והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה’ א-לוהים. (בראשית ג:א)
כאשר הניח א-לוהים את אדם בגן עדן, הוא הוציא צו:
ויצו ה’ א-לוהים על האדם לאמר: ‘מכל עץ הגן אכל תאכל.’ (בראשית ב:טז)
לאחר שציווה על האדם לאכול מכל עץ הגן, כולל עץ החיים ועץ הדעת, א-לוהים הגביל את ציוויו:
‘ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות.’ (בראשית ב:יז)
נראה שיש אי-התאמה בין פסוקים טז ו-יז. פסוק טז משתמש בשתי מילים, אכול תאכל, ששתיהן חולקות את אותו שורש, אל”ף-כ”ף-למ”ד, שמשמעותו ‘לאכול’. בעברית, חזרה כזו מציינת דגש מיוחד על המילה, והופכת אותה לציווי. התרגום הרגיל, ‘מותר לך לאכול בחופשיות’, אינו מעביר את הציווי הזה ויש להחליפו ב’עליך לאכול’ או לפחות ‘בוודאי תאכל’. ניתן לפרש זאת כמצוות עשה לאכול מ’כל עץ הגן’, שכלל את עץ הדעת. מצוות עשה זו נראית כסותרת את האיסור שבא אחריה, בפסוק יז, לאכול מעץ הדעת. אם נקרא את שני הפסוקים יחד ונתייחס לשני כמגביל את הראשון, אין סתירה. עם זאת, חלק מהפרשנים פותרים את הסתירה הנראית הזו בהסבירם שאדם וחוה היו מורשים לאכול גם מעץ זה, אך רק כמה שעות מאוחר יותר, עם כניסת השבת. (ראה את המאמר שלי ‘מדוע לא הורשו בני האדם הראשונים לאכול מעץ הדעת‘) לכן, פסוק יז אינו איסור קבוע, אלא זמני בלבד.
מדוע א-לוהים לא רצה שבני האדם הראשונים יאכלו מעץ הדעת מיד, אלא יחכו עד שבת?
עץ החיים ועץ הדעת מייצגים שתי השקפות עולם חלופיות: הוליסטית ואטומיסטית. עץ החיים מייצג את התפיסה ההוליסטית שהכל בא מא-לוהים ושהכל אחד. זו הסיבה שבמטאפורה הקוונטית שדנו בה בפרק ‘עץ החיים ומכניקת הגלים’, עץ החיים הוא מטאפורה לפונקציית גל – ייצוג מתמטי הוליסטי של מצב המערכת. עץ הדעת, מאידך, מייצג את התפיסה האטומיסטית של העולם, שבה הדגש הוא על הפרטים, כפי שמתבטא בדואליות גל-חלקיק.
היתרון הברור של התפיסה ההוליסטית של העולם הוא בדגש על האחדות הבסיסית של הבריאה, המשקפת את האחדות המוחלטת של הבורא. אולם, לטוב ולרע, עולם זה הוא עולם הריבוי, עם אינספור חלקיקים, כוכבים, צורות חיים ועוד. התורה עצמה מכירה בריבוי זה בגלותה שהעולם נברא בשם האלוקי אלוקים, שצורת הרבים שלו רומזת על הממשק בין בורא אחד לריבוי הבריאות. התפיסה ההוליסטית, בעודה מתמקדת באחדות הבסיסית של הבריאה, מחמיצה את כל הפרטים והריבוי הזה – זוהי נקודת מבט ממעוף הציפור מגובה 20,000 רגל. זה דומה לתפיסה התמימה של ילדים שאינם מסוגלים לנתח ולבחון את מה שהם רואים, וקולטים את העולם בחושיהם באופן הוליסטי, ללא ניתוח או שיפוט.
האם א-לוהים רצה שבני האדם ישמרו על תמימות ילדותית זו? כנראה שלא, כפי שאנו רואים מכוונתו לאפשר לבני האדם לטעום מעץ הדעת בנקודת זמן מאוחרת יותר. עץ הדעת מייצג את התפיסה האטומיסטית המנוגדת, עם התמקדותה בפרטים. הכל מנותח לחלקיו המרכיבים; הכל מנותח; כל מילה נשפטת; כל אמירה נשקלת בכובד ראש. היתרון בגישה זו הוא היכולת להתמקד בפרטים ולצבור ידע על חלקי העולם המרכיבים, צורותיו ותופעותיו השונות, והחוקים השונים השולטים בהם. זהו אכן עיסוקו של המדע. הדגש על הפרטים הוא הסיבה שאנו עשויים לקשר את עץ הדעת עם חלקיקים בדואליות גל-חלקיק. הצד השני של המטבע הוא תחושת אובדן האחדות – של התפרקות תפיסת המציאות שלנו ופיצול התודעה. הסכנה היא באיבוד הראייה המשלית של היער מרוב עצים.
