וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ‘צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן–זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.’ (במדבר ל״ד:א-ב)
וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה; לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ. (במדבר ל״ג:נ״ד)
וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר ל״ו:ח-ט)
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. (במדבר ל״ה:ל״ג)
בפרשת מסעי שנקרא בשבת זו, אנו מוצאים ארבעה נושאים נפרדים הקשורים לארץ המובטחת:
- גבולות ארץ ישראל;
- חלוקת ארץ ישראל לפי כל שבט;
- החוק שכל בת שירשה חלק נדרשה להינשא בתוך שבטה, כדי לשמור על חלק השבט האבות; ו
- חוק הקצאת ערי מקלט, ערי מקלט.
מה הקשר בין הנושאים השונים האלה? המכנה המשותף כאן הוא הקשר המיוחד שיש לכל יהודי עם ארץ ישראל.
הבה נתחיל עם גבולות ישראל. ברמה הפשוטה, גבולות אלה חשובים במובן הגיאופוליטי – לכל מדינה חייבים להיות גבולות מוגדרים בבירור. ברמה הרוחנית, גבולות אלה מתחמים היכן חלות מצוות מיוחדות הקשורות בלעדית לארץ ישראל (כמו תרומה ומעשר). ברמה עמוקה יותר, גבולות אלה מצביעים על הקשר הנצחי בין בני ישראל לארץ ישראל.
הרבי מליובאוויטש, הרבי מנחם מנדל שניאורסון, מסביר זאת כך. פרשן התורה המובהק, רבי שלמה יצחקי (רש”י) שואל מדוע התורה מתחילה בסיפור בריאת העולם, ולא במצוות. הוא עונה שכדי למנוע תלונות עתידיות מצד אומות העולם שהיהודים גנבו את ארץ כנען, ה’ מתחיל באמירה שהוא ברא את הארץ וכל מה שבה שייך לו. הוא רצה לקחת את ארץ כנען משבעת העמים שחיו שם ולתת אותה במקום לבני ישראל. הרבי שואל, האם לא היה כיבוש ארץ דרך החיים בעולם העתיק? כולם כבשו ארץ, ואף אחד לא התלונן על זה – זה היה מצופה. אז למה רש”י דאג מתלונות כאלה? הרבי מסביר שהיה הבדל איכותי בין כיבוש רגיל של ארץ על ידי אומות אחרות לבין כיבוש ארץ כנען על ידי בני ישראל. בכל המקרים האחרים, כיבוש תלוי בכיבושים עתידיים – הארץ עוברת לאומה החדשה שכבשה אותה, אבל רק עד שהיא נכבשת על ידי מישהו אחר. למעשה, כל ההיסטוריה של הציביליזציה האנושית היא היסטוריה של כיבוש מתמשך של הארץ, שעברה מאומה אחת לאחרת. זה היה צפוי.
כיבוש ארץ כנען על ידי בני ישראל היה שונה מאוד כי היה זה כיבוש קבוע. היהודים היו אמורים להעלות את הארץ ולעבוד את ה’ בארץ הקדושה הזו על ידי קיום המצוות האלוהיות שניתן לקיים רק בארץ ישראל. התלונה של אומות העולם לא הייתה בגלל הכיבוש הפשוט, אלא בגלל ההסרה הקבועה של ארץ זו מהארץ הזמינה לכיבוש. ואף על פי שארץ זו תיכבש מאוחר יותר על ידי הבבלים, היוונים והרומאים, כיבושים אלה היו בלתי חוקיים בעיני ה’, וארץ ישראל תחזור בסופו של דבר לבעליה החוקיים, עם ישראל. זו הסיבה שלפי רש”י, ה’ מכריז לאומות העולם שהוא ברא את הארץ, וכל הארץ היא שלו, כך שיש לו את הזכות הבלעדית לתת אותה במתנה קבועה למי שהוא רוצה. (ראה ליקוטי שיחות, כרך 5).
