וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. (בראשית כה:א)
התורה שבכתב (תורה שבכתב) מספרת לנו רק שאברהם לקח אישה נוספת, ושמה היה קטורה. התורה שבעל פה (תורה שבעל פה) מספקת פרטים נוספים. המדרש בראשית רבה מצטט את רבי יהודה הנשיא הטוען שקטורה לא הייתה אלא הגר, שחזרה לאברהם וקיבלה שם חדש:
קטורה: זו הגר. נקראה קטורה כי היו מעשיה נאים כקטורת, ומפני שנשארה צנועה (קטרה, מארמית שפירושו “מרוסנת”) ולא התחברה עם איש אחר מיום שנפרדה מאברהם. (בראשית רבה סא:ה)
התרגומים המערביים,[1] הזוהר, רש”י והמהר”ל[2] נוקטים באותה עמדה, ומצטטים מדרש זה בפירושיהם לפסוק זה (בראשית כה:א). פרשנים קלאסיים אחרים, כמו אבן עזרא, רמב”ן ורשב”ם,[3] חולקים וטוענים שהגר וקטורה היו שתי נשים שונות.[4]
מה עלינו לחשוב על מחלוקת (מחלוקת) זו? כאשר אנו מוצאים מחלוקת בין פוסקי ההלכה לגבי דין הלכתי, אנו מיישמים את העיקרון “אלו ואלו דברי אלוקים חיים“, כלומר, “זה וזה דברי אלוקים חיים”, משמע ששתי הדעות נכונות, אם כי רק אחת מהן עשויה להיות ישימה בזמן זה או בנסיבות אלה. עם זאת, כלל זה אינו חל כאשר המחלוקת נוגעת לעובדות (מחלוקת במציאות). מחלוקות כאלה מציגות קושי רציני, בכך שהן מחייבות שרק דעה אחת חייבת להיות נכונה. השאלה האם קטורה והגר היו אותו אדם היא בדיוק מחלוקת כזו – או שהן היו, או שהן לא היו.
לפני שנתייחס למחלוקת מסוימת זו, נציין שזו בהחלט לא המחלוקת היחידה מסוג זה בתורה ובאופן רחב יותר בכתבי הקודש. כמעט בכל פעם שמוזכרת דמות ללא שם בתורה שבכתב, התורה שבעל פה מזהה דמות זו עם דמות אחרת בעלת שם שהופיעה בכתבי הקודש קודם לכן. במקרים מסוימים, דמויות בעלות שם בכתבי הקודש מזוהות גם כדמויות שהופיעו קודם לכן, אם כי תחת שמות שונים. דוגמה אחת כזו היא חותנו של משה, יתרו (שמות ג:א), שמופיע בתורה במקומות שונים תחת שמות שונים: כרעואל (שמות ב:יח), כיתר (יתר, שמות ד:יח), כחובב (במדבר י:כט), כחבר (שופטים ד:יא), כקיני (שופטים א:טז, ד:יא), וכפוטיאל (שמות ו:כה). דוגמה מפורסמת נוספת היא הנביא אליהו (אליהו הנביא) המזוהה כפינחס (פינחס), נכדו של אהרן, או כמלאך סנדלפון.
הבה נחזור כעת לקטורה והגר. כדי ליישב את המחלוקת הנראית בלתי ניתנת ליישוב, האם הן היו אותו אדם או לא, עלינו להיזכר שהתורה אינה ספר היסטוריה, כפי שכל הפרשנים הקלאסיים מדגישים. למעשה, בכל פעם שאנו נתקלים באירוע שנראה כלא במקומו, פרשנים קלאסיים מזכירים לנו שהתורה אינה כתובה בסדר כרונולוגי, מכיוון שהיא אינה ספר היסטוריה.
ברמה הפשוטה, התורה (הקשורה אטימולוגית למילה הוראה) היא ספר של הוראות מוסריות, משפטיות וטקסיות – מדריך לאופן שבו אלוקים רוצה שנחיה חיים מוסריים וצודקים לטובתנו ולטובת אחרים. ברמה המיסטית, התורה היא התגלמות של חכמת אלוקים. התורה, שניתנה לנו בהר סיני, “מדברת בלשון בני אדם”.[5] עם זאת, התורה קיימת לא רק על פני האדמה, אלא גם בשמים, כלומר בעולמות רוחניים. מה שאנו קוראים בתורה הארצית שלנו הוא ביטוי של רעיונות נשגבים ומופשטים מאוד הכלולים בתורה השמימית.
מנקודת מבט זו, נראה שחשיבותו של אדם היסטורי ספציפי מחווירה בהשוואה למה שאותו אדם מייצג. כתוצאה מכך, שני אנשים המגלמים את אותו שחקן רוחני (בין אם זה מלאך, ספירה, או פרצוף) או מייצגים את אותו מושג מושווים ומזוהים כאותו הדבר.
הבה נקרא לזה עקרון הפרשנות החסכונית – הנטייה בקרב פרשני המקרא למזער את מספר הדמויות המקראיות על ידי השוואת אלה המייצגות את אותו מושג או ארכיטיפ רוחני.
השאלה אז הופכת להיות, מדוע פרשני המקרא הקלאסיים מציבים סימן שווה בין דמויות מסוימות אך לא בין אחרות? המקובלים יאמרו לנו שאותם חכמי ישראל גדולים היו בעלי רוח הקודש (“רוח הקודש”, שהיא רמה נמוכה יותר של נבואה); כלומר, הם היו מוארים ויכלו לתפוס את הארכיטיפים הרוחניים של הדמויות המקראיות. עם זאת, מדוע הם הרגישו מחויבים לגלות זאת לנו – קוראי התנ”ך? מה זה מוסיף להבנתנו את התורה לדעת שקטורה הייתה, למעשה, הגר? הגיוני להניח שזיהויים כאלה משמשים לעודד אותנו לבחון נרטיבים מקראיים רלוונטיים מנקודת המבט של ניתוח מבני. זה כאילו החכמים אומרים לנו, “אל תדאגו לשמות, או למקומות, או לזמנים – הסתכלו על המבנה ומצאו את הדפוסים המשותפים!”
סטרוקטורליזם היא תנועה בין-תחומית בפילוסופיה, בלשנות, ביקורת ספרותית ומתמטיקה המבקשת לגלות דפוסים ויחסים משותפים בין אלמנטים במבנים גדולים יותר. זהו ענף של הסטרוקטורליזם הלשוני. הגדרה פשוטה של סטרוקטורליזם היא כדלקמן: “בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ובלשנות, סטרוקטורליזם היא תיאוריה כללית של תרבות ומתודולוגיה המרמזת שאלמנטים של תרבות אנושית חייבים להיות מובנים על ידי יחסם למערכת רחבה יותר”.[6]
הסטרוקטורליזם הופיע לראשונה בעבודותיו של האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי-שטראוס.[7] ההספד שלו בסיאטל טיימס הגדיר את הסטרוקטורליזם באופן די פשוט:
סטרוקטורליזם – המוגדר כחיפוש אחר דפוסי המחשבה הבסיסיים בכל צורות הפעילות האנושית – השווה את היחסים הפורמליים בין אלמנטים בכל מערכת נתונה.[8]
לוי-שטראוס בנה את עבודתו על היסודות שהניחו הבלשן הרוסי טרובצקוי[9] והבלשן השוויצרי סוסיר.[10] בתחילת המאה העשרים, הסטרוקטורליזם פרח בצרפת. בהשראת רעיונות הסטרוקטורליזם, קבוצה של מתמטיקאים צרפתים פרסמה תחת שם העט ניקולא בורבאקי כרכים רבים של מתמטיקה מודרנית בצורה מופשטת מאוד המתמקדת במבנה מתמטי.[11]
הסטרוקטורליזם בולט במיוחד במתמטיקה. אותה מערכת של אקסיומות יכולה להיות “מפורשת” על ידי אובייקטים מתמטיים שונים היוצרים תיאוריות מתמטיות שהן שקולות מבנית. כך, לדוגמה, אובייקטים מתמטיים נבדלים כמו קבוצות, פרדיקטים לוגיים והסתברויות כולם מצייתים ללוגיקה בוליאנית. זה הופך את תורת הקבוצות, לוגיקת הפרדיקטים ותורת ההסתברויות לשקולות מבנית.
הסטרוקטורליזם הפך פופולרי גם בניתוח ספרותי. כשאנו קוראים את ‘רומיאו ויוליה’ של שייקספיר, אנו חושבים על שני צעירים בוורונה של ימי הביניים – רומיאו ויוליה – המתאהבים, למרות הסכסוך בין משפחותיהם, המונטגיו והקפולטי. כשאנו צופים במחזמר של סטיבן סונדהיים, ‘סיפור הפרברים’ (1957), אנו רואים שני צעירים, טוני ומריה, המתאהבים באפר ווסט סייד של ניו יורק למרות שמשפחותיהם משתייכות לכנופיות יריבות, הג’טס והשארקס. אלו אנשים שונים עם שמות שונים, החיים במקומות שונים ובזמנים שונים. ובכל זאת, קו העלילה זהה לחלוטין. בסיפור הפרברים, בדיוק כמו ברומיאו ויוליה, האהבה בין שני אנשים תמימים המשויכים לשני שבטים יריבים מובילה בהכרח לאלימות ולסוף טרגי. במקרה זה, השקילות המבנית של שני המחזות ברורה, מכיוון שהייתה מכוונת. במקרים אחרים, נדרש מאמץ להתבונן בשני סיפורים מגובה של עשרים אלף רגל, להסיט את המיקוד מהפרטים הספציפיים, כמו שמות, מקומות, זמן, ולהתמקד בקו העלילה כדי לראות את ההקבלות. הגמול על מאמץ זה הוא הגילוי שאנו עוסקים באותו סיפור, אותם רגשות, אותם יחסים ואותם מאבקים. לפי סיימון בלקברן, סטרוקטורליזם הוא:
[ה]אמונה שתופעות של חיי אדם אינן מובנות אלא דרך יחסי הגומלין שלהן. יחסים אלה מהווים מבנה, ומאחורי השינויים המקומיים בתופעות השטח קיימים חוקים קבועים של מבנה מופשט.[12]
הסטרוקטורליזם הוא התנועה האינטלקטואלית של המאה העשרים. עם זאת, נראה כי החסכנות הפרשנית כפי שנהגו פרשני המקרא הקלאסיים מעידה על כך שהם אימצו את הסטרוקטורליזם מאות שנים לפני האינטלקטואלים של המאה העשרים.