הדיכוטומיה בין עץ החיים לעץ הדעת היא הדיכוטומיה בין כלל (הכללי) לפרט (הפרטי) בדרכי פרשנות התורה. (לדיון בדינמיקת כלל-פרט, ראה את המאמר שלי, ‘ציצית, קורח ודואליות גל-חלקיק‘) הדרך האידיאלית ללמוד היא להתחיל עם הכלל (הכללי), לספוג את תחושת האחדות והאלוקות של התורה, ואז להמשיך לפרט (הפרטים), שבו במשך הזמן אפשר לפתח מיומנויות בלימוד תורה, סגנון הפלפול התלמודי של חיתוך השערות, והיכולת לגזור פרטים מעקרונות ראשונים. רק אז אפשר לחזור ולהעריך את הכלל (הכללי) ברמה שונה לחלוטין – לשלב את הפרטים לשלם מגובש ולגלות מחדש את האחדות הבסיסית בכל מורכבותה ופרטיה.[1]
יש לנו דוגמה חיה לשתי דרכי לימוד התורה הללו בשני התלמודים – תלמוד ירושלמי (תלמוד ירושלמי, שחובר בארץ הקודש והושלם בסביבות סוף המאה הרביעית או תחילת המאה החמישית) והתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, שחובר במאות השלישית עד השישית בבבל). התלמוד הירושלמי תמציתי. ההלכה מוצגת ללא דיון רב. חכמי ארץ ישראל, שחיברו את התלמוד הירושלמי, הבינו את התורה בבהירות ולא היה להם צורך בדיונים ארוכים. התלמוד הבבלי, לעומת זאת, ארוך ומורכב יותר, מלא בדיונים מפותלים ובדיונים ארוכים. הסיבה לכך היא שהחכמים שחיברו את התלמוד הבבלי חיו בגלות. שום דבר לא נלקח כמובן מאליו, והכל נשאל, כשהיה צריך לגלות הכל מהעקרונות הראשונים. לעתים קרובות, חכמי התלמוד הבבלי הגיעו למסקנות זהות לאלה שבתלמוד הירושלמי אך בדרך מפותלת יותר.
עם זאת, לתלמוד הבבלי יש יתרון ייחודי על פני התלמוד הירושלמי – השאלות, הטיעונים, הדיונים, הצורך בהוכחה והסטיות – כל זה – חשף עומק בתורה שאיננו מוצאים בתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי מכונה כיום פשוט ‘התלמוד’, בכך שהוא התלמוד היחיד הנלמד בישיבות (אקדמיות ללימוד תורה). מלבד פסיקות בהלכה, התלמוד כולל סיפורים (אגדתא), מדרשים (לימודים הומילטיים של התורה), מיסטיקה (אם כי נסתרת), רפואה, אסטרולוגיה ותרבות כללית. זוהי אנציקלופדיה של חיי היהודים והידע היהודי. כפי שאמר פעם הרב ברל ויין, כשמתייחסים ליהודים כ’עם הספר’, ה’ספר’ הוא התלמוד – התלמוד הבבלי, כלומר. זהו היתרון של הפרט על פני הכלל.
התוכנית האלוקית הייתה לתת זמן לבני האדם הראשונים לספוג את תחושת האחדות התמימה בעודם במצב בלתי בשל של התפתחות אינטלקטואלית. רק לאחר רכישת רמה מסוימת של בגרות,[2] עם תחילת השבת, שהייתה מעלה את מנטליותם לרמה גבוהה יותר, הם היו יכולים לעבור כראוי למנטליות של עץ הדעת ולהעמיק בוויסנשאפט של הבריאה על כל פרטיה וריבויה, מבלי לאבד את ראיית האחדות הבסיסית שלה. במילים פשוטות, אדם וחוה היו זקוקים לזמן כדי להתבגר. [3]
הנחש (בעברית, נחש),[4] עם זאת, היו לו תוכניות אחרות. הנחש היה אטומיסט מחויב. הוא ראה את העולם כאוסף של חלקים נפרדים. התורה רומזת לכך בבחירת המילים לתיאור הנחש הקדמוני: ‘והנחש היה ערום מכל חית השדה’. המילה העברית המקורית בפסוק זה, ערום, מתורגמת כערמומי, מתוחכם, פיקח או חכם. אולם, את המילה ערום ניתן לתרגם גם כ’מערום’, ‘נערם יחד’ או ‘נאסף’, כלומר, פריטים בודדים שנאספו יחד.[5] הנחש ראה את העולם כעשוי מחלקים נפרדים, חלקיקים קטנים, כלומר, אטומים. הוא הצליח בחוכמה לחבר את הכל יחד בתודעתו לכדי השקפת עולם קוהרנטית. והוא לא טעה באטומיזם שלו – העולם אכן עשוי מאטומים בדידים וחלקיקים תת-אטומיים. יתר על כן, לא רק שהחומר מורכב מאטומים נפרדים וחלקיקים תת-אטומיים אלא, כפי שמכניקת הקוונטים חשפה, גם האנרגיה מקוונטת. כיום, רוב הפיזיקאים התיאורטיים (כולל אני) מאמינים שגם המרחב והזמן מקוונטים. עם זאת, השקפת עולמו של הנחש מחמיצה את האחדות הבסיסית של הבריאה. הנחש ראה רק את הפרט אך לא את הכלל.