עם זאת, ה’ הוא השופט הצדק. לכן, בשפיטה לקחת את ארץ כנען משבעת העמים שחיו שם ולהעביר אותה לבני ישראל לנצח, ה’ היה מאוד שיפוטי בעניין זה וציין את הגבולות המדויקים של מה שיהיה ארץ ישראל. להשתמש במטאפורה של קניין רוחני, כאשר מעניקים פטנט, שהוא הזכות הבלעדית להמצאה, הממשלה מציינת את הגבולות המדויקים של זכות בלעדית זו בתביעות הפטנט – היא מכסה לא יותר ולא פחות ממה שנתבע. באופן דומה, זכות הבעלות על ארץ ישראל שניתנה ליהודים היא בלעדית, כפי שהתורה קובעת:
“כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן; וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם…” (במדבר ל”ג:נ”ה)
כך, בהעניקו את הזכויות הבלעדיות לארץ כנען לבני ישראל, הקב”ה הגדיר את גבולות זכויות הקניין הללו. כפי שאנו רואים, ציון גבולות ישראל מצביע על הקשר הנצחי בין בני ישראל לארץ ישראל.
הקשר בין בני ישראל לארץ ישראל מודגש עוד יותר על ידי חלוקת הארץ בין שנים עשר השבטים. זה היה צריך להיעשות על ידי גורל. כפי שכתבתי בעבר (ראה, למשל, פורים: חגיגת האקראיות וניצלנו על ידי האקראיות), אקראיות היא שער להשגחה האלוהית. ארץ ישראל הייתה צריכה להיות מחולקת בין השבטים על ידי ההשגחה האלוהית כפי שהתבטאה דרך הגורל:
והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם.” (במדבר ל”ג:נ”ד)
זה מצביע על רמה עמוקה עוד יותר של קשר: לא רק שבני ישראל באו לרשת את ארץ כנען במובן הכללי, אלא כל שבט היה צריך לקבל חלק מסוים מהארץ הקדושה בהתאם לרצון האלוהי. זה מצביע על קשר ספציפי של כל שבט לחלק מסוים של ארץ ישראל, מעבר לקשר הכללי.
בפרשה הקודמת, קראנו על בנות צלפחד, שאביהן מת בלי להשאיר בנים זכרים. הן באו למשה ודרשו שיינתן להן חלק אביהן בארץ ישראל. ה’ הסכים לבקשתן. (ראה את הפוסט הקודם שלי, בנות צלפחד.) הפרשה הנוכחית חוזרת על החוק שבנסיבות כאלה, בנות היורשות את חלק אביהן חייבות להינשא בתוך שבטן:
“וְכָל-בַּת, יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (במדבר ל”ו:ח-ט)
התורה מספקת במפורש את הרציונל לחוק זה – “כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” — לכל יהודי יש נחלה משלו בארץ ישראל.
ולבסוף, מגיעה המצווה להקצות ערי מקלט – שש ערי מקלט, שבהן יכלו מבצעי הריגה בשגגה למצוא מקלט בטוח. כדי להבין מצווה זו, עלינו להבין את הקשר העמוק בין האדם לאדמה.
על פי בראשית, בני האדם הראשונים נבראו מאדמה (עברית: אדמה, שזו הסיבה שהאדם הראשון נקרא אדם):
“וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה” (בראשית ב:ז)
המסורת המיסטית היהודית, הקבלה, מדברת על ארבעה יסודות רוחניים: אש, אוויר, מים ועפר. הרמה הנמוכה ביותר של הנשמה המחיה את הגוף, הנפש, מקבילה ליסוד העפר. הנפש נחשבת כקשורה בעיקר לדם. זו הסיבה שכאשר שוחט שוחט עוף, אנו מכסים את הדם בעפר. שפיכת דם אדם גורמת לארץ להיות מקוללת, והיא דוחה את הרוצח. כאשר קין הרג את הבל, האדמה קיללה את קין:
ויאמר: ‘מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך’ (בראשית ד:י)
אדם ששופך דם אדם אין לו מקום על פני האדמה. הוא נחשב כלא חי, מת חי, כביכול. לכן, גואל הדם יכול להרוג את הרוצח מבלי להיות אשם בעצמו – הוא הורג אדם מת. אבל מה נעשה עם אדם שהורג בשוגג אדם אחר? התורה מציעה פתרון מבריק. היא מייעדת מרחבים מסוימים (מתוך 48 הערים שניתנו ללויים) שאליהם יכול הורג בשגגה לברוח כדי להישאר בחיים. שש ערי המקלט האלה (עברית: ערי מקלט) הן מקלטים שבתוכם יכול הורג בשגגה להישאר בחיים (בעוד שהוא נחשב כלא חי בחוץ ועלול להיהרג על ידי גואל הדