פילוסופים התחבטו במושג הזמן מראשית התרבות האנושית. פיזיקאים בני זמננו הכריזו על בעיית הזמן כבעיה מספר אחת בפיזיקה תיאורטית. למיסטיקה היהודית יש הרבה מה לומר על הזמן. [1]
רבי חיים ויטאל, בשם האר”י ז”ל, מצטט פסוק:
בִּטְחוּ בַיהוָה עֲדֵי-עַד, כִּי בְּיָה יְהוָה צוּר עוֹלָמִים
ישעיהו כו:ד
התרגום האנגלי הסטנדרטי של פסוק זה, על ידי JPS הוא:
בטחו בה’ לעולם ועד, כי ה’ הוא האלוקים, צור עולמים.
ישעיהו כו:ד
זה אינו תרגום טוב במיוחד מכיוון שהוא אינו מציין אילו שמות ספציפיים של ה’ משמשים בפסוק. הבה נפרט את השמות בפסוק זה כדי להבין מה קורה:
בטחו בהויה (י-ה-ו-ה) עדי עד, כי בי”ה (י-ה) הוא הויה (י-ה-ו-ה), צור עולמים.
כאן אני משתמש בשם הויה (השם), כמקובל בחסידות, עבור שמו המפורש של הקב”ה, שם הויה. שימו לב שהמילה צור, מלבד משמעותה כ”סלע”, יכולה גם לציין “צורה” או “ליצור”. כמו כן, המילה עולמים, מלבד משמעותה “לנצח” או “נצחי” (כפי שמשתמשים כאן), יכולה לציין “עולמות”. בהתבסס על פירושים חלופיים אלה, האר”י מפרש פסוק זה באופן מיסטי:[2]
בטחו בהויה (י-ה-ו-ה) עדי עד, כי באמצעות [השם] י”ה (י-ה), הויה (י-ה-ו-ה), יצר (צור) את העולמות.
במילים אחרות, האר”י מפרש מחדש פסוק זה לומר שהקב”ה ברא את כל העולמות באמצעות שמו י”ה (י-ה).
הרשו לי להציע פירוש אפשרי נוסף לפסוק זה. נזכור שספר יצירה מזהה את העבר עם ספירת חכמה ואת העתיד עם ספירת בינה:
עומק ראשית, עומק אחרית.
ספר יצירה א:ה
כאשר “ראשית” היא כינוי לעבר ו”אחרית” היא כינוי לעתיד. הם מזוהים בהתאמה עם ספירות חכמה ובינה.
בהתייחס לשם י”ה (י-ה), נציין שהוא מורכב משתי האותיות הראשונות של השם המפורש הויה—שם בן ארבע אותיות—יוד והא. שתי אותיות אלה מסמלות ספירות חכמה ובינה. מצוידים בידע זה, אנו יכולים כעת לפרש את הפסוק בישעיהו כך:
בטחו בנצחי (י-ה-ו-ה) לעולם ועד, כי על ידי [שילוב] העבר (יוד) והעתיד (הא), הנצחי (י-ה-ו-ה), יצר (צור) את רצף הזמן (הנצח).
אני מתרגם כאן את שם הויה כ’נצחי’ כי זו המשמעות המילולית של השם—היה (היה), הווה (הווה), יהיה (יהיה). יתר על כן, את שתי האותיות, יוד והא אנו מפרשים לא כשם נפרד של ה’, י”ה, אלא כשתי האותיות הראשונות של שם הויה המציינות ספירות חכמה (העבר) ובינה (העתיד). הבאתן יחד כיחידה אחת, יוד-הא, אני מפרש כשילוב העבר והעתיד.
לבסוף, אני מפרש את המילה עולמים (“לנצח”) כרצף הזמן—נצחיות, שנוצרה על ידי שילוב העבר והעתיד. אכן, כפי שאנו רואים בספר יצירה המצוטט לעיל, עומק ראשית ועומק אחרית משמעם העבר המתמשך לאינסוף והעתיד המתמשך לאינסוף. שילוב השניים נותן לנו רצף זמן אינסופי שלם המתמשך מהעבר האינסופי אל העתיד האינסופי. לפי פירוש זה של הפסוק, ישעיהו מדבר על יצירת הזמן על ידי שילוב העבר והעתיד יחד.
קורא סקרן עשוי לתהות, “אבל היכן ההווה?” אכן, ההווה חסר בתמונה זו; הזמן נתפס כסכום של העבר והעתיד. כפי שכתוב:
אחור וקדם והחזית צרתני…
תהלים קלט:ה
קרא:
מן העבר והעתיד צרתני.
ההווה הוא כמו סימן החיבור בין העבר והעתיד. שימו לב שבמאמרי, “המרחב – בין העתיד והעבר,” הצעתי שאין הווה כקטגוריה זמנית. במקום זאת, המרחב הפיזי התלת-ממדי הכלוא בין העבר והעתיד ממלא את תפקיד ההווה.[3] מאוחר יותר למדתי שרבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, הביע את אותו הרעיון (שאין הווה, רק עבר ועתיד).[4]
הפירוש שהצעתי לפסוק בישעיהו מתאים במיוחד לפירוש המילה ואתחנן מכיוון שמילה זו מלווה במילים “בעת ההיא”, רומזת באופן אלגורי שואתחנן קשור באופן כלשהו למושג הזמן.[5]
הערות שוליים:
[1] בבלוג זה, אנו מקדישים כמות נכבדה של כתיבה לטבע הזמן. ראו, למשל, את מאמריי “על טבע הזמן וגיל היקום,” (2005) (https://quantumtorah.com/on-the-nature-of-time-and-the-age-of-the-universe/); “המרחב – בין העתיד והעבר,” (13 ביוני 2019), (https://quantumtorah.com/space-between-future-and-past/); “מקדשים במרחב ובזמן,” (14 במרץ 2021), (https://quantumtorah.com/sanctuaries-in-space-and-time/); “מטפיזיקה של הזמן בעיני הפילוסופיה והקבלה,” (21 ביולי 2023) (https://quantumtorah.com/metaphysics-of-time-in-the-eyes-of-philosophy-and-kabbalah/).
[2] רבי חיים ויטאל, ליקוטי תורה, (גם ספר הליקוטים) פרשת ואתחנן; ראו גם הערות ברבי משה וישנפסקי, תפוחים מן המטע, (שלושים ושבעה ספרים, 2019), עמ’ 851.
[3] אלכסנדר פולטורק “המרחב – בין העתיד והעבר,” (13 ביוני 2019), (https://quantumtorah.com/space-between-future-and-past/).
[4] בהתייחסו לביטוי בתפילה, “ה’ מלך, ה’ מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד,” הרבי מציין שהמילים “מלך” (מלך) ו”ימלוך” (ימלוך) הן פעלים, בעוד שהמילה “מלך” (מלך) אינה פועל אלא שם עצם. זה, לפי הרבי, מצביע על העדר הזמן בהווה—יש רק את העבר והעתיד. ראו רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם, תשל”ה (1974-1975), שמחת תורה. (אני אסיר תודה למורי וידידי, הרב הירש רביצקי, שהפנה את תשומת לבי לכך.)
[5] האר”י מצטט מדרש הקובע שהמרחק מהארץ לרקיע הראשון הוא מסע של 500 שנה (חגיגה יג ע”א, פסחים צד ע”ב). הגימטריה (“ערך מספרי”) של השם י”ה המשמש בפסוק מישעיהו המצוטט לעיל היא 15—יחד 515—הגימטריה של המילה ואתחנן.