הנחש היה התגלמות ואישיות של קליפה[6] – ‘קליפה’, ‘מעטפת’ או ‘קלף’, כלומר, הרע. ביהדות, לרע אין קיום עצמאי; הוא רק קליפה או מעטפת המכסה ומסתירה אלוקות. הוא נברא על ידי א-לוהים, בדיוק כמו כל דבר אחר, ונועד לשרת מטרה בונה – לספק ניגוד לטוב (שכן קרן אור מוערכת ביותר כשהיא פורצת דרך העננים) ולספק לנו, בני האדם, חופש בחירה. [7]
מה היה כל כך נורא בהשקפת עולמו של הנחש? מלבד הסתרת האחדות הבסיסית של הבריאה בהשקפת עולמו המפוצלת, האטומיזם של הנחש הקדמוני הוביל להכחשת יחסי סיבה-ותוצאה. בלקיחת האטומיזם למסקנתו הלוגית, הנחש, כמו רוב הפיזיקאים כיום, האמין שגם הזמן מקוונט ועשוי מרגעים נפרדים ומנותקים. תפיסה זו של הזמן מכחישה את קיומה של זרימת הזמן – שטף הזמן. הזמן, בראייתו של הנחש, הוא רק ערימה של רגעים קפואים. יתר על כן, השקפה זו מובילה בהכרח לאמונה שהזמן אינו אמיתי, אלא, כפי שאיינשטיין אמר, ‘רק אשליה עקשנית’.[8] מעניין שבקבלה, הנחש הוא התגלמות עולם הדמיון – ‘עולם האשליה’.
הכחשת מציאות הזמן פוגעת בלב היהדות, שבה הזמן תופס מקום מרכזי.[9] מציאות הזמן, המוחדרת באלוקות בכל רגע, נותנת לנו הזדמנות חדשה לגלות את המציאות האלוקית הנסתרת הזו; זרימת הזמן הבלתי פוסקת המייצגת את בריאתו המתמדת של א-לוהים את היקום ואת הזרימה המתמדת של השפע שלו; חץ הזמן המצביע לעבר הגשמת מטרת הבריאה, כפי שנבראה על ידי ישות בעלת מטרה – אמונות אלה הן בלב ליבה של היהדות. הכחשת הזמן של הנחש הייתה אכן התקפה על הליבה עצמה של מערכת האמונה של היהדות.
הזמן עומד בבסיס ההתקדמות; ההתקדמות מצביעה על מטרה; המטרה מוגדרת על ידי הישות בעלת המטרה שבראה את הכל. להכחיש את הזמן, פירושו להכחיש התקדמות; להכחיש התקדמות, פירושו להכחיש מטרה; להכחיש מטרה, פירושו להכחיש את א-לוהים.
הכחשת הזמן של הנחש עוזרת לנו להבין מדוע הוא לא רצה שאדם וחווה ימתינו עד תחילת השבת כדי לאכול מעץ הדעת. ציותם של אדם וחווה לתקופת ההמתנה הנדרשת היה נותן אמינות למציאות הזמן. כפי שאומר קהלת,
לכל זמן ועת לכל־חפץ תחת השמים (קהלת ג:א).
עקשנותו של הנחש שיאכלו את הפרי האסור מיד הייתה הביטוי להכחשת הזמן שלו—שאין הבדל בין “עכשיו” לבין “אז”.
הנחש לא טעה שהזמן הוא קוונטי. לא רק הפיזיקה המודרנית, אלא גם התורה מסכימה עם תפיסה זו. זה מודגש במיוחד בפילוסופיית חב”ד החסידית שהעולם נברא מחדש בכל רגע.[10] עם זאת, זה לא אומר שהזמן אינו אמיתי.
