השבוע אנו לומדים את פרשת עקב, אותה נקרא בשבת זו בבתי הכנסת. פרשת תורה זו מכילה את החלק השני של שמע, והיה אם שמוע, שבו מצוות המזוזה ניתנת בפעם השנייה. באופן מסורתי, זהו השבוע בו אנו דנים במזוזה.
במקרה, הלילה, היום העשרים באב, הוא יום הזיכרון (יארצייט) של הרב לוי יצחק שניאורסון, מקובל בולט ואביו של הרבי מליובאוויטש, מנחם מנדל שניאורסון.[1] לרב לוי יצחק יש פירוש מעניין קצר על המילה מזוזה. לכבוד יום הזיכרון שלו, ברצוני להרחיב ולהעמיק את פירושו.
חכמי התלמוד אומרים שארבעים יום לפני יצירת העובר, מכריזים בשמיים שילד זה עתיד להינשא לפלוני או פלונית.[2] הרב לוי יצחק אומר שהמילה מזוזה רומזת לכך. ניתן לפרק את המילה מזוזה כך: מ-זו-זה. האות הראשונה, האות “מם“, בעלת ערך מספרי של ארבעים. המילה זו פירושה “היא” וזה פירושו “הוא” (מילולית, גם זו וגם זה פירושם “זה”, אולם זו היא בלשון נקבה וזה בלשון זכר, מה שמאפשר לפרש מילים אלו כמתייחסות ל”היא” ו”הוא” בהתאמה). כך המילה מזוזה (שפירושה המילולי הוא משקוף) רומזת לאמירה התלמודית שארבעים (מם) יום לפני יצירת העובר, היא (זו) עתידה להינשא לו (זה). (ליקוטי לוי יצחק, שמות-דברים, עמ’ 453.)
השאלה היא, מה הניע את הרב לוי יצחק לפרש את האות מם כרומזת לארבעים יום? אמנם, הגימטריה של מם היא ארבעים, אבל מה הקשר לזמן? עם זאת, ההיגיון אינו קשה להבנה. בתורה, המספר ארבעים משמש לעתים קרובות לתקופות זמן המורכבות מארבעים יחידות זמן – ארבעים יום או ארבעים שנה. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר היא שמשה בילה שלוש תקופות רצופות של ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני. בפעם הראשונה, הוא עלה ביום השביעי בסיוון, לאחר שה’ נתן את התורה לעם ישראל, כדי ללמוד את התורה מה’, וירד ביום השבעה עשר בתמוז, כאשר נאמר לו שעמו עובד את עגל הזהב ושבר את הלוחות, כפי שנאמר: “ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה’ אלי את שני לוחות האבן לוחות הברית” (דברים ט:יא). בפעם השנייה, משה עלה ביום השמונה עשר בתמוז לבקש מחילה על חטא עמו בעבודת עגל הזהב וירד ללא כפרת ה’ ביום העשרים ותשעה באב, כפי שנאמר: “ואתנפל לפני ה’ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה’ להשמיד אתכם” (דברים ט:כה). בפעם השלישית, הוא עלה ביום הראשון באלול וירד ביום העשירי בתשרי, יום הכיפורים הראשון, עם הלוחות השניים לאחר שהשיג את כפרת ה’, כפי שנאמר: “ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה’ אלי גם בפעם ההוא לא אבה ה’ השחיתך” (דברים י:י).
דוגמאות מקראיות אחרות לשימוש בארבעים יום או ארבעים שנה כוללות:
גשם ירד במשך ארבעים יום וארבעים לילה במהלך המבול, כפי שנאמר:
“…ואנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.”
(בראשית ז:ד)
נח המתין ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים לאחר המבול, לפני ששלח עורב, כפי שנאמר:
“ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה.”
(בראשית ח:ו)
משה שלח מרגלים לתור את ארץ כנען (המובטחת לבני ישראל) למשך “ארבעים יום”, כפי שנאמר:
“וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום.”
(במדבר יג:כה)
בני ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה בהמתנה לגדילת הדור החדש, כפי שנאמר:
“ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר.”
(במדבר יד:לג)
וכן
“ויחר אף ה’ בישראל וינעם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה’.”
(במדבר לב:יג)
יונה ניבא לאנשי נינוה:
“עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת.”
(יונה ג:ד)
הנביא אליהו נאלץ ללכת ארבעים יום וארבעים לילה לפני שהגיע להר חורב (סיני), כפי שנאמר:
“ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב.”
(מלכים א יט:ח)
גוליית קרא תיגר על בני ישראל פעמיים ביום במשך ארבעים יום לפני שדוד הביס אותו, כפי שנאמר:
“ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום.”
(שמואל א יז:טז)
נאמר על מספר מנהיגים ומלכים עבריים מוקדמים ששלטו “ארבעים שנה”, לדוגמה, עלי (שמואל א ד:יח), שאול (מעשי השליחים יג:כא), דוד (שמואל ב ה:ד), ושלמה (מלכים א יא:מב).
יתר על כן, בקבלה, אנו מדברים על ארבע מילים שלכל אחת מהן עשר ספירות. תהליך ההתקדמות וההתפתחות של מילים אלה כולל ארבעים ספירות (עשר לכל אחת מארבע המילים). כתוצאה מכך, המספר ארבעים מסמל מעבר שלם או התפתחות שלמה, כמו בארבעים שבועות של הריון. לכן, אין זה מפתיע שהרב לוי יצחק פירש את ארבעים (כפי שמסומן באות הראשונה של מזוזה – מם) כמספר הימים.
