זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך: הימול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. . …והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם.
(בראשית יז:י-יג)
חכמינו מספרים לנו שאברהם ושאר האבות ידעו את התורה בנבואה לפני שניתנה לעם ישראל בהר סיני כ-364 שנים אחרי שהעקידה התרחשה.[1] יתר על כן, חכמינו אומרים לנו שאברהם “קיים” את כל מצוות התורה. אולם, קיום המצוות של אברהם היה שונה מאוד משלנו. אנו מקיימים את רוב מצוות התורה עם חפצים גשמיים, בעוד שאברהם, כמו גם יצחק ויעקב, קיימו מצוות אלה ברמה רוחנית על ידי התבוננות במשמעותן הפנימית.
ה’ ציווה את אברהם למול את עצמו בגיל 99. אם אברהם “שמר” את כל מצוות התורה, מדוע המתין עד שה’ אמר לו לעשות זאת? מדוע לא מל את עצמו מוקדם יותר? על פי תורת החסידות של חב”ד, מצוות המילה היא אות הברית, וברית דורשת שני צדדים. אילו אברהם היה מל את עצמו מיוזמתו (על דעת עצמו), זו הייתה ברית חד-צדדית – שאינה ברית כלל. הוא היה זקוק לציווי ה’ כדי לעשות זאת, כדי שתהיה זו ברית דו-צדדית. יתר על כן, אילו אברהם היה מל את עצמו על פי הבנתו המוגבלת, הברית הייתה מוגבלת גם כן. לעומת זאת, ברית שיוזם ה’ הנצחי היא נצחית ובלתי ניתנת להפרה.
אולם, אם אברהם קיים את כל שאר המצוות לא באופן מילולי (לא פיזית), אלא בדרך של התבוננות, האם לא יכול היה לקיים גם את מצוות המילה כשהוא מתבונן במשמעות הפנימית של המילה כמילת הלב, כלומר, הסרת אטימות וגסות רוחנית מהלב) במקום כפעולה פיזית של מילה?
הסיבה המרכזית לאי-קיום המצוות באופן פיזי הייתה שבאותה נקודה בהיסטוריה, קיום מצוות תורה לא היה משנה את טבעו של כל חפץ גשמי שבאמצעותו היא בוצעה. שמים וארץ – הרוחני והגשמי – התקיימו בשני מישורים מקבילים שלא נפגשו.
התורה נפתחת בבראשית א:א עם בריאת השמים והארץ:
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.
כפי שדנו קודם לכן, חלק מפרשני המקרא הקלאסיים מפרשים פסוק זה כבריאת הרוחני (השמים) והגשמי (הארץ). השניים היו נפרדים ומובחנים. ה’ גזר שהרוחני והגשמי לא יתערבבו. הם יכולים לגעת (כמו כאשר הנשמה נכנסת לגוף), אך אחד אינו יכול להשפיע על השני. הרוחני נשאר רוחני, והגשמי נשאר גשמי. רעיון זה מבוטא במפורש על ידי המלך דוד:
השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם. (תהלים קטו:טז)
בנקודה זו, לאנושות לא ניתנה היכולת להוריד שמים לארץ, כלומר, להחדיר קדושה לחולין או להעלות עניינים ארציים לשמים, כלומר, לתקן חומר גשמי גס כדי להפוך אותו לקדוש.[2] תחומי הרוחני והגשמי התקיימו במקביל, אך ללא השפעה זה על זה.
אפשר לחשוב על הגשמי והרוחני (כלומר, הלא-גשמי) כשני יקומים מקבילים.
כפי שדנו בהרחבה בפוסט הקודם, “אברהם פוגש את אברהם מהיקום המקביל“, אחד ההבדלים העיקריים בין פרשנות העולמות-הרבים של מכניקת הקוונטים לבין פרשנות היקומים המקבילים הוא זה: פרשנות העולמות-הרבים אינה מאפשרת חילופי מידע בין ענפים שונים של היקום, בעוד שפרשנות היקומים המקבילים מאפשרת התערבות מזדמנת של שני יקומים מקבילים, כמו ההתערבות המתרחשת במהלך ניסוי שני החריצים.
לכן, אפשר לומר שלפני מילתו של אברהם, העולם היה במצב של עולמות-רבים, שבו שני הענפים העיקריים של היקום, הגשמי והרוחני, מעולם לא התערבבו. אחרי מילתו של אברהם, העולם עבר למצב המקביל ליקומים מקבילים שבהם הגשמי והרוחני יכולים להתערב זה בזה. דבר זה יראה בבירור יותר מאוחר, בסיפור מתן התורה בהר סיני, שבו התורה מדברת על ירידת ה’ להר ועליית משה לפסגת ההר שנתפסת כמשל למפגש בין הרוחני והגשמי. מעשה המילה, מצווה (“ציווי אלוקי”) המבוצעת על גוף גשמי, המשנה ומקדשת את אותו גוף, הייתה ההצטלבות הראשונה של הרוחני והגשמי – ההתערבות הראשונה של יקומים מקבילים אלה. למעשה, המילה מצווה עצמה פירושה “חיבור” – חיבור בין האלוקי לחולין.
מתן התורה בהר סיני היה מכניס עידן חדש שהעניק לאנושות כוח לתקן את הטבע הגשמי הגס של העולם הזה על ידי קידושו באמצעות המצוות (“מצוות התורה”). אברהם היה האדם הראשון שטעם את העתיד כאשר מל את עצמו לאחר שנצטווה על ידי ה’ לעשות זאת. זו הייתה הפעם הראשונה שמעשה רוחני – מעשה של קיום רצון ה’ – שינה את טבעו של החומר הגשמי שעליו הוא בוצע. במקרה זה, מעשה המילה קידש את גופו של אברהם להיות מרכבה לה’. מנקודת המבט של מכניקת הקוונטים, זו הייתה הדוגמה הראשונה להתערבות בין היקומים הרוחני והגשמי, שעד כה התקיימו במקביל ללא אינטראקציה ביניהם.
————————–
הערות שוליים:
[1] העקידה התרחשה בשנת ב’פ”ד (שנים מהבריאה – או 1677 לפנה”ס); התורה ניתנה בשנת ב’תמ”ח (1313 לפנה”ס), 364 שנים מאוחר יותר. עם זאת, הדעות חלוקות לגבי תאריך העקידה.
[2] חומר רגיל שלא תוקן מהווה מחסום לאור האלוקי, בעוד שחומר מקודש הופך לצינור עבורו. לשם המחשה, יהלום גולמי אינו נוצץ. הוא צריך להיות “מתוקן”, כלומר, משוחרר מכל הפגמים והכללות, ומלוטש כדי להוליך אור ולנצנץ. באופן דומה, החומר צריך להיות מתוקן, מטוהר ומלוטש על ידי הכנתו והקדשתו למטרה האלוקית כדי להפוך אותו לצינור של האור האלוקי.
