית לז:כח)
על פני השטח, זה נראה כסיפור של קנאת אחים בסטרואידים. סיפור מטריד מאוד, אם לוקחים אותו כפשוטו. אכן, חכמי התלמוד מגנים את התנהגות האחים. ביקורת זו נראית כמתנגשת עם האפיון של האחים כנביאים וצדיקים. אולם, נראה שתעלומה גדולה מסתתרת מתחת לפני השטח.
כדי להבין זאת, הבה נזכור את המסע המיסטי של סבו של יוסף, יצחק, שדנו בו בפוסט הקודם “העקידה ביקומים מקבילים“. לפי המקובלים, כשיצחק נולד, הוא קיבל את החצי הנקבי של נשמתו. בגלל שהייתה לו נשמה נקבית בגוף זכר, הוא לא יכול היה להתחתן. לפי המקובלים, ה’ היה צריך לתזמר את העקידה – עקידת יצחק – כדי להחליף את נשמתו של יצחק. האם ייתכן שדינמיקה דומה עומדת בבסיס הכוונה של האחים להרוג את יוסף ולהשליך אותו לבור?
רש”י מצטט מדרש המתאר את התנהגותו של יוסף בילדותו:
שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה. (בראשית רבה פד:ז)
הנ”ל נראה יותר מהתנהגות ילדותית – זה נראה יותר כמו התנהגות נשית. זה יותר אופייני לבנות לסדר את שיערן לעתים קרובות ולטפל בעיניהן כדי להיראות יפות.
התורה עצמה נותנת רמז לנטייה הנשית של יוסף. רמז זה נמצא בסיפור הכתונת שלו:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית לז:ג)
כתונת הפסים בעברית המקורית היא כתונת פסים. ביטוי זה מתורגם בדרכים רבות ושונות מלבד “כתונת פסים” – כ”כותונת פסים”, ככותונת מצמר עדין, או כמעיל ארוך. הסיבה לעמימות זו היא נדירות הביטוי “כתונת פסים“. מלבד פרשת התורה, הוא מופיע בכל כתבי הקודש רק פעם אחת נוספת, בספר שמואל:
וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים. (שמואל ב יג:יח)
הפסוק לעיל מתייחס לתמר בת המלך דוד, שלבשה כתונת פסים. בגד זה מזוהה במפורש כשמלה שלובשות בנות המלך הבתולות.
מדוע אם כן לבש יוסף בגד נשי זה? נראה שהתורה רומזת לנו שכתונת זו ייצגה את הצד הנשי באישיותו של יוסף, שהיה בולט למדי בנעוריו.
אולי יעקב, מוסמא מאהבתו ליוסף, לא שם לב לנשיות של יוסף. אבל זה בוודאי לא נעלם מעיני אחיו, שמצאו זאת מטריד מאוד. כנביאים, הם ידעו שיוסף אמור היה לגלם את היסוד של זעיר אנפין (“פנים קטנות” או “מיקרופרוסופוס”). כפי שדנו קודם, זעיר אנפין הוא פרצוף[1] המייצג את העיקרון הגברי באלוהות כפי שהוא מתבטא בעולם התיקון. יסוד היא ספירה שבאופן אנתרופומורפי מקבילה לאיבר הזכרי. לכן, היסוד של זעיר אנפין הוא ההיבט הזכרי של העיקרון הזכרי – המהות הטהורה והבלתי מדוללת של הגבריות. יוסף, כנער, נפל הרחק מהארכיטיפ הרוחני שהוא היה מיועד לגלם. אולי, אחיו לא שנאו את יוסף, אלא הם שנאו את הנשיות של יוסף שמנעה ממנו להגשים את ייעודו.
יתכן שהאחים ידעו שמצב דומה כבר התרחש פעם במשפחתם, כאשר סבם, יצחק, קיבל את ההיבט הנקבי של נשמתו בלידתו והיה זקוק לעקידה כדי להשיב את גבריותו. ייתכן שהם החליטו שנדרש הליך דומה כדי להשיב את גבריותו של יוסף. אולי זו הסיבה שהם החליטו להשליך את יוסף לבור הריק. הקשר בין עקידת יצחק לבור נעשה ברור בערכים המספריים שלהם. הגימטריה (ערך מספרי) של יצחק היא 208.[2] הגימטריה של המילה “בור” (בור) היא גם 208.[3] יתר על כן, הקשר בין בור ליצחק נעשה במפורש על ידי האר”י, שכותב:
“וישליכו אותו הבורה” – זה היסוד של מידת הדין של יצחק, שערכו המספרי זהה לזה של המילה “בור”.[4]
יש אפילו רמז ישיר יותר לטבע הנשי של יוסף כנער. הגימטריה של יוסף היא 156.[5] מספר זה הוא אחד פחות מהגימטריה של נוקבא[6] – 157 – העיקרון הנקבי באלוהות. אם היינו מייחסים לכתונת שיעקב עשה ליוסף את הערך 1, בעוד לובש את הכתונת, הגימטריה של יוסף 156+1 הייתה שווה בדיוק לגימטריה של נוקבא, 157. אולי זו הסיבה שהדבר הראשון שהאחים עשו כשראו את יוסף היה להפשיט ממנו את כתונתו הנשית לפני שהשליכו אותו לבור:
ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו (בראשית לז:כג)
עכשיו כל חלקי הפאזל מתחברים. כוונת האחים נראית כניסיון להפשיט את יוסף מאישיותו הנשית, ובכך לאפשר לו להגשים את ייעודו בהתגלמות היסוד של זעיר אנפין.
