וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית י”ב:א)
א. מבוא
הפיזיקה עומדת כאבן הפינה של המדע המודרני, מציעה חוקים יסודיים השולטים בחומר ואנרגיה בכל רחבי היקום. משוואותיה מתארות את ריקוד החלקיקים התת-אטומיים ואת התזמור של מערכות גלקטיות בדיוק מרשים. עם זאת, קיימת דיכוטומיה עמוקה ביקום שלנו: ההבחנה בין חומר דומם לחומר חי. בעוד שהפיזיקה מסבירה באופן מיומן את התנהגות החומר הדומם, היא שותקת באופן בולט כאשר היא מתמודדת עם המאפיין המגדיר של החיים עצמם – תכליתיות.
הטענה הרדוקציוניסטית שהביולוגיה ניתנת להסבר מלא באמצעות כימיה, וכימיה באמצעות פיזיקה, בעוד שהיא נכונה טכנית, מסתירה פער יסודי בהבנתנו. פער זה אינו נמצא בפעולות המכניות של מערכות ביולוגיות, אלא בתכליתיות הטבועה בהן – תכונה הנעדרת לחלוטין ממשוואות הפיזיקה. אורגניזמים חיים מציגים התנהגות טלאולוגית, פועלים בכוונה ומטרה, בעוד שחומר דומם פשוט מציית לחוקים פיזיקליים באופן פסיבי.
המטוטלת הפילוסופית התנדנדה באופן דרמטי מאז שאריסטו הציב את הטלאולוגיה בלב הפילוסופיה הטבעית. הדחייה הגורפת של המדע המודרני לחשיבה טלאולוגית, בעוד שהיא שימושית מבחינה מתודולוגית, הותירה אותנו ללא מסגרת להבנת התנהגות תכליתית במערכות חיות. פער זה בין ההבנה המדעית והפילוסופית שלנו מוצא גשר בלתי צפוי בחוכמת התורה – בפרט, בפרשת לך לך, המציגה את מה שאני מכנה “הציווי של מטרה”.
ב. לך לך – הציווי של מטרה
הביטוי הפותח של פרשה זו – לך לך (לֶךְ-לְךָ) – מציג חידה לשונית מעניינת. כפילות זו של שורש המילה (ל”ך) נושאת משמעות עמוקה. בעוד שפרשנים מסורתיים מציעים פירושים שונים – רש”י מפרש “לטובתך”, אברבנאל “בעצמך”, והמדרש “לך, לך!” באופן מודגש – המסורת הקבלית חודרת למשמעות עמוקה יותר: “לך אל עצמך הפנימי”.
בתמיכה לפירוש הקבלי הזה, ברצוני לציין שהגימטריה (ערך מספרי) של המילים לך לך היא 100.[1] בקבלה, המספר 100 מצביע על מערך מלא של ספירות (אצילויות אלוהיות) הכלולות זו בזו. מכיוון שיש לנו עשר ספירות, וכל ספירה כוללת את כל עשר הספירות, יש לנו 10 × 10 = 100 צירופים כוללים של ספירות. עשר ספירות מתגלות בנשמה האנושית כעשרה כוחות הנפש (כוחות הנפש) – שלוש יכולות שכליות ושבע תכונות רגשיות. המערך המלא של 100 צירופים של כוחות הנפש הללו מייצג את המימוש המלא של הפוטנציאל האנושי, שהוא מטרת החיים. לכן, באומרו לאברהם “לך לך”, ציווה ה’ את אברהם לרדוף אחר מטרתו ללא הרף – להגשים את הפוטנציאל המלא שלו, את שליחותו. הציווי של התורה לאברהם – “לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” – מציג את מה שאנו יכולים לכנות “הציווי של מטרה”.
ג. תכליתיות
מטרה היא ככל הנראה אחד המושגים המוערכים פחות מדי במדע ובפילוסופיה העכשוויים. בשיח המודרני, במיוחד בקהילה המדעית, המושג של מטרה או טלאולוגיה לעתים קרובות נדחק לשוליים או נדחה. עם זאת, לא תמיד היה כך. היסטורית, מושג המטרה היה מרכזי להבנת העולם הטבעי והקיום האנושי.
