היפה השבויה

כי תצא

כי תצא למלחמה על איביך ונתנם ה’ אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאישה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליها ובעלתה והיתה לך לאישה.

דברים כא:י-כג

פרשת השבוע שעברה מתחילה בסיפור על חייל הרואה אישה יפה בין השבויים ומתאווה אליה. על פי הפשט של הטקסט, התורה מכירה בטבע הבלתי נשלט של משיכה זו ומתירה לחייל לקחת אותה לאישה, בתנאי שיעשה זאת על פי הוראות התורה המפורטות באותו קטע.

לפי האר”י, החייל חש את המשיכה לאישה השבויה מפני שיש בה ניצוצות אלוהיים הקשורים לנשמתו. אולם האר”י אינו מסביר כיצד מטפורה זו מתאימה לפרטי הסיפור המקראי.

ברצוני להציע פירוש אלגורי אחר לסיפור זה הנטוע במסורת היהודית הנסתרת, שנראה כי מתאים היטב לפרטי הסיפור.

לפי מסורת הקבלה, לפני שה’ ברא את יקומנו, הוא ברא יקום אחר, הנקרא תוהו (ראה, למשל, המאמר שלי, הבעיה הקוסמולוגית של תנאים התחלתיים ויקום התוהו^[1]). תוהו מתורגם בדרך כלל כ”כאוס”. יקום זה נרמז כבר בתחילת ספר בראשית:

והארץ היתה תהו ובהו…

בראשית א:ב

המילה העברית המקורית ל”תהו” היא תוהו. המקובלים רואים כאן התייחסות ברורה ליקום הראשון שנברא—יקום התוהו. לפי התורה הלוריאנית של שבירת הכלים, הכלים של תוהו נשברו ונפלו ליקום התיקון (היקום השני שנברא היה יקום התיקון שלנו, כלומר “התיקון”), שם הם ממתינים לתיקונם.

פרשת תורה זו מתחילה ב”כי תצא למלחמה על איביך…” איזו מלחמה התורה מדברת עליה? העם היהודי נקרא צבאות השם—צבא ה’. המלחמה שצבא זה נועד להילחם בה היא המלחמה עם כוחות הרע. זהו קרב לשחרר את הניצוצות האלוהיים שבכלים השבורים של תוהו שנפלו ליקום התיקון. כל אחד מאיתנו הוא חייל בזרוע זו של צבאות השם. ביודעין או שלא ביודעין, אנו נלחמים מדי יום כדי לשחרר ניצוצות אלוהיים נפולים מהקליפות (קליפות רע המסתירות את הניצוצות האלוהיים הללו) ולהעלותם. יש ניצוצות כלליים שכולנו משחררים יחד, כפי שנאמר על היהודים היוצאים מגלות מצרים:

וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום ויניצלו את מצרים.

שמות יב:לו

התרגום המילולי של הביטוי האחרון הוא “וירוקנו את מצרים”. מקובלים מפרשים זאת כאומרת שיהודים ריקנו את מצרים מניצוצות אלוהיים שהיו קבורים שם. אולם ניצוצות ספציפיים מסוימים קשורים לנשמות ספציפיות ונועדו להשתחרר על ידי יחידים. מנקודת הראות הנסתרת של הקבלה, אנו נמשכים באופן טבעי לדברים שיש בהם ניצוצות הממתינים להשתחרר על ידינו. כשאדם בוחר באקראי תפוח ממגש פירות, מנקודת הראות של הקבלה, זה מפני שלתפוח הספציפי הזה יש ניצוץ אלוהי שרק האדם הזה יכול לשחרר ולהעלות.

