ויאמר: “קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה; והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך.” (בראשית כב:ב)
העקידה (עקידת יצחק) היא אחד הסיפורים המסתוריים והמטרידים ביותר בתנ”ך. חשיבותה העליונה מודגשת על ידי הכללתה בתפילות השחר היומיות ותפקידה המרכזי בתפילות ראש השנה. [1]
בתמצית, אלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו, יצחק, בארץ המוריה. אברהם ממהר למלא את הציווי ונוסע עם יצחק להר המוריה, שם הוא בונה מזבח, עוקד את יצחק, ומרים סכין, מוכן להקריב את יצחק. ברגע האחרון, מלאך ה’ עוצר אותו. אברהם רואה אז איל ומקריב אותו במקום. המלאך מברך את אברהם.
סיפורו של אבינו אברהם, המוכן להקריב את בנו לאלוהים, מעורר ללא ספק רגשות עזים. הצגה זו של מחויבות אינסופית ובלתי מעורערת לאלוהים מרגשת עמוקות. בו בזמן, סיפור זה מטריד מאוד ומעלה שאלות רבות.
ספר משלי מתאר את התורה כך: “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום” (דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום).[2] קורבנות אדם אינם מתיישבים כלל עם היהדות. הרב בנימין בלך, בתארו שיחה שהייתה לו עם ארנסט המינגווי ב-1956, מזכיר את הכבוד שרחש המינגווי לאופן שבו היהדות מדגישה חיים על פני מוות. כפי שכתב הרב בלך, “עם תפיסתו החדה, הוא סיכם את מהות היהדות אולי טוב יותר מרוב היהודים עצמם. היהדות היא דת של חיים. ‘בחר בחיים,’ אומר התנ”ך.”[3]
אכן, משה מורה לבני ישראל:
נתתי לפניך את החיים ואת המוות, הברכה והקללה; ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. (דברים ל:יט)
לא רק שהתורה אוסרת על קורבן אדם, אלא שהוא נחשב לאחד החטאים הברבריים ביותר של האלילות. המנהג האלילי המתועב של הקרבת ילדים לאל העמוני מולך נאסר במפורש בתורה בויקרא כ:ב ובדברים יח:י תחת עונש מוות.[4] כפי שזועק המשורר,
ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים. (תהלים קו:לז)
לאור זאת, כיצד עלינו להבין נרטיב זה שבו אלוהים דורש מאברהם להקריב את ילדו? יתרה מזאת, מאז גילוי המונותיאיזם בגיל ארבעים, אברהם הקדיש את חייו להטפה לרעיון של אל אחד וכן לאתיקה אלוהית, הדורשת בראש ובראשונה חסד כלפי אחרים. אכן, אברהם היה התגלמות החסד. אברהם הטיף לשכניו האלילים את המוסריות של המונותיאיזם, המעריך חיים מעל הכל ואוסר על כל צורות של קורבן אדם. כיצד אם כן עלינו להבין את נכונותו הבלתי מעורערת של אברהם להקריב את בנו? האם היה זה מעשה של אדיקות או מעשה של אכזריות? האם הייתה זו הפגנה של מסירות מלאה לאלוהים, או מעשה של קנאות דתית?
פרשנים קלאסיים מסבירים את סיפור עקידת יצחק כסיפור של מסירות אינסופית לאלוהים מצד אבינו אברהם, העומדת לזכותם של ילדיו, העם היהודי, בכל דור. זו הסיבה שאנו קוראים סיפור זה ביום השני של ראש השנה מספר תורה. אנו מזכירים לאלוהים את זכותו של אברהם כדי לעורר את רחמי ה’ למתן את הדין[5] ולהבטיח את ברכותיו לשנה החדשה. עם זאת, הסבר זה אינו פותר את הפרדוקס.
הפילוסוף הדני קירקגור[6] מודה בפרדוקס בלתי ניתן ליישוב זה בספרו, חיל ורעדה.[7] בהרהוריו על חרדתו של אברהם (או הייסורים, כפי שסארטר[8] מכנה זאת), קירקגור כותב:
הביטוי האתי למה שאברהם עשה הוא שהוא התכוון לרצוח את יצחק, הביטוי הדתי הוא שהוא התכוון להקריב את יצחק – אך בדיוק בסתירה זו טמונה החרדה שיכולה לגרום לאדם חוסר שינה, ועם זאת, ללא חרדה זו אברהם אינו מי שהוא. (קירקגור, חיל ורעדה, 1843)
קירקגור מערער על השעיה תכליתית זו של נורמות אתיות. הוא מכנה את אברהם אביר האמונה, המוכן לוותר על כל רכושו הארצי וכל מה שהוא אוהב למען אלוהים, על ידי ביצוע קפיצה איכותית – קפיצת האמונה.