אחרי שכתבתי הסבר זה בשבוע שעבר, החלטתי שלא לפרסם אותו למרות כמה משכנע שהוא נראה. אחרי הכל, לא שמעתי זאת ממורי, ולא ראיתי זאת בספרי הקבלה. איננו יכולים להמציא הסברים כאלה בעצמנו. השבוע, עם זאת, מצאתי הוכחה בכתבי האר”י הקדוש. בפירושו על פרשת השבוע, מקץ, האריז”ל אומר:
[יוסף] קיבל את חיותו מהשם אל קנא הויה. שם זה מסמל את היסוד העליון של הה”א הראשונה של שם הויה.[7]
להסביר, השם האלוהי, אל קנא הויה,[8] קשור ליוסף כי המילה קנא קשורה דקדוקית (ובעלת אותה משמעות) למילה קנאה, שיש לה אותה גימטריה 156 כמו יוסף. [9] האות ה”א הראשונה בשם הויה (שם הוי”ה) מייצגת את פרצוף אימא (האם העליונה). כך, האריז”ל אומר שיוסף קיבל את חיותו מיסוד דאימא.
ראוי לציין שהאריז”ל גם רואה את הקונפליקט בין יוסף לאחיו במונחים של קונפליקט זהות מגדרית – עשרת האחים ידעו שכל אחד מהם מגלם ספירה אחת של פרצוף נוקבא הנשי. לעומת זאת, יוסף גילם את יסוד של פרצוף זעיר אנפין הזכרי, והם קינאו (קנאה) בו. הניואנס שברצוני להוסיף לתמונה זו הוא שהאחים היו הכי כועסים על כך שיוסף, למרות הפוטנציאל הגדול שלו, לא מימש פוטנציאל זה בצעירותו.
מעניין שלפי האריז”ל, יוסף היה מודאג לגבי הגבריות של בנימין (כפי שלפי פרשנותנו, האחים היו מודאגים לגבי הגבריות של יוסף).[10] כאשר האחים הביאו את בנימין למצרים ויוסף ראה אותו בפעם הראשונה אחרי עשרים ושתיים שנה, יוסף חקר את בנימין כדי לוודא האם בנימין מקבל את חיותו הרוחנית מהציר הזכרי או הנקבי.[11] למרות שבנימין היה האח הצעיר, הוא ויוסף היו תאומים רוחניים, כביכול. בנימין, שחיקה את אחיו הגדול בכל דבר, השיג את אותן דרגות רוחניות כמו יוסף. יתכן שלאחר שחווה את העמימות המגדרית הזו בנעוריו, יוסף היה מודאג שאחיו הצעיר חווה בעיות דומות והתנחם לגלות שבנימין מקבל את חיותו מאותו מקום (זכרי) כמוהו, ושבנימין היה נשוי והיו לו עשרה בנים משלו. [12]
לאחר שאיששתי את השערתי בכתבי האריז”ל שהקונפליקט בין יוסף לאחיו היה קונפליקט מגדרי, אני יכול כעת לשתף זאת בפומבי. הפרשנות החדשה הזו על הקונפליקט המקראי בין יוסף לאחיו המושרש בזהות מגדרית מאירה את הדיונים העכשוויים הקשורים לתיאוריית מגדר וזהות מגדרית.
—————————-
הערות שוליים:
[1] זעיר אנפין (ז”א) הוא פרצוף (תצורה אלוהית) הכולל שש ספירות תחתונות הנקראות מידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד.
[2] יצחק: יוד (10) + צדיק (90) + חית (8) + קוף (100) = 208.
[3] בור: בית (2) + וו (6) + ריש (200) = 208.
[4] ספר הליקוטים, פרשת מקץ. ראה באנגלית הרב משה וישנפסקי, “תפוחים מן המטע: ליקוטים מתורת המיסטיקה של רבי יצחק לוריא (האריז”ל) על פרשת השבוע” (שלושים ושבעה ספרים, 2006), עמ’ 235.
[5] יוסף: יוד (10) + וו (6) + סמך (60) + פה (80) = 156.
[6] נוקבא: נון (50) + קוף (100) + בית (2) + הא (5) = 157.
[7] ספר הליקוטים, פרשת מקץ. ראה באנגלית הרב משה וישנפסקי, שם, עמ’ 234.
[8] הרב וישנפסקי מציין בביאורו על האריז”ל הנ”ל, שהביטוי אל קנא הויה מופיע בתורה בפסוק “כי אל קנא אל קנא, ה’ אלוהיך בקרבך…” (דברים ו:טו)
[9] קנאה: קוף (100) + נון (50) + אלף (1) + הא (5) = 156.
[10] ספר הליקוטים, פרשת מקץ. ראה באנגלית הרב משה וישנפסקי שם.
[11] עשר ספירות מסודרות בדרך כלל בתצורה של שלושה טורים או צירים. חכמה, חסד, ונצח נמצאים בציר הימני; בינה, גבורה, והוד נמצאים בציר השמאלי; דעת (או כתר), תפארת, יסוד, ומלכות נמצאים בציר האמצעי. הציר הימני נקרא הציר הזכרי כי הספירה הראשונה בציר הימני היא חכמה, שהיא הספירה העיקרית של פרצוף אבא (האב העליון). הציר השמאלי נקרא הציר הנקבי כי הספירה הראשונה בציר השמאלי היא בינה, שהיא הספירה העיקרית של פרצוף אימא (האם העליונה).
[12] למרות שהאריז”ל אינו מתאר במפורש את משבר הזהות המגדרית של יוסף, הוא מתאר את דאגתו העמוקה של יוסף לגבי הזהות המגדרית של אחיו הצעיר בנימין, אותה מתאר האריז”ל בפרטי פרטים. מכיוון שבנימין היה כמעט העתק מדויק של יוסף, מכך אנו יכולים להסיק שיוסף חווה את אותן הסוגיות שמהן חשש לגבי אחיו.