בחזרה לסיפור המקראי, “וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה”, יכול להתפרש כראיית ניצוץ אלוהי והימשכות אליו כדי לשחרר ולהעלות אותו. אכן, האר”י כותב:

לכן התורה מודיעה לנו שאם הוא אכן חש משיכה אליה, זה משום שיש ניצוץ קדוש השזור באומה זו ומשהו ממנו נמצא באישה הלא-יהודית הזאת. הניצוץ הזה קשור לנשמתו של האיש הזה, ולכן הוא נמשך אליה. ^[2]

תוך שהוא נותן פירוש מיסטי למשיכה של האיש לאישה הגויה, האר”י נשאר קרוב למשמעות הפשוטה. האר”י מציע פירוש אלגורי חלופי, שם הוא מציע שהאויב הוא הגוף והאישה היפה היא הנשמה. אנו נלחמים כדי לשחרר את הנשמה מתאוות הגוף. (ראה לקוטי תורה, פרשת תצא.) אולם שוב, לא ברור כיצד למשוך את הקבלה בין אלגוריה זו לטקסט בכל פרטיו. אני מציע פירוש אלגורי אחר העוקב אחר פרטי הסיפור.

אין צורך לראות את הניצוץ האלוהי כמושתל באישה גויה. אנו יכולים פשוט לראות שהאיש (שאינו חייל במובן המילולי, אלא “חייל” בצבא ה’, כפי שכל היהודים הם), הנלחם במלחמה נגד כוחות הרע (על ידי עשיית טוב וקיום מצוות התורה), רואה ניצוץ אלוהי המושתל בקליפות הרע ונמשך באופן טבעי לניצוץ הזה (אין אישה מעורבת, והמשיכה אינה משיכה מינית, אלא משיכה לאלוהות). המעשה עם “השבויה היפה” המותר על ידי התורה הוא מעשה של הוצאה והעלאה של הניצוץ האלוהי שהיה שבוי של כוחות הרע. זהו המשמעות האלגורית של הסיפור הזה כפי שאני רואה אותו.

שאר הסיפור, שבו החייל מקבל הוראה לקחת את האישה הביתה, שם היא גוזרת את שערה וציפורניה ומתאבלת על הוריה שלושים יום, ולאחר מכן היא מתגיירת ליהדות והופכת לאישתו של החייל, דורש הסבר נוסף.

כדי להבין מה קורה כאן, הבה נזכור את סיפור הפסח, שלאחריו ספירת העומר, ובסופו של דבר מגיע לשיא עם שבועות. אבל ראשית, הרשו לי לחלוק איתכם כלל מעניין בניתוח הטכני שבו משתמשים סוחרי מניות. סוחרים טכניים עוקבים אחר כלל—כאשר מניה זופרת פתאום למחיר גבוה הרבה יותר מהרגיל, היא תצטרך לנסוג לערך הממוצע שלה ואז, רמה אחר רמה, לטפס לשיא החדש (אם היסודות תומכים בכך). ^[3]

הכלל הזה הוא הבסיס להבנת הפסח, ספירת העומר, ושבועות. במונחים רוחניים, הנה הסיפור הקצר של יציאת מצרים. בהיותם בשעבוד מצרי במשך שנים רבות, בני ישראל ירדו לשער הארבעים ותשע, ^השער הלפני אחרון של טומאה—טומאה רוחנית. אילו ירדו עוד רמה אחת, הם היו אובדים לנצח. ה’ מיהר להציל את העם היהודי ומשך אותם מטפרי הטומאה, תוך דילוג על כל 49 הרמות. זו הסיבה שאנו קוראים לחג שבו אנו חוגגים את יציאת מצרים פסח, שפירושו המילולי “דילוג”. ברמה פשוטה, זה בגלל שה’ דילג או פסח (מכאן השם האנגלי “Passover”) על בתי בני ישראל כאשר הוא שחרר את כוח ההרס שלו והרג את כל הבכורות במצרים. ברמה עמוקה יותר, זה בגלל שה’ דילג על 49 רמות הטומאה כאשר הוציא את העם היהודי ממצרים. את הנס הזה אנו חוגגים בפסח. אולם הדילוג הנסי הזה על הרמות אינו בר קיימא. זו הסיבה שאחרי שהפסח מסתיים, עלינו לחזור על התהליך בעצמנו—בדיוק כמו המניה שחוותה עלייה פתאומית צריכה לחזור לרמת הבסיס ולעלות צעד אחר צעד לגבהים חדשים. זהו מהות 49 ימי ספירת העומר—ספירת העומר—המפרידים בין פסח לשבועות, שהוא השיא של החג. ימי ספירת העומר מסומנים באבילות חלקית כאשר אנחנו לא חוגגים חתונות ולא מסתפרים. ה-49 ימים תואמים ל-49 רמות רוחניות, שעלינו לטפס עליהן במאמצנו שלנו עד שנגיע לשיא התהליך בשבועות, שנקרא יום חתונתו—יום הנישואין שלך, בהתייחסות לנישואין של ה’ לעמו הנבחר.