פרשני המקרא הקלאסיים רוצים שנתמקד במבנה הנרטיב, ולא בזהות ההיסטורית של הדמויות המקראיות. “לא משנה אם האישה הזו נקראת קטורה או הגר – הארכיטיפ שכל אחת מהן מייצגת הוא זהה. התמקדו במבנה, ביחסיהן עם בעלן (אברהם), בנם (ישמעאל), ומעל הכל, עם א-לוהיהן – א-לוהי אברהם,” הם כאילו אומרים לנו.
עם זאת בדעתנו, נוכל לנסות ליישב את המחלוקת בין הפרשנים באשר לשאלה האם קטורה והגר היו אותה אישה או לא. כפי שדנתי בפוסט הקודם שלי, “קטורה – אלגוריה של הסתבכות“, השם קטורה (שמשמעותו “לקשור”) רומז לרעיון שנישואין “מסבכים” את בני הזוג. נראה שפרשנים שונים שצוטטו לעיל מתמקדים בדיוק בסוגיה זו. אלה המחזיקים בדעה שקטורה הייתה הגר (רבי יהודה הנשיא, המצוטט בבראשית רבה, רש”י והמהר”ל) מתמקדים בעובדה שאברהם היה נשוי לקטורה – כלומר היה “מסובך” איתה, כפי שמרמז שמה. הם גם התמקדו בעובדה שאברהם היה נשוי להגר (בין אם הגר הייתה אישה חוקית או פילגש אינו רלוונטי לניתוח זה – הוא חי איתה והוליד ממנה ילד) ולכן גם היה “מסובך” איתה. כך, חכמים אלה מתמקדים ב”הסתבכותם”.[13]
חכמים אחרים, כמו אבן עזרא, הרמב”ן והרשב”ם, ראו דינמיקה שונה. מכיוון שהגר הייתה שפחתה של שרה, היא הייתה שייכת לשרה. למעשה, זה בדיוק מה שאברהם (שעדיין נקרא אברם באותה עת) אומר לשרה (שעדיין נקראה שרי) בתגובה לתלונותיה על זלזולה של הגר בה:
אך אברם אמר אל שרי:
הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך. (בראשית טז:ו)
אם הגר הייתה רכושה של שרה (שרי), היא הייתה שזורה עם שרה, לא עם אברהם. זו הסיבה שבגללה שרה (שרי) הציעה את הגר לאברהם במקומה, כפילגש, כדי ששרה תוכל להביא ילד דרך הגר. בעת העתיקה, כשפחה, להגר לא הייתה אישיות ולא היו לה זכויות משפטיות. אם הייתה לה ילד מאברהם, זה היה כאילו הילד הזה היה של שרה. לפיכך, לא יכלה להיות שזירה בין אברהם להגר, שהייתה שזורה עם גבירתה, שרה. לכן אכן שרה הייתה זו שהייתה שזורה עם בעלה, אברהם. הם היו שזורים לא רק בגלל שהיו בעל ואישה, אלא גם בגלל שהארכיטיפים הרוחניים שלהם שזורים. בקבלה, אברהם מייצג את פרצוף אבא,[14] בעוד ששרה מייצגת את פרצוף אמא.[15] שני פרצופים אלה,[16] אבא ואמא, נקראים חברים שלעולם אינם נפרדים. הם תמיד מאוחדים; בלשון הקבלה, הם תמיד “מזדווגים”, כלומר, מתקשרים. אלה כולן מילים שונות לביטוי הרעיון שאבא ואמא “שזורים”.
קטורה, לעומת זאת, לא הייתה שפחה; היא הייתה אישה חופשייה. היא נישאה לאברהם מרצונה החופשי והפכה לאשתו הלגיטימית. היא אכן הייתה שזורה עם בעלה, אברהם. הגר לא הייתה. מנקודת מבט זו, שני הסיפורים אינם מקבילים, ואין סיבה להשוות את קטורה להגר.