המשוואה הנטולת זמן של ויילר-דה־ויט[11] אפשרה לפיזיקאי ופילוסוף הבריטי ג’וליאן ברבור להכריז על קץ הזמן.[12] באופן מדהים, ברבור קורא לאוסף כל הרגעים בזמן “ערמת הרגעים”. האם זוהי צירוף מקרים שהמילים האלה מזכירות את המילה שבה התורה מתארת את הנחש—ערום, “נערם יחד”?
עבור הנחש, לא היה קשר בין רגע אחד לבא אחריו, לא סיבה ותוצאה, ולכן, לא תוצאה. בפיזיקה, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך, אך אנו מאמינים שרגעים שונים בזמן מתחברים יחדיו כדי להתמזג למה שאנו תופסים כזרימת הזמן הרציפה, תוך שמירה על יחסי הסיבה והתוצאה. הפילוסופיה החסידית מתייחסת גם לנקודה זו, ומסבירה כיצד הבריאה הרציפה מחדש של העולם אינה סותרת את יחסי הסיבה והתוצאה.
כל זה, עם זאת, היה אבוד על הנחש. הגעה למסקנה השגויה—שאין סיבה ותוצאה—הובילה אותו להאמין בהתירנות מוחלטת ובהפקרות—כלומר, שלמעשים של היום לא יהיו השלכות מחר. זה בדיוק מה שהוא אומר לחווה: אכלי את הפרי הטעים, ואל תדאגי בנוגע לזה, כי בוודאי לא תמותי. לאחר שהשכיע את חווה שלא יהיו לה השלכות, כפי שהתלמוד קובע,[13] הנחש הצליח לפתות את חווה—מסקנה לוגית להפקרותו.
אחד הלקחים של הסיפור המקראי של הנחש הוא שבעוד שהאטומיזם (פרט) חשוב ואכן הכרחי לגילוי ידע, הוא לא יכול לבוא על חשבון האחדות הבסיסית (כלל) שיש לזכור בעת שאנו לומדים את הפרטים. זהו לקח חשוב למדענים ולכולנו. לאור זה, הדחף לקראת איחוד הפיזיקה באמצעות תיאוריה מאוחדת כוללת (GUT) מקבל משמעות קוסמית כצעד חשוב בתהליך תיקון החטא הקדמון והחזרת הגן עדן.
הערות שוליים:
[1] עיקרון זה מומחש בסיפור חסידי. פעם, ראש ישיבה זקן (מנהל אקדמיה תלמודית), שהיה שקוע בקבלה ובפילוסופיה חסידית, אמר לתלמידיו שתפילת המודה אני (תפילת הודיה קצרה ופשוטה שאומרים בעת ההתעוררות בבוקר) של סבתא האנאלפביתית שלו הייתה גבוהה יותר מכל עשרות השנים של לימוד קבלה וחסידות. התלמידים מחו, “מה המטרה, אם כן, של עשרות שנות הלימוד?” המורה הזקן ענה, “כדי להגיע להבנה הזו, הייתי צריך ללמוד תלמוד, קבלה וחסידות במשך עשרות שנים רבות!” אכן, ניתן להעריך את התמימות היקרה של תפילתו הכנה של פשטן רק לאחר שלמדת הרבה תורה.
[2] אף על פי שכמה שעות לא נראות כמו זמן מספיק להגיע לבגרות אינטלקטואלית, הכול קרה הרבה יותר מהר בגן עדן. למשל, חווה נבראה, היא הרתה והיא ילדה באותו יום—ביום שישי הראשון של הבריאה.
[3] יש לקח גדול בהורות בנרטיב המקראי הזה. בחברה העכשווית, יש סכנה בגירוי יתר ובחינוך יתר של ילדים צעירים. הורים החולמים שפעוטיהם יירשמו לאוניברסיטאות מהליגה העלית נוטים לחנך יתר על המידה את תינוקותיהם מוקדם, ואחר כך בתי ספר מכינים ופעילויות חוץ־לימודיות אין־ספור, כפי שהפך לאופנה כיום. התורה מלמדת גישה מדודה יותר להורות—חנוך לנער על פי דרכו—”חנכו ילדים על פי דרכם”. יש לתת לילדים את ההזדמנות להיות ילדים—לשחק, לחלום, להשתעמם. פעילויות לימודיות חייבות להיות בהתאם לבגרות הפסיכולוגית של הילדים. תחיבת ילדים בידע שהם אינם מוכנים לו יכולה רק לפעול נגדם.
