העולם איבד את אחד מגדולי הפיזיקאים התיאורטיים של זמננו—סטיבן ויינברג (1933–2021). מעולם לא פגשתי אותו באופן אישי. אך למדתי מספרי הלימוד שלו באוניברסיטה. ספרו כבידה וקוסמולוגיה, שתורגם לרוסית, היה אחד מהספרים הבודדים שהבאתי איתי כשעזבנו את ברית המועצות ב-1982. ספר זה עדיין נמצא במדף שלי.
תרומתו של ויינברג לפיזיקה הייתה עצומה. תיאוריית האלקטרו-חלשה שלו זיכתה אותו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1979 (אותו חלק עם עבדוס סלאם ושלדון גלאשו). עבודתו מילאה תפקיד חיוני בהנחת היסודות למודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים. הוא תרם תרומות משמעותיות לתיאוריה של הכוחות הגרעיניים החזקים, כשניסח את תורת הקוורקים של אינטראקציות חזקות שנקראת “טכניקולור”. הרעיון שלו של תורת שדה אפקטיבית שינה את הבנתנו לגבי הרנורמליזציה של שדות קוונטיים (להסבר פשוט, ראו את הפוסט הקודם שלי, “צמצום III—רנורמליזציה—טאטוא האינסופים מתחת לשטיח“). הוא תרם תרומות חשובות לקוסמולוגיה, כשחזה נכונה את ערך הקבוע הקוסמולוגי. רשימת תרומותיו של ויינברג לפיזיקה היא אכן ארוכה מאוד.
נכתב רבות על ויינברג בחודש שחלף מאז פטירתו ב-23 ביולי בגיל 88. עם זאת, ברצוני להתמקד כאן בהיבט אחד של חייו שלא כוסה, למעשה הפרדוקס הגדול של חייו—הקונפליקט הבלתי פתור בין אמונותיו לבין הפיזיקה שלו. איש לא יופתע מהגדרתי את סטיבן ויינברג כאחד מגדולי הפיזיקאים של זמננו—כמעט כל מאמר עליו לאחר מותו השתמש בשפה כזו. בשנת 2004, כשהעניקה לסטיבן ויינברג את מדליית בנג’מין פרנקלין, החברה הפילוסופית האמריקאית ציינה אותו כ”נחשב בעיני רבים לפיזיקאי התיאורטי הבולט ביותר החי בעולם כיום”. אבל אם הייתי מגדיר את ויינברג כאחד מגדולי המיסטיקנים של זמננו, זה בוודאי היה מרים גבות רבות. סטיבן ויינברג היה רציונליסט ואתאיסט. הוא נולד להורים יהודים, אך לא היה לו חיבה אבודה ליהדות—או לכל דת אחרת. למעשה, הוא היה אתאיסט די מוצהר.
אתאיסט שהוא מיסטיקן נראה כמו סתירה פנימית, אך ויינברג היה דמות פרדוקסלית בעצמו. כשדיבר או כתב (והוא כתב ספרים פופולריים רבים), הוא דיבר נגד דת וא-לוהים. אבל כשעסק בפיזיקה, הוא עשה את עבודת הא-ל. תרומתו העצומה של ויינברג לפיזיקה העידה על תחושה מיסטית של אחדות ותכלית.
מיסטיקנים יהודים, כמו מקובלים וחסידים, מחפשים איחוד דרך מדיטציות על שמות א-לוהיים וקיום מצוות—מצוות התורה. הם מדברים על יחוד עליון (יחודא עילאה), כפי שהוא קיים בתודעת הא-ל, ועל יחוד תחתון (יחודא תתאה), כפי שהוא מתגלה בבריאה. ליהודים רבים יש מנהג (המעוגן בסידורי תפילה רבים המשמשים יהודים ספרדים וחסידים) להצהיר לפני קיום מצווה שהיא נעשית לשם ייחוד… למרות דבריו, זה בדיוק מה שויינברג עשה.
הישגו הגדול ביותר היה איחוד שני כוחות יסוד של הטבע—הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני החלש. ההיסטוריה של הפיזיקה התיאורטית היא, במידה רבה, ההיסטוריה של האיחוד. אייזק ניוטון איחד את הכוח שגרם לתפוחים (ועצמים אחרים) ליפול לקרקע עם הכוח שגרם לכוכבי הלכת לנוע במערכת השמש על ידי ההכרה שהם אותו כוח כבידה. תופעות נפרדות אלה תוארו על ידי ניוטון בחוק הכבידה האוניברסלי שלו, הישג מדהים של איחוד. הצעד השני נעשה בעיקר על ידי ג’יימס קלרק מקסוול,[1] אשר, בפרסום משנת 1873 מסכת על חשמל ומגנטיות, איחד את הכוח החשמלי עם הכוח המגנטי לכוח אלקטרומגנטי אחד. משוואות האלקטרומגנטיות שלו, יפות בסימטריה ובפשטות שלהן, השרו השראה על אלברט איינשטיין, שבשנת 1915 מצא אחדות בכוחות הכבידה והאינרציה.[2] בשנת 1963, סטיבן ויינברג פרסם מאמר בן שלושה עמודים, שבו איחד את הכוח האלקטרומגנטי עם הכוח הגרעיני החלש בהכירו שבאנרגיות גבוהות יש רק כוח אחד (אותו כינה “אלקטרו-חלש”) שמתפצל לכוחות אלקטרומגנטיים וחלשים באנרגיות נמוכות יותר. זה היה צעד ענק לקראת הנחת היסודות למודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים… וכן לקראת האיחוד הנקרא בקבלה יחודא תתאה (היחוד התחתון)—האחדות המתגלה בבריאה.
המיסטיקנים היהודים מאמינים שהאיחוד הסופי יושג עם הגאולה המשיחית. כל מעשה של איחוד (דרך מדיטציה או קיום מצוות ומעשים טובים) משרת את זירוז בוא הזמנים המשיחיים. מעטים עשו יותר בהקשר זה מאשר האתאיסט המוצהר סטיבן ויינברג. זהו הפרדוקס הגדול של חייו.
בעוד שאיחוד הוא דוקטרינה של המיסטיקה היהודית, התכליתיות של הבריאה היא מושג מרכזי יסודי ליהדות ולכל הדתות המונותאיסטיות. אמונה בישות תכליתית שבראה את היקום הזה בהכרח מרמזת על תכליתיות החיים כנותנת משמעות לכל הבריאה. אולם, ויינברג לא היה מוכן לקבל זאת! במסקנה של ספרו הפופולרי ביותר, שלוש הדקות הראשונות: מבט מודרני על מוצא היקום (1977), כתב ויינברג, “ככל שהיקום נראה מובן יותר, כך הוא נראה חסר תכלית יותר.”
ובכל זאת, כשהגיע לחישוב ערך הקבוע הקוסמולוגי (הקובע את קצב התפשטות היקום), ויינברג השתמש בעיקרון האנתרופי, הקובע שהיקום כוונן בדיוק כדי לאפשר את הופעת החיים התבוניים—מניפסט של בריאה תכליתית.[3]
ויינברג לא היה לבד בחיים עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה. פיזיקאים הם אנשים דתיים עמוקות—ואתאיסטים אינם יוצאים מן הכלל. [4]
סטיבן ויינברג היה פרדוקס חי—אדם שדיבר על אתאיזם אך הפיזיקה שלו העידה על רעיונות דתיים ומיסטיים של תכליתיות ואיחוד. העולם איבד פיזיקאי גדול ומיסטיקן גדול.
הערות שוליים
[1] כמו גם על ידי מייקל פאראדיי.
[2] פעם אחת, בעת נסיעה במעלית למטה והרגשת חוסר משקל, איינשטיין הבין שכוח הכבידה המושך אותו למטה מתבטל על ידי כוח האינרציה המושך אותו למעלה. כך הבין שזה חייב להיות אותו כוח. מכיוון שכוחות אינרציה הם כוחות פיקטיביים הנוצרים רק במערכות ייחוס לא אינרציאליות, איינשטיין הסיק שכבידה אינה כוח, אלא רק תוצאה של עקמומיות המרחב-זמן. מאוחר יותר כתב על התובנה שלו במעלית כמחשבה המאושרת ביותר בחייו.
[3] למען הגילוי הנאות, פילוסופים חלוקים על משמעות העיקרון האנתרופי. בנוסף, ישנן ניסוחים שונים של עיקרון זה—ניסוחים חזקים שיש להם בבירור גוונים תכליתיים וניסוחים חלשים שפילוסופים ופיזיקאים נוטים לייחס לתוצאה אקראית בהקשר של רב-יקום—רעיון ספקולטיבי מאוד ולא פופריאני.
[4] בפרפרזה על הערתה של סיגל סמואל ש”אמריקאים הם אנשים דתיים עמוקות—ואתאיסטים אינם יוצאים מן הכלל” ב”אתאיסטים הם לפעמים יותר דתיים מנוצרים”, דה אטלנטיק, 31 במאי 2018, www.theatlantic.com/international/archive/2018/05/american-atheists-religious-european-christians/560936/.