כעת, ברצוני להשתמש בהיגיון של הסברו של הרב לוי יצחק כדי להציע שתי משמעויות נוספות החבויות במילה מזוזה.
ראשית, כאשר אישה נכנסת להריון, ההורים אינם יודעים את מין הילד שהיא נושאת ברחמה. (אמנם כיום ניתן לגלות את מין הילד באמצעות אולטרסאונד, אך טכנולוגיה זו לא הייתה זמינה עד לאחרונה יחסית ואינה דרך טבעית לגלות את מין הילד, לכן אנחנו מתעלמים ממנה.) באופן טבעי, מין הילד מתגלה רק לאחר הלידה. לכן ההריון נקרא עלמא דאתכסיא, כלומר, העולם הנסתר, שבו מין הילד אינו ידוע, ואילו המצב לאחר הלידה נקרא עלמא דאתגליא, כלומר, העולם הגלוי, שבו מין הילד מתגלה. התלמוד קובע שהריון טיפוסי נמשך כארבעים שבועות (מה שתואם בקירוב לתצפיות עכשוויות).[3] לכן, אנו יכולים לומר שהמילה מזוזה רומזת לכך באומרה, המתן ארבעים (מם) שבועות כדי לגלות אם הילד הוא היא (זו) או הוא (זה).
שנית, חכמי התלמוד גם קובעים שכאשר האישה נכנסת להריון, בעלה יכול להתפלל על מין העובר במשך ארבעים יום. על פי ברייתא (ראה ברכות ס ע”א), האב יכול להתפלל על מין ילדו במשך ארבעים הימים הראשונים להריון, שלאחריהם המין נקבע, והתפילה תהיה לשווא. אשתי, לאה, במאמרה המעמיק “על הראייה העוברית מראש של התלמוד” (ב’אור התורה 19, (2009), עמ’ 19-24), הוכיחה שקביעה זו של התלמוד תואמת את העובריולוגיה המודרנית.[4] המילה מזוזה יכולה לשמש גם כסימן זיכרון לתחזית תלמודית זו: בארבעים (מם) הימים הראשונים, אפשר להתפלל שהעובר יתפתח כנקבה (זו) או כזכר (זה).
אנו רואים משלושת הפירושים הללו למילה מזוזה שהמספר ארבעים ממלא תפקיד חשוב בהתפתחות העובר ברחם. מדוע זה כך? ראשית, נציין שהמילה העברית ולד, שפירושה “עובר” או “ילד”,[5] בעלת ערך גימטרי של ארבעים. בקבלה, האות מ (מם) מייצגת את הרחם, בגלל צורתה – מיכל כמעט סגור לחלוטין עם פתח קטן בתחתית.[6] האות מם (ארבעים) בתוספת כולל (“יחידה”, מספרית אחת) עבור המילה כולה[7] נותנת ארבעים ואחת, שהוא הערך המספרי של המילה אם. בפרקי אבות אנו מוצאים ביטוי, ארבעים לבינה, שמשמעותו שבגיל ארבעים, אדם משיג בינה (“חכמה”).[8] בקבלה, בינה היא פרצוף אימא עילאה.
בקבלה, בינה מייצגת את העתיד (בעוד שחכמה מייצגת את העבר, ודעת מייצגת את ההווה). מהאמירה בפרקי אבות, אנו יכולים להסיק שהמספר ארבעים (המקושר עם בינה) רומז לעתיד. אולי זו הסיבה שבכל הפסוקים הללו, ארבעים יום מציינים את הציפייה לאירוע חשוב. באופן דומה, אפשר לומר שניתן להתפלל על מין הילד במשך ארבעים יום, בציפייה ללידת בן או בת, כפי שרוצים.
שני הפירושים ההומילטיים הנוספים הללו למילה מזוזה נראים תואמים את הפירוש המקורי של רבי לוי יצחק.
הערות שוליים:
[1] ראה את המאמר שלי על רב לויק “השאלה שהבטחת לשאול,” ב-https://www.chabad.org/therebbe/article_cdo/aid/2673350/jewish/The-Question-You-Promised-to-Ask.htm.
[2] תלמוד, סוטה ב ע”א.
[3] תלמוד, נידה, לח ע”א. שם שמואל (אמורא, רופא ורב בבלי מהמאה השנייה) אומר שאישה נכנסת להריון ויולדת לאחר 271 ימים, שהם תשעה חודשים מלאים, או לאחר 272 או 273 ימים. בשנת 2013 מחקר שמומן על ידי המכונים הלאומיים לבריאות חישב את אורך ההריון החל מהביוץ או ההתעברות ומצא שהזמן החציוני מביוץ ללידה היה 38 שבועות ויומיים, או 268 ימים – רק שלושה ימים פחות מהערכתו של שמואל.
[4] ראה באינטרנט ב-https://quantumtorah.com/wp-content/uploads/2020/12/On-the-Embryological-Foresight-of-the-Talmud.pdf. ראה מקורות שם.
[5] ראה בראשית יא:ל.
[6] זהו אחד ההסברים הדרשניים לדרישה שמקווה כשר יכיל ארבעים סאה מים – המספר ארבעים מסומן באות מם, המייצגת את הרחם. הטבילה במקווה נתפסת כחזרה לרחם, שלאחריה האדם יוצא כנולד מחדש, נקי מחטא ומטומאות רוחניות.
[7] שיטה זו של הוספת אחד כדי לכלול את המילה השלמה משמשת לעתים קרובות בנומרולוגיה היהודית, גימטריה.
[8] פרקי אבות (ה:כא).