טלאולוגיה אריסטוטלית
בעת העתיקה, אריסטו הציב את המטרה בחזית מערכת הפילוסופית שלו. מושג הטלאולוגיה שלו (מהמילה היוונית טלוס, שמשמעותה “סוף” או “מטרה”) מניח שלכל הדברים יש מטרה או סיבה סופית (קאוזה פינאליס) טבועה. אריסטו טען שלכל דבר ביקום יש פונקציה או מטרה ספציפית שאליה הוא שואף באופן טבעי (אריסטו, תרגום 1984).
בעבודתו “פיזיקה”, אריסטו מתאר ארבעה סוגים של סיבות: חומרית, צורנית, יעילה וסופית. הסיבה הסופית מייצגת את המטרה או הסוף שלשמו דבר קיים. לדוגמה, הסיבה הסופית של זרע היא להפוך לצמח בוגר. נקודת מבט טלאולוגית זו מרמזת שעצמים ואורגניזמים אינם רק ישויות פסיביות אלא סוכנים פעילים עם מטרות פנימיות. [2]
הטלאולוגיה של אריסטו השפיעה על תחומים שונים, כולל ביולוגיה, שבה הוא חקר את תפקודי האורגניזמים החיים, אתיקה, שבה הוא חקר את מטרת החיים האנושיים, ומטאפיזיקה, שבה הוא בחן את הסיבות הסופיות של ההוויה (אריסטו, 1984).
טלאולוגיה במחשבה ימי הביניים
בימי הביניים, הטלאולוגיה האריסטוטלית פותחה והוטמעה בתיאולוגיה. תיאולוגים ראו את היקום כתכנון גדול, כאשר לכל יצור ועצם יש מטרה ספציפית שנקבעה על ידי ה’. מטרה אלוהית זו נתפסה כסיבה הסופית האולטימטיבית, המנחה את התפתחות ומסלול היקום. למשל, קיומם של בני אדם הובן כחלק מתוכנית אלוהית, כאשר מטרתם הסופית היא להכיר ולשרת את ה’. הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, שהושפעה מהמחשבה האריסטוטלית, אימצה את הטלאולוגיה כעיקרון יסודי. פילוסופים כמו הרמב”ם (תרגום, 1963) שילבו מושגים טלאולוגיים בהבנתם את היקום ומטרתו. הם ראו את העולם כמערכת הרמונית, כאשר לכל אלמנט יש תפקיד ופונקציה ספציפיים.
תקופת ההשכלה והירידה בטלאולוגיה
תקופת ההשכלה ראתה ירידה בבולטות של הסברים טלאולוגיים. פילוסופים כמו רנה דקארט (תרגום 1985) ואייזק ניוטון (תרגום 1687/1999) הדגישו הסברים מכניסטיים, תוך התמקדות בסיבות יעילות וחוקי טבע במקום בסיבות סופיות. עם זאת, חשיבה טלאולוגית נמשכה בתחומים מסוימים, במיוחד בביולוגיה. תיאולוגים טבעיים כמו ויליאם פיילי טענו שהמורכבות והעיצוב של אורגניזמים מצביעים על קיומו של בורא אלוהי (פיילי, 1802).
במאה ה-19, תיאוריית האבולוציה של צ’רלס דרווין באמצעות ברירה טבעית הציעה נקודת מבט חדשה לחלוטין על העיצוב הנראה בטבע. לפי דרווין, אורגניזמים מתפתחים לעבר מורכבות והתאמה גדולות יותר, מונעים על ידי ברירה טבעית (דרווין, 1859).
במדע העכשווי, במיוחד בביולוגיה ובפיזיקה, חשיבה טלאולוגית נתפסת לעתים קרובות בספקנות. בעוד שביולוגים מכירים בכך שאורגניזמים מפגינים פונקציות מורכבות, הסברים מנוסחים בדרך כלל במונחים של מנגנונים גנטיים, ביוכימיים ואבולוציוניים ולא במונחים של מטרות מובנות. המושג טלאונומיה הוצג כדי לתאר תהליכים מכוונים מטרה הנובעים מברירה טבעית מבלי לרמוז על מטרה מודעת (Mayr, E., 1974). “מטרה” הפכה למילה מלוכלכת בביולוגיה, הנשלטת על ידי חשיבה אבולוציונית דוגמטית. המושג של מטרה נעדר בדרך כלל בפיזיקה, המתמקדת בתיאור תופעות טבעיות באמצעות חוקים ומשוואות שאינם מעוררים מטרות או כוונות. מדענים מסוימים טוענים שהפעלת מטרה מכניסה הנחות מטפיזיות מיותרות שאינן ניתנות לבדיקה אמפירית. כתוצאה מכך, מונחים כמו “מטרה” ו”עיצוב” נמנעים לעתים קרובות או משמשים באופן מטפורי.