בהתעלם מתגובתנו האינסטינקטיבית לסיפור – ושאלות רטוריות כגון “כיצד יכול היה אלוהים לדרוש אכזריות כזו מהורה?” או “כיצד יכול היה אברהם להיות מוכן לבצע מעשה אכזרי כזה?” – הבה נבחן במקום זאת נרטיב זה על בסיס פילוסופי טהור.
ביצירת המופת ההלכתית שלו משנה תורה,[9] הרמב”ם מספר מחדש את סיפור גילוי המונותיאיזם של אברהם.[10] אביו של אברהם, תרח, היה יוצר פסלים. הרמב”ם מספר לנו, על בסיס התלמוד והמדרש העתיק, שאברהם (שנקרא אז אברם) עבד אלים שונים במהלך מסעו הרוחני לפני שגילה את האל האחד, בורא שמים וארץ. הוא דחה את כל האלים האחרים שעבד אחד אחרי השני על בסיס שכלי או אתי, כי הבין שעבודתם לא הגיונית. לדוגמה, אברהם עבד את השמש עד שהטיל ספק באל שיכול להיעלם בלילה. כך, הוא דחה את השמש כאלוהות. אברהם גם עבד את הירח, עד שהטיל ספק כיצד אל יכול למות ולהופיע מחדש בכל חודש, כפי שהירח גדל וקטן? כך, הוא גם דחה את הירח כאלוהות. וכן הלאה. סביר להניח שאברהם דחה כמה אלים פופולריים בתרבותו בגלל אכזריותם, כפי שבאה לידי ביטוי בקורבנות אדם בכלל ובפרט במנהג האלילי של הקרבת ילדים. [11]
עולה השאלה, מדוע אברהם לא דחה את אלוהים כאשר דרש ממנו להקריב את בנו היחיד? כאשר אלוהים גילה לאברהם שהוא עומד להשמיד את ערי סדום ועמורה, אברהם התחנן בפני אלוהים להציל את תושביהן אפילו אם ימצאו שם רק עשרה צדיקים. מדוע אברהם לא התחנן בפני אלוהים להציל גם את בנו? מדוע אברהם לא שאל את אלוהים כפי ששאל כל אלוהות אחרת שעבד בעבר? מדוע אברהם לא עשה מה שעשה כל כך הרבה פעמים בעבר – כלומר, להבין את טעותו ולהמשיך הלאה, בחיפוש אחר אל אחר, רחום יותר?
למעשה, אלוהים הקל עליו. זכור שאלוהים הבטיח לאברהם שצאצאיו יהיו רבים יותר מכוכבי השמים (בראשית טו:ה). ואלוהים אמר שצאצאיו יבואו מיצחק:
ויאמר אלוהים, “אכן שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו.” (בראשית יז:יט)
אלוהים דוחה את הצעתו של אברהם לכרות ברית דרך בנו האחר, ישמעאל:
ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. (בראשית יז:כא)
אם אברהם היה מקריב את יצחק, הבטחה זו לעולם לא הייתה מתגשמת. אלוהים סתר את עצמו! מדוע אברהם לא אמר, “זה לא הגיוני; זה לא יכול להיות האל האמיתי; הגיע הזמן לחפש אל אחר”? אף אחד מההסברים שהוצעו על ידי פרשני המקרא הקלאסיים אינו עונה על שאלה זו.
המחשבה החסידית רואה בעקידת יצחק הצגה של איך אברהם אבינו התעלה מעל הרציונלי, מתעלה מעל מגבלות השכל האנושי. עם זאת, נשאלת השאלה, מדוע אברהם לא התעלה מעל שכלו בכל ההזדמנויות הקודמות כאשר האלוהות שעבד באותה עת לא הייתה הגיונית עבורו? מדוע רק כאן, בפעם הראשונה, אברהם הניח בצד את ספקותיו האינטלקטואליות ואת הספקנות הבריאה שלו כדי להתעלות מעל ההיגיון?
בספרות היהודית, אבותינו אברהם, יצחק ויעקב מכונים “מרכבות”.[12] אולי כאן טמון רמז לתשובה לשאלות אלה.
מרכבה (מרכבה) נושאת את רוכבה מנקודה א’ לנקודה ב’. במובן הרחב יותר, היא כלי להוציא לפועל את רצון הרוכב. זו הסיבה שחזון הנביא יחזקאל, המתואר במעשה המרכבה (מעשה מרכבה),[13] מתאר מרכבה העשויה מישויות שמימיות שונות המונהגות על ידי “דמות אדם”. בחזון זה, מלאכים מבצעים את רצון ה’. למלאכים אין רצון משל עצמם; הם קיימים רק כדי לבצע את רצון ה’. באופן דומה, למרכבה אין מטרה מלבד לשאת את רוכבה לכל מקום שרצון הרוכב מוביל אותה. זו הסיבה שהאבות אברהם, יצחק ויעקב מכונים מרכבות. בדבקותם חסרת האנוכיות לה’, אבותינו הניחו בצד את רצונם כדי לבצע את רצון ה’. אברהם היה האב הראשון, והוא היה הראשון שהפך למרכבה של ה’.
אם ניקח חירות פואטית ונשאל את שפת המכניקה הקוונטית, נוכל לומר באופן מטאפורי שעם המפגש עם ה’, אברהם הפך ל”מסובך” עם ה’.
כאשר שני אובייקטים קוונטיים-מכניים (נאמר, שני אלקטרונים) הופכים למסובכים, הם כבר אינם עצמאיים זה מזה – הם הופכים ליחידה אחת המתוארת על ידי פונקציית גל יחידה. נניח שנקרוס את פונקציית הגל של החלקיק הראשון ונמצא את הספין שלו מצביע לכיוון אחד. במקרה כזה, פונקציית הגל של החלקיק השני קורסת אוטומטית, ולאותו חלקיק אחר אין ברירה אלא לקבל את הכיוון ההפוך של הספין. החלקיק השני הופך להיות כמו צל או בבואה של החלקיק הראשון, משקף כל תנועה שלו. באופן דומה, על ידי הפיכתו ל”מסובך” עם ה’, אברהם הפך להיות כמו צל של ה’ – לא הייתה לו ברירה אלא לבצע את רצון ה’.
ניתן להתנגד לכך שבמכניקה קוונטית, הסיבוך של שני אובייקטים הוא סימטרי, בעוד שאין סימטריה במטאפורה שלנו. עם זאת, המשורר מכנה את ה’ צלו: “ה’ צלך” (תהלים קכא:ה). מה שאנו עושים כאן למטה מעורר תגובה הדדית למעלה. יתר על כן, חז”ל לימדו שמה שהצדיק (צדיק) גוזר – הקדוש ברוך הוא מקיים (צדיק גוזר – הקדוש ברוך הוא מקיים.)[14] לכן, לפחות במידה מסוימת, היחסים נראים במידת מה סימטריים.
האב אברהם הפך למסובך עם ה’; כלומר, הוא הפך למרכבתו של ה’. זו הסיבה שכאשר ה’ ציווה על אברהם להקריב את בנו יצחק, אברהם לא שאל את ה’ אלא מיהר לבצע את רצון ה’, כפי שהמרכבה חייבת. בהיותו מסובך עם ה’, אברהם לא יכול היה – כביכול – לבחור אחרת. פקודת ה’ כבר לא הייתה נושא לשאלות או דיונים ספקניים. אברהם פשוט היה חייב לבצע את רצון ה’.
אפשר לשאול, אבל למה אלוהים היה צריך לבקש מאברהם להקריב את בנו מלכתחילה? מה הייתה המטרה בכך? מכיוון שאברהם היה המרכבה הראשונה בהיסטוריה שהכניעה את רצונה לרצון האלוהים, צאצאיו היו צריכים ללמוד את השיעור הזה בצורה הכי חיה ובלתי נשכחת. כמובן, אלוהים לא התכוון שאברהם יקריב את בנו, כפי שמתברר בסוף הסיפור, כשהמלאך עוצר את אברהם ברגע האחרון. כל הדרמה הזאת הייתה נחוצה כדי להטביע בצאצאי אברהם מה זה אומר להיות מרכבה של אלוהים, להיות באמת שזור עם אלוהים.
אפשר גם לשאול למה אברהם לא נשזר עם כל אותן אלוהויות שהוא סגד להן בעבר. התשובה היא, כמובן, שאין אלוהים אחרים; יש רק אלוהים אחד. כל האלוהים האלה היו פרי דמיונו של אברהם, ואף אחד לא יכול להישזר עם פרי דמיונו. רק כשאברהם גילה סוף סוף את האלוהים האמיתי הוא מיד נשזר איתו ובכך הפך למרכבה הראשונה, לאביר האמונה הראשון.
—————————
הערות שוליים:
[1] המצווה העיקרית של ראש השנה היא תקיעת שופר—קרן איל—כזכר לאיל שהקריב אברהם במקום יצחק בסוף הסיפור המקראי. (תלמוד, מסכת ראש השנה טז ע”א). הסיפור הזה נקרא מספר תורה ביום השני של ראש השנה (תלמוד, מסכת מגילה לא ע”א) ומוזכר גם בתפילת מוסף.
[2] ספר משלי (משלי) ג:יז.
[3] הרב בנימין בלך, “המפגש שלי עם המינגווי”, Aish.com, 27 באוגוסט 2011. ראה https://www.aish.com/sp/so/My_Encounter_with_Hemingway.html (נדלה ב-11/05/2020). ראה גם הרב אירווינג גרינברג, הדרך היהודית (ג’ייסון ארונסון, 1993) עמ’ 182: “היהדות היא דת של חיים נגד מוות”.
[4] האיסור על מולך לא כרוך בהכרח בהקרבת אדם—לפחות לפי ההלכה, הרמב”ם ורש”י. במקום זאת, הם מפרשים את הפסוקים כמתייחסים לטקס מעבר, שבו ילדים נמסרו לכוהנים, שהעבירו אותם בין שתי מדורות. ההלכה היא שעשיית כך נחשבת להפרת איסור זה (איסור) ומספיקה כדי לזכות בעונש מוות. עם זאת, הרמב”ם והרד”ק מפרשים את הפסוקים כמתייחסים לשריפת הילדים, כפי שמפורש במספר מקומות ביהושע, ירמיהו ותהילים. באופן דומה, מדרשים מתארים בפירוט גרפי את הפסל והטקס שבו נשרפו ילדים. זה לא מחלוקת בעובדה (מחלוקת במציאות)—זה די ברור שכת מולך אכן כללה הקרבת אדם כצורת הפולחן העליונה שלה (המדרש מתאר את שש הרמות של המזבח שלה, הנמוכה ביותר לציפורים, השנייה לעזים וכו’, ממשיכה עד הרמה השביעית והעליונה, שם, על זרועותיו הפרושות של הפסל, שרפו ילדים), אבל זה לא היה פולחן שגרתי, ורוב ילדי עובדי מולך לא הוקרבו בפועל אלא רק הועברו דרך האש. המחלוקת היא רק איך לפרש את המשמעות המילולית (פשט) בפסוקים—האם זה התייחס בעיקר להקרבה או למסירת הילדים לכוהנים. מעניין שרש”י על ירמיהו ז:לא (“ובנו את במות התופת אשר בגיא בן הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי”), מעיר (מתענית ד ע”א) על הניגוד עם עקידת יצחק: “כשאמרתי לאברהם להקריב את בנו, לא עלה על דעתי שישחט אותו, רק להראות את צדקותו”.
[5] ראש השנה נקרא יום הדין (יום הדין).
[6] סרן אבי קירקגור (1813–1855) היה פילוסוף דני, משורר ותיאולוג, הנחשב לעתים קרובות לאקזיסטנציאליסט הראשון. פחד ורעד פורסם ב-1843 תחת השם הבדוי יוהנס דה סילנטיו (יוחנן השקט). שייסד את האקזיסטנציאליזם.
[7] פחד ורעד פורסם ב-1843 תחת השם הבדוי יוהנס דה סילנטיו (יוחנן השקט).
[8] ז’אן-פול סארטר (1905–1980) היה פילוסוף וסופר צרפתי, אחד מהתומכים הבולטים ביותר של האקזיסטנציאליזם.
[9] ידוע גם בשם יד חזקה.
[10] יד, עבודה זרה.
[11] נוהג הקרבת הילדים היה נפוץ במיוחד בכת הפגאנית של מולך בארץ כנען, שם התיישב אברהם לאחר שעזב את חרן.
[12] בראשית רבה מז:א; זוהר א, רי ע”ב, זוהר ג, קפד ע”ב.
[13] יחזקאל א.
[14] למקורות התלמודיים של ביטוי זה ראה כתובות קג ע”ב, ברייתא בתענית כג ע”א; ראה גם במדבר רבה יד.
