התלמוד (מסכת שבת) דן בשתי דעות לגבי האופן שבו עלינו להדליק את חנוכיית חנוכה. לפי הלל, אנו מדליקים נר אחד בלילה הראשון, שני נרות בלילה השני, וכן הלאה, מוסיפים מספר נרות בכל לילה. לפי שמאי, עלינו לעשות את ההפך – להדליק שמונה נרות בלילה הראשון, שבעה בלילה השני, וכן הלאה, מפחיתים את מספר הנרות בכל לילה (לפי כמה ימי חנוכה נותרו עדיין). התלמוד מסיק, אלו ואלו דברי אלוהים חיים (זה וזה הם דברי האל החי, כלומר, שתי הדעות נכונות ומשקפות את רצון האל), אך ההלכה (החוק המעשי) היא לפי הלל. האריז”ל מסביר שבעוד שהחוק כיום הוא לפי הלל, בזמן המשיחי, החוק יהיה לפי שמאי. כל זה ידוע.
הרבי מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, לוקח זאת צעד נוסף קדימה. הרבי אומר, ישנן שלוש תקופות (תקופות) בהיסטוריה:
- הזמן הנוכחי, לפני בואו של משיח;
- התקופה הראשונה של העידן המשיחי, לאחר בואו של משיח ולפני תחיית המתים (תחיית המתים); ו
- התקופה השנייה של הזמן המשיחי (התקופה השלישית והאולטימטיבית של הציוויליזציה האנושית), לאחר תחיית המתים.
הרבי קובע שבזמן הנוכחי אנו אכן מדליקים את המנורה לפי הלל. דעתו של שמאי נשארת נכונה במובן רוחני. במהלך התקופה הראשונה של הזמן המשיחי, נדליק את חנוכיית חנוכה לפי שמאי. דעתו של הלל באותו זמן תישאר תקפה במובן הרוחני. במהלך התקופה השנייה של העידן המשיחי, לעומת זאת, לאחר תחיית המתים, נבצע את המצווה של הדלקת חנוכיית חנוכה לפי שתי הדעות. אך איך זה אפשרי? למשל, איך אפשר להדליק בלילה הראשון של חנוכה נר אחד (לפי הלל) ושמונה נרות (לפי שמאי) בו זמנית? זו נשארת שאלה, אומר הרבי, שכן זהו פרדוקס.
תוך שימוש ברישיון פואטי והחלת גישה רעיונית זו על הדלקת חנוכיית חנוכה בתקופה השלישית (והאולטימטיבית) של ההיסטוריה (לאחר תחיית המתים), אולי נוכל לומר כדלקמן. ישנם שני נתיבים אפשריים להדלקת המנורה (ולפונקציית הגל שלה להתפתח): נתיב אחד, לפי הלל, מנר אחד לשמונה; והנתיב השני, לפי שמאי, משמונה נרות לאחד. בעולם הקוונטי, שני הנתיבים יכולים להיעבר בו זמנית, כל עוד אנו מחברים אותם יחד בסוף. במילים אחרות, אנו יכולים להדליק לפי הלל ולפי שמאי בו זמנית והסכום הכולל של שתי השיטות הללו (סכום-על-היסטוריות) יביא למצווה מושלמת.
מחלוקת נוספת שיש לנו בחנוכה היא האם לאכול לביבות קודם וסופגניות אחר כך, או להיפך. כדי לפתור בעיה זו, אני מנסה לאכול את שניהם בו זמנית.