הערכה מחדש של תפקיד המטרה
למרות הדחיקה של הטלאולוגיה במדע, פילוסופים ומדענים מסוימים דוגלים בבחינה מחדש של המטרה בהבנת מערכות מורכבות. דיונים נמשכים על תפקידם של הסברים דמויי מטרה בביולוגיה, במיוחד בתחומים כמו ביולוגיה התפתחותית וביולוגיה של מערכות (Kauffman, 1993).
מבקרי ההדרה הקפדנית של המטרה טוענים שהיא מגבילה את הבנתנו את החיים והתודעה. הם מציעים שגישה מעודנת יותר יכולה לגשר על הפער בין הסברים מדעיים לתחושת המטרה האינטואיטיבית הנצפית במערכות חיות (Nagel, 2012).
ד. הפער בין חומר דומם לחומר חי
חומר דומם מתפתח באופן פסיבי על פי חוקי הפיזיקה. על פי החוק הראשון של ניוטון לתנועה, עצם במנוחה נשאר במנוחה, ועצם בתנועה ממשיך בתנועה אחידה אלא אם כן פועל עליו כוח חיצוני (Newton, 1687/1999). כאשר כוחות מופעלים, על פי החוק השני של ניוטון, עצמים משנים את תנועתם ביחס לכוח המופעל, אך שינוי זה הוא תגובה פסיבית לא מכוונת, שאינה מונעת על ידי מטרה או יעד כלשהו.
בתרמודינמיקה, החוק השני קובע שאנטרופיה, מדד לאי־סדר, נוטה לעלות במערכת מבודדת (Clausius, 1865). זה אומר שחומר דומם מתקדם באופן טבעי לכיוון אי־סדר גדול יותר עם הזמן. מבנים מתפרקים, חלק מהאטומים והחלקיקים התת־אטומיים מתפרקים, אנרגיה מתפזרת, ומערכות נעות לכיוון שיווי משקל.
לעומת זאת, חומר חי מתנגד להתקדמות פסיבית זו לכיוון אי־סדר. אורגניזמים חיים שומרים באופן פעיל ואף מגדילים סדר פנימי, מפגינים התנהגויות שהן מכוונות מטרה ומוכוונות יעד. כל תא חי רודף אחרי מספר מטרות בסיסיות:
- שמירה על הומאוסטזיס פנימי
- הישרדות
- צמיחה
- רבייה
- העברה ושכפול של מידע גנטי
1. שמירה על הומאוסטזיס פנימי
הומאוסטזיס פנימי מתייחס לתהליך שבו אורגניזם חי מווסת את סביבתו הפנימית כדי לשמור על מצב יציב וקבוע הדרוש להישרדות (Cannon, 1932). תאים חיים עוקבים באופן פעיל ומתאימים את תנאיהם הפנימיים, כגון טמפרטורה, pH, ריכוזי יונים ורמות חומרי הזנה. הם משתמשים במנגנונים מורכבים הכוללים חיישנים, לולאות משוב ומשאבות מולקולריות כדי לשמור על תנאים אופטימליים לתהליכים ביוכימיים (Bernard, 1865/1957).
חומר דומם אינו מווסת את עצמו. הוא עובר באופן פסיבי שינויים הנכפים על ידי כוחות חיצוניים וההתקדמות לכיוון אנטרופיה מוגברת (אי־סדר). סלע אינו מנסה לשמור על מבנהו נגד שחיקה; הוא פשוט נשחק.