אינך יכול להימלט מהדמיון לסיפור השבויה היפה. המפגש הראשוני מתרחש לפני גיורה וטהרתה. זה מסמל את הניצוץ האלוהי המוחזק בטפריו של קליפות טמאות—הדרך היחידה לשחרר את הניצוץ הזה היא לחלץ אותו, תוך דילוג על כל הרמות. זה מתואר באופן מטפורי על ידי המעשה המותר הראשון בסיפור. אולם לאחר המפגש הראשון, יחסים נוספים אסורים עד שהאישה השבויה עוברת את תהליך האבלות והטהרה. שים לב להקבלה בין אי עריכת תספורות במהלך ספירת העומר לבין השבויה שחייבת לגלח את שערה (ולזמם את ציפורניה). בקבלה, שיער וציפורניים נחשבים לחיצוניות שבהן כוח החיים מופחת, מה שמאפשר לטומאה רוחנית להיצמד אליהם. הניצוץ הנפול מסתבך עם הקליפות הטמאות שביניהן שכן עד שהוא שוחרר. יש צורך לגלח אותו כדי לפרק את הניצוץ מהקליפות. שים לב להקבלה עם תקופת ספירת העומר עם מנהגי האבלות, הטהרה הרוחנית וההתבוננות שלה. שים לב להקבלה בין איסור עריכת טקסי נישואין במהלך העומר לבין האיסור על החייל מלקיים יחסים עם האישה עד להשלמת תקופת אבלותה. כל זה נדרש כדי לשלב מחדש את הניצוץ הנפול לתחום הקדוש של עולם התיקון. כמו כן, שים לב להקבלה בין הנישואין הסופיים בין החייל לאישה היפה הזו, לאחר 30 יום של טהרה, לבין חג השבועות שבא לאחר 49 יום של ספירת העומר שבו אנו חוגגים את מתן התורה ואת נישואי העם היהודי לה׳.

הבה נסכם את ההקבלות הללו בטבלה הבאה:

לסיכום, בפרשנות האלגורית המוצעת, החייל במלחמה הוא מטפורה לעם היהודי, שכולם ״חיילים״ בצבא ה׳ צבאות השם, הנלחמים במלחמה נגד הרע כדי לשחרר ולהעלות ניצוצות נפולים מתוהו; שבו האישה היפה מעם אחר היא מטפורה לניצוץ נפול מיקום אחר (תוהו), שבו המשיכה הבלתי נשלטת שהחייל חש כלפי השבויה היפה היא מטפורה למשיכה הבלתי נשלטת שיהודי (המכוון לרוחניות) חש כלפי ניצוצות אלוהיים שהוא נועד לגאול; שבו לאחר שחילץ את הניצוץ הנפול מטפרי הרע, הוא דורש תקופת טהרה כדי להשיג את הנישואין הסופיים—השילוב מחדש של הניצוץ הנפול לתחום הקדושה. פרשנות נסתרת זו ממחישה כיצד טקסט התורה, כמו קרחון, מסתיר את עומק משמעותו מעבר לפני השטח.

הערות שוליים:

[1] א. פולטורק, “הבעיה הקוסמולוגית של תנאים התחלתיים ויקום התוהו,” https://quantumtorah.com/cosmological-problem-of-initial-conditions-and-the-universe-of-tohu/, נדלה ב-11 בספטמבר 2022.

[2] ספר הליקוטים וליקוטי תורה, פרשת תצא. ראה הרב משה ויסנפסקי, “תפוחים מן הפרדס: לקט מהתורות המיסטיות של הרב יצחק לוריא (האריז״ל) על פרשת השבוע” (Thirty Seven Books, 2006), עמ׳ 960.

[3] א. פולטורק, “ספירת שבועות וימים,” https://quantumtorah.com/counting-weeks-and-days/, נדלה ב-11 בספטמבר 2022.