[4] ברמה המילולית, הנחש היה נחש. עם זאת, כמה פרשנים קלאסיים—למשל, ספורנו (עובדיה בן יעקב ספורנו, 1474–1550, רב איטלקי, פילוסוף, רופא ומפרש מקראי) ואברבנאל (הידוע גם כאברבנאל, דון יצחק אברבנאל, 1437–1508, איש מדינה, פילוסוף ומפרש מקראי) על בראשית ג:א—רואים את הנחש לא כנחש פיזי אלא כיצור רוחני—השטן או יצר הרע (יצר הרע, שהיה אז חיצוני לבני האדם והפך מופנם על ידי ביצוע החטא). אחרים, כמו רבינו בחיי (בחיי בן אשר אבן חלאוה, 1255–1340, רב ספרדי ומפרש מקראי), נראה שמחזיקים שהנחש היה אדם. דעה זו נתמכת על ידי מדרשים המתארים את הנחש כהולך על שתי רגליים כמו האדם ושהיו לו יחסים עם חווה, כפי שהיא עונה מאוחר יותר לאלוהים, “הנחש הסיתני”. פרשנותו של רבינו בחיי שהנחש היה אנושי היא המתאימה ביותר למטרותינו; עם זאת, הפרשנות שלנו תואמת כל פרשנות שבה הנחש היה יצור בעל חושים (פיזי או רוחני) או אפילו קול פנימי.
[5] הרב שמשון רפאל הירש מתרגם את המילה ערום כ”חיבור רעיונות עדינים”, “איסוף”, או “ערימת חתיכות קטנות”, כמו בשמות טו:ח. ראה מתתיהו קלארק, מילון אטימולוגי של עברית מקראית (ירושלים: הוצאת פלדהיים), 1999. ראה גם רש”י על פרשת בשלח (שמות טו:ח), שם ערימת המים מושוות לערמות תבואה.
[6] לעיתים נכתב קליפה, ברבים קליפות.
[7] הקבלה מציעה את המשל הבא כדי להסביר את מטרת הרע. פעם, היה מלך שהיה מודאג בנוגע לכושר ולבגרות של בנו לעלות על כס המלכות. כדי לבדוק את האופי המוסרי של בנו, המלך ביקש מחצרו הנאמן להעמיד פנים שהוא קורטיזנית ולנסות לפתות את הנסיך הצעיר. בעודה מבצעת ביושר את הפקודה המלכותית, הקורטיזנית, בלב ליבה, קיוותה שהנסיך ידחה את פיתוייה ויעמוד באתגר, ובכך יזכה בזכות לעלות על כס המלכות. כך קליפה—הקליפה הרעה— מסתירה אלוהות כפי שהיא חייבת, רק מקווה שנזרוק אותה כדי לחשוף את מה שנמצא מתחת. לעיתים, עם זאת, הרע נהיה נלהב מדי להצליח, שוכח שהraison d’être שלו הוא להיכשל.
[8] במכתב תנחומים לאלמנה האבלה של חברו המנוח, מישל בסו, איינשטיין כתב: “עכשיו הוא עזב את העולם המוזר הזה קצת לפני. אנשים כמונו, המאמינים בפיזיקה, יודעים שההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה מתמשכת ועקשנית.”
[9] ראה נספח “על טבעו של הזמן”.
[10] ראה תניא, שער היחוד והאמונה.
[11] זוהי המשוואה הראשונה שנוסחה כדי לתאר את האבולוציה של פונקציית הגל האוניברסלית, כלומר, הקוסמולוגיה הקוונטית. משוואה זו אינה מכילה זמן. פיזיקאים ופילוסופים רבים של פיזיקה עושים עניין גדול מהעובדה שהזמן נראה נעלם ברמה הקוונטית. עם זאת, להיעדרות הזמן במשוואת ויילר-דה־ויט יש מעט קשר לפיזיקה הקוונטית והרבה קשר לקוסמולוגיה. זמן נמדד תמיד על ידי שעון מחוץ למערכת. עם זאת, פונקציית הגל האוניברסלית מתארת את כל היקום, הכולל את סך הקיום. כפי שלי סמולין מציין בספרו, זמן נולד מחדש: מהמשבר בפיזיקה לעתיד היקום (הוצאת הוטון מיפלין הארקורט, 2013), לא יכול להיות שעון מחוץ ליקום. לפיכך, יש מעט הפתעה שהמשוואה לפונקציית הגל האוניברסלית אינה מכילה את יסוד הזמן.
[12] ג’וליאן ברבור, סוף הזמן: המהפכה הבאה בהבנתנו את היקום (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1999).
[13] תלמוד, מס’ עבודה זרה כב ע”ב