בעוד שהחוק השני של התרמודינמיקה קובע שאנטרופיה חייבת לעלות במערכת מבודדת, אורגניזמים חיים הם מערכות פתוחות. הם מחליפים אנרגיה וחומר עם סביבתם, מייבאים משאבים בעלי אנטרופיה נמוכה (כמו חומרי הזנה) ומייצאים מוצרי פסולת בעלי אנטרופיה גבוהה יותר. זה מאפשר להם לשמור או אף להקטין אנטרופיה פנימית מבלי להפר חוקים תרמודינמיים (Schrödinger, E., 1944).
2. הישרדות
הישרדות היא הדחף להמשיך להתקיים על ידי הימנעות מנזק ומילוי צרכים חיוניים. אורגניזמים חיים מפגינים התנהגויות שמטרתן לשמר את קיומם. זה כולל חיפוש מזון, הימנעות מטורפים, תיקון נזקים והסתגלות לשינויים סביבתיים (Darwin, 1859).
לעומת זאת, עצמים דוממים אינם מפגינים רצון לשרוד. הם אינם מבקשים למנוע את הרסם או שינויים בהם.
3. צמיחה
צמיחה היא התהליך שבו אורגניזמים גדלים בגודל ובמורכבות. באמצעות חלוקת תאים והגדלתם, אורגניזמים צומחים, מפתחים מבנים ופונקציות חדשות. צמיחה דורשת סינתזה של מולקולות מורכבות וארגון של תאים לרקמות ואיברים (Alberts, et al., 2015).
לעומת זאת, חומר דומם אינו צומח או מפתח יכולות חדשות. בעוד שגבישים יכולים לגדול בגודל בתנאים מסוימים, תהליך זה חסר את הכיוון המכוון הנראה בצמיחה ביולוגית.
4. רבייה
רבייה היא הפקת פרטים חדשים מקיימים. אורגניזמים מתרבים כדי להבטיח את המשכיות המין שלהם. זה יכול להתרחש באופן א־מיני (למשל, מיטוזה באורגניזמים חד־תאיים) או מיני (הכולל רקומבינציה גנטית). רבייה כוללת תהליכים מורכבים המשכפלים במדויק חומר גנטי ומבנים תאיים (Watson, J. D. & Crick, F. H. C., 1953).
לעומת זאת, חפצים דוממים אינם מתרבים. אלקטרון אינו יוצר אלקטרונים חדשים; מולקולה אי-אורגנית אינה משכפלת את עצמה.
5. העברת מידע גנטי
העברת מידע גנטי היא העתקה והעברה של DNA מדור אחד לבא אחריו.
שכפול ה-DNA הוא תהליך מבוקר היטב המבטיח שצאצאים יירשו חומר גנטי מהוריהם. זה מאפשר את שימור תכונות המין ותורם לאבולוציה דרך שונות גנטית (מנדל, 1866/1965), (ווטסון, ג’.ד. וקריק, פ.ה.ק., 1953).
לעומת זאת, אין מקבילה בחומר דומם להעברה המדויקת והמכוונת של מידע מורכב כפי שנראה בביולוגיה.
6. תכליתיות במערכות חיות
ההתנהגויות המכוונות הנצפות באורגניזמים חיים מכונות יחד תכליתיות – הן מכוונות מטרה ומכוונות. מלבד חמש המטרות המקודדות בכל אורגניזם חי שתוארו לעיל, תכליתיות זו ניכרת ב:
- תגובות הסתגלות: אורגניזמים מסתגלים לשינויים סביבתיים כדי לשמור על הומיאוסטזיס (קנון, ו.ב., 1932).
- ארגון מורכב: מבנים ביולוגיים מציגים ארגון מורכב הרבה מעבר למה שנמצא בחומר דומם (אלברטס ואח’, 2015).
- עיבוד מידע: תאים מעבדים מידע דרך מסלולי איתות ובקרה גנטית (ג’ייקוב ומונו, 1961).
אתגרים להסבר פיזיקלי
בעוד שהפיזיקה מסבירה את הכוחות והחלקיקים היסודיים, היא אינה מסבירה באופן טבעי התנהגות מכוונת, מטרה או יעדים. ניסיונות לצמצם תופעות ביולוגיות לפיזיקה בלבד לרוב נכשלים. הטענה שהחיים מציגים תכונות מתהוות שנובעות מחוקי הפיזיקה, אך אינן ניתנות לחיזוי רק על פיהם (אנדרסון, 1972), אינה ניתנת להגנה. מטרה או יעד אינם יכולים להיחשב כתכונה מתהווה; הם חייבים להיות מוטלים מחוץ למערכת.