דוגמה זו מדגימה כיצד החסכנות הפרשנית של פרשני התורה הקלאסיים מאלצת אותנו להסתכל עמוק יותר, להתמקד בניתוח המבני של הנרטיב, לזהות הקבלות מבניות (היכן שהן קיימות) בין סיפורים מקראיים שונים.
——————————–
הערות שוליים:
[1] תרגום ירושלמי—תרגום התורה לארמית מערבית, שהייתה השפה המדוברת של היהודים מזמן הגלות הבבלית.
[2] הרב יהודה ליווא (או לֶב) בן בצלאל (נולד בערך 1512 עד 1526, נפטר 1609), הידוע כמהר”ל מפראג, היה הרב הראשי של פראג ופרשן מקרא בולט, תלמודיסט, מקובל ופילוסוף. בפולקלור היהודי, הוא מפורסם על יצירת גולם לכאורה—אנדרואיד, כלומר, יצור אנתרופומורפי מונפש שנוצר מחימר באמצעות השיטה המתוארת בספר יצירה.
[3] הרב שמואל בן מאיר (בערך 1085–בערך 1158), הידוע כרשב”ם, היה תוספיסט צרפתי מוביל ונכדו של רש”י. הוא היה פרשן מקרא ותלמודיסט.
[4] ספר היובלים גם טוען שקטורה והגר היו שתי נשים שונות: “הוא נשא את קטורה רק לאחר מות הגר”, יובלים יט:יא. ראה גם את הערך “יובלים, ספר” (1907) בהאנציקלופדיה היהודית (Funk & Wagnalls, ניו יורק, 1906) או באינטרנט בhttp://jewishencyclopedia.com/articles/8944-jubilees-book-of (נדלה ב-12 בנובמבר 2020).
[5] דברה תורה כלשון בני אדם. ראה רמב”ם, מורה נבוכים, א:כו.
[6] Craig Calhoun, עורך. “Structuralism”, Dictionary of the Social Sciences. (Oxford: Oxford University Press, 2002).
[7] Claude Lévi-Strauss (1908–2009) היה אנתרופולוג ופילוסוף יהודי-צרפתי שהיה דמות מפתח בפיתוח הסטרוקטורליזם והאנתרופולוגיה הסטרוקטורלית; הוא כונה “אבי האנתרופולוגיה המודרנית”.
[8] Angela Doland, “Anthropology Giant Claude Levi-Strauss Dead at 100”, Seattle Times, 4 בנובמבר 2009.
[9] הנסיך ניקולאי סרגייביץ’ טרובצקוי (1890–1938), בלשן רוסי, היסטוריון ומבקר ספרות, הנחשב לאחד מחלוצי הסטרוקטורליזם. ראה Amir D. Aczel, The Artist and the Mathematician: The Story of Nicolas Bourbaki, the Genius Mathematician Who Never Existed (Thunder’s Mouth Press, 2006), עמ’ 129–159.
[10] פרדיננד דה סוסיר (1857–1913), בלשן ופילוסוף שוויצרי, שעבודתו נחשבת בין מבשרי הסטרוקטורליזם. הוא נחשב לאחד ממייסדי הבלשנות של המאה העשרים.
[11] Amir D. Aczel, The Artist and the Mathematician: The Story of Nicolas Bourbaki, the Genius Mathematician Who Never Existed (Thunder’s Mouth Press, 2006).
[12] Simon Blackburn, עורך. “Structuralism”. Oxford Dictionary of Philosophy (מהדורה שנייה מתוקנת). (Oxford: Oxford University Press, 2008), עמ’ 353.
[13] כמו בפוסט הקודם, אנו משתמשים במונח הקוונטי-מכני “שזירה” באופן מטפורי כדי להדגיש את ההקבלה שבדיוק כמו שבמכניקת הקוונטים חלקיקים שזורים מהווים מערכת אחת המתוארת על ידי פונקציית גל אחת, זוג נשוי גם מהווה “מערכת” אחת—משפחה אחת שחייהם—ש”מצביהם”—מעורבים זה בזה באופן בלתי נפרד.
[14] פרצוף הוא פנים אלוהיות, תצורה דינמית של ספירות מכוללות זו בזו בעולם האצילות. אבא בעברית פירושו “אב”. פרצוף אבא הוא פני האב העליון, כלומר, מלוא כל עשר ספירות כפי שהן כלולות בספירת חכמה ומתפקדות כיחידה אחת.
[15] פרצוף אמא הוא פני האם העליונה, כלומר, מלוא כל עשר ספירות כפי שהן כלולות בספירת בינה ומתפקדות כיחידה אחת.
[16] פרצופים הוא רבים של פרצוף.