המורכבות העצומה של מערכות ביולוגיות כוללת רמות ארגון (תאים, רקמות, איברים) מעבר להיקף של הפיזיקה לבדה (קאופמן, 1993). בעוד שמורכבות מתמטית יכולה להתהוות ממערכות פשוטות, כמו אוטומטים תאיים, זה לא מתרגם אוטומטית למורכבות מטלטלת של אורגניזמים חיים. יתר על כן, מורכבות לבדה אינה מייצרת חיים – חיים דורשים מטרה, או חמש, ליתר דיוק.
אורגניזמים חיים פועלים כסוכנים עם כוונתיות – מקבלים החלטות להשגת מטרות – שאינו מושג בפיזיקה.
תרמודינמיקה וחיים
הסתירה לכאורה בין החוק השני של התרמודינמיקה לבין הירידה באנטרופיה בתוך אורגניזמים חיים נפתרת בהכרה שאורגניזמים אינם מערכות מבודדות. על ידי צריכת אנרגיה (למשל, מזון, אור שמש), הם שומרים על סדר פנימי על חשבון הגדלת האנטרופיה בסביבתם (שרדינגר, 1944).
עם זאת, ההוצאה המכוונת של אנרגיה להורדת האנטרופיה באופן מקומי כדי לשמור על הומיאוסטזיס היא מאוד תכליתית ומשמעותית. מישהו תכנן מקרר להוריד את הטמפרטורה בתוך קירותיו וכאשר היא עולה מעל לרמה שנקבעה מראש, להפעיל את המנוע שמסחרר את חומר הקירור בפנים, מוציא את החום ומנתב אותו החוצה לאוויר הסביבה. מקרר זה מתוכנן בקפידה להוריד את האנטרופיה בפנים מבלי להפר את החוק השני של התרמודינמיקה. באופן דומה, תא מודד את ריכוז החמצן, חומרי ההזנה והיונים. אם הם עולים או יורדים מחוץ לטווח הנורמלי, משאבות מולקולריות הממוקמות בדפנות התא מופעלות כדי לקלוט כימיקלים ספציפיים כשהם נמוכים או לפלוט אותם מהתא כשהם גבוהים. תא חי הוא מכשיר מתוחכם ואינטליגנטי מאוד עם חיישנים מרובים, לולאות משוב, מפעילים ומכונות אחרות לשמירה על הומיאוסטזיס – הסביבה הנורמלית והיציבה בתוך התא. והוא פועל באופן פעיל בצורה אינטליגנטית ותכליתית מאוד – שום דבר כזה לא נראה בחומר דומם. חוקי הפיזיקה נכשלים בתיאור התנהגות זו.
שאלת התכלית
טבעם התכליתי של החיים מעלה שאלות עמוקות:
- כיצד התפתחה התנהגות מונעת-מטרה מחומר דומם? זהו חוסר אפשרות לוגי מכיוון שתכליתיות אינה תופעה מתהווה. מאיפה הגיעה המטרה (או היעדים)? לאנשים מאמינים, התשובה ברורה – זה יכול היה לבוא רק מה’. זה נשאר תעלומה למדענים שאינם שוקלים אפשרות זו.
- קיומה של תכלית באורגניזמים חיים נוגע בוויכוחים פילוסופיים על טבע החיים והתודעה (נגל, 2012), שגם הם נראים בלתי ניתנים לצמצום לתופעות מתהוות.
ההבחנה בין חומר דומם לחי מדגישה פער יסודי בהבנתנו את היקום. בעוד שהפיזיקה מספקת כלים חזקים לתיאור התנהגות של חפצים דוממים, היא אינה מסבירה במלואה את ההתנהגויות המכוונות, התכליתיות ומונעות-המטרה של אורגניזמים חיים. הביולוגיה מציגה מושגים כמו הומיאוסטזיס, הסתגלות ורבייה, הכוללים תכליתיות שנעדרת בפיזיקה.
תכליתיות שולטת בעולם החי. התורה מלמדת אותנו ללכת אל עצמנו, כלומר, אל התכלית שאנו מיועדים למלא. חיוני לחיות חיים תכליתיים.
ה. הארץ אשר אראך
בחזרה לפרשת לך לך, הציווי “לך” מלווה ב”אל הארץ אשר אראך”. מהי אותה ארץ, וכיצד מטרה זו קשורה למשימת ההגשמה העצמית שנדונה לעיל?
שתי המטרות שזורות זו בזו. כל נשמה יורדת לארץ עם שליחות לחלץ ניצוצות אלוקיים מסוימים הטמונים בעולם החומרי. בהשגחה פרטית, לכל נשמה יש קשר לניצוצות מסוימים שהיא מיועדת לגאול. שליחותו של אברהם הייתה לרכוש את ארץ כנען לעצמו ולצאצאיו. לכן, אנו יכולים להשיג את מימושנו המלא רק במקום מסוים שבו טמונים הניצוצות שלנו.
בקבלה, המספר 100 גם רומז לספירת כתר. בעוד שכל שאר הארצות נמצאות תחת שליטת ספירת מלכות, ארץ ישראל – באותה נקודה, ארץ כנען – היא הארץ היחידה שנמצאת תחת שליטת ספירת כתר. כך, באומרו לאברהם “לך לך”, ה’ לא רק העניק לו מטרה של הגשמה עצמית אלא גם ציווה עליו ללכת לארץ כנען, שתהיה שייכת לבניו. העם היהודי – בני אברהם – קשורים לארץ ישראל, שהורישה להם ה’. כאן אנו יכולים להגיע לפוטנציאל המלא שלנו, לייעודנו. זהו הרמז הטמון בערך המספרי של המילים לך לך.
הביטוי “אל הארץ אשר אראך” מפרשת לך לך מכיל רמז עמוק על טבע התכלית.
ו. הגדרת תכלית דרך מרחב פאזה ואנטרופיה
לפני מספר שנים, בהרהור על התכליתיות של החיים, ביקשתי להגדיר תכלית באופן מדויק במונחים מדעיים והגעתי להמשגה הבאה.
בפיזיקה, מערכות מתוארות על ידי הקצאת מצב לכל מערכת. המצב מתייחס לתיאור מלא של המערכת ברגע מסוים בזמן, הכולל את כל תכונותיה. תכונות אלה תלויות בסוג המערכת ובהקשר המחקר. מתמטית, נוח לייצג את מצב המערכת כנקודה במרחב פאזה – מרחב מופשט, רב-ממדי שבו כל ממד מתאים לאחד ממשתני המערכת.
במכניקה קלאסית, מרחב פאזה מוגדר על ידי קואורדינטות מיקום ותנע. על ידי שרטוט מסלול המערכת במרחב פאזה, אנו יכולים לדמות את התפתחותה לאורך זמן. כלי רב עוצמה זה הוא חיוני בתחומים שונים של פיזיקה, ממכניקת הקוונטים ועד מכניקה סטטיסטית, לניתוח מערכות מורכבות והבנת הדינמיקה הבסיסית שלהן (גולדשטיין ואח’, 2002).
באופן דומה, בביולוגיה, מרחב פאזה מייצג את המצבים האפשריים של מערכת ביולוגית. כל ציר מתאים למשתנה שונה המאפיין את המערכת. לדוגמה, בביולוגיה של אוכלוסיות, המשתנים עשויים לכלול גודל אוכלוסייה, זמינות משאבים ולחץ טריפה.
בביולוגיה תאית, הצירים יכולים לייצג רמות ביטוי גנים, ריכוזי חלבונים, שטפים מטבוליים או פעילויות מסלולי איתות. מצב התא בכל רגע נתון הוא נקודה בתוך מרחב פאזה זה. כאשר התא עובר תהליכים ביולוגיים, מצבו משתנה, מתווה מסלול דרך מרחב הפאזה. ניתוח מסלולים אלה מספק תובנות לגבי דינמיקה תאית, מצבי תא שונים ותגובות לגירויים סביבתיים (אלון, 2007).
תכלית כמצב אנטרופיה נמוכה במרחב פאזה
אני מציע להגדיר את תכלית המערכת כמצב או אזור ספציפי במרחב פאזה המאופיין באנטרופיה מינימלית. מצב זה אינו היכן שהמערכת נמצאת כרגע אלא מצב יעד שאליו המערכת נוטה באופן טבעי. אנטרופיה, בהקשר זה, היא מדד לאי-סדר או למספר מצבי המיקרו האפשריים המתאימים למצב מאקרו (בולצמן, 1877). מצב מסודר מאוד, ייחודי, יש לו אנטרופיה נמוכה יותר ממצבים סבירים יותר, לא מסודרים.
התכלית מייצגת מצב ייחודי עם אנטרופיה נמוכה יותר כי פחות תצורות מתאימות לו. המערכת נמשכת למצב אנטרופיה נמוך זה, מוציאה אנרגיה כדי להגיע אליו, בדומה למקרר שצורך אנרגיה כדי להוריד טמפרטורה פנימית, מקטין אנטרופיה מקומית (שרדינגר, א., 1944).
הומיאוסטזיס כתנודה סביב מצב התכלית
בפועל, מערכות לעתים קרובות מתנודדות סביב מצב התכלית האידיאלי הזה בגלל תנודות פנימיות וחיצוניות. המערכת עשויה לחרוג מהמטרה שלה, לתקן יתר על המידה, ולהמשיך להתנודד סביב מצב התכלית. זהו מצב של שיווי משקל דינמי.
במערכות ביולוגיות, שמירה על יציבות פנימית (הומיאוסטזיס) כרוכה בהישארות בתוך אזור מוגדר צר במרחב פאזה המקיף את מצב התכלית (קנון, 1932). כל עוד המערכת נשארת בתוך אזור זה, היא מתפקדת באופן אופטימלי, משיגה את מטרתה של יציבות ותפעול יעיל.
המטאפורה התנ”כית של תכלית
פרשת לך לך מציעה מטאפורה המתיישרת עם מושג זה: ציווי ה’ לאברהם, “לך לך… אל הארץ אשר אראך” (בראשית יב:א), ניתן לפרש כהנחיה לחפש מצב או יעד ספציפי שנקבע על ידי ה’.
הארץ מייצגת לא רק מיקום פיזי אלא אזור מטאפורי במרחב פאזה – מצב מיוחד, בעל אנטרופיה נמוכה שנבחר על ידי ה’. ארץ זו היא ייחודית – ארץ הקודש – וייחודיותה מקבילה לאנטרופיה מינימלית באנלוגיה שלנו. מכיוון שהמיקום נקבע על ידי ה’, זה מדגיש את האופי המיוחד של מצב התכלית.
מסעו של אברהם מקביל למסלול המערכת דרך מרחב פאזה לקראת מצב התכלית שלה. כפי שאברהם חייב להשקיע מאמץ ולנווט באתגרים כדי להגיע לארץ, מערכת חייבת להוציא אנרגיה כדי לנוע לקראת ולשמור על מצב התכלית בעל האנטרופיה הנמוכה שלה. הארץ המוצגת על ידי ה’ מדגישה שמצב התכלית הוא משמעותי ולא שרירותי – מצב של תפקוד אופטימלי והרמוניה.
קריאת פרשת לך לך שכנעה אותי שלא רק שהתורה מעניקה לנו תכלית, אלא היא גם רומזת להגדרה המדעית שהגעתי אליה לפני מספר שנים.
ז. מסקנה
השילוב של חכמת התורה עם הבנה מדעית מודרנית חושף מסגרת משכנעת להבנת תכלית הן במערכות חיות והן בקיום האנושי. הציווי של לך לך חורג מההקשר ההיסטורי שלו כדי להציע תובנה עמוקה לטבע התכלית עצמה – כזו שמגשרת על הפער בין חוק פיזיקלי להתנהגות תכליתית.
מסגרת זו לא רק מספקת בסיס מתמטי להבנת מטרות במערכות ביולוגיות, אלא גם מאירה את הקשר העמוק בין האמת המדעית לחוכמה הרוחנית. המסע למטרתו של אדם, כמו מסעו של אברהם לארץ המובטחת, מייצג תנועה לעבר מצב ייחודי של אנטרופיה מינימלית – מצב של תפקוד אופטימלי ומשמעות עמוקה.
ביבליוגרפיה
אלברטס, ב., ג’ונסון, א., לואיס, ג’., מורגן, ד., רף, מ., רוברטס, ק., ו-וולטר, פ. (2015). ביולוגיה מולקולרית של התא (מהדורה שישית). גארלנד סיינס.
אלון, א. (2007). מבוא לביולוגיה של מערכות: עקרונות תכנון של מעגלים ביולוגיים. צ’פמן והול/CRC.
אנדרסון, פ. ו. (1972). יותר זה שונה. מדע, 177(4047), 393–396. https://doi.org/10.1126
אריסטו. (1984). כל יצירותיו של אריסטו: התרגום המתוקן של אוקספורד (ג’. בארנס, עורך). הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.
ברנרד, ק. (1957). מבוא ללימוד הרפואה הניסויית (גרין, ה. ק., מתרגם). הוצאת דובר.
בולצמן, ל. (1877). על היחס בין החוק השני של התיאוריה המכנית של החום וחשבון ההסתברות ביחס למשפטים על שיווי משקל תרמי. דיווחי ישיבות של האקדמיה הקיסרית למדעים בווינה, 76, 373–435.
קנון, ו. ב. (1932). חוכמת הגוף. ו. ו. נורטון וחברה.
קלאוזיוס, ר. (1865). על צורות שונות נוחות ליישום של המשוואות העיקריות של התיאוריה המכנית של החום. אנאלן דר פיזיק, 201(7), 353–400.
דרווין, צ’. (1859). על מוצא המינים באמצעות ברירה טבעית. ג’ון מוריי.
דקארט, ר. (1985). הכתבים הפילוסופיים של דקארט (ג’. קוטינגהם, ר. סטוטהוף, ו-ד. מרדוך, מתרגמים). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’.
גולדשטיין, ה., פול, ק. פ., ו-ספקו, ג’. ל. (2002). מכניקה קלאסית (מהדורה שלישית). אדיסון-וסלי.
ג’ייקוב, פ. ו-מונו, ג’. (1961). מנגנוני בקרה גנטיים בסינתזה של חלבונים. כתב העת לביולוגיה מולקולרית, 3(3), 318–356. https://doi.org/10.1016
קאופמן, ס. א. (1993). מקורות הסדר: ארגון עצמי ובחירה באבולוציה. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
הרמב”ם. (1963). מורה נבוכים (שלמה פינס, מתרגם). הוצאת אוניברסיטת שיקגו.
מאיר, א. (1974). טלאולוגי וטלאונומי: ניתוח חדש (עמ’ 91–117).
מנדל, ג. (1965). ניסויים בהכלאת צמחים (דרוארי, ק. ט., מתרגם). הוצאת אוניברסיטת הרווארד.
נייגל, ט. (2012). נפש וקוסמוס: מדוע התפיסה החומרנית הניאו-דרוויניסטית של הטבע כמעט בוודאות שגויה. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
ניוטון, אייזק. (1999). הפרינקיפיה: עקרונות מתמטיים של פילוסופיה טבעית. הוצאת אוניברסיטת קליפורניה.
פיילי, ו. (1802). תיאולוגיה טבעית; או, ראיות לקיום ותכונות האלוהות. ג’. פולדר.
שרדינגר, א. (1944). מהם חיים? ההיבט הפיזיקלי של התא החי. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’.
ווטסון, ג’. ד. ו-קריק, פ. ה. ק. (1953). המבנה המולקולרי של חומצות גרעין: מבנה עבור חומצה דאוקסיריבונוקלאית. טבע, 171(4356), 737–738. https://doi.org/10.1038
הערות שוליים:
[1] לֶךְ (Lech) = ל (30) + כ (20) = 50; לְךָ (Lecha) = ל (30) + כ (20) = 50; 50 + 50 = 100.
[2] דוגמאות נוספות: מטרתה של סכין היא לחתוך; העיצוב והמבנה שלה מכוונים לפונקציה זו, או מטרתו של הלב היא להזרים דם בכל הגוף, ובכך לקיים חיים.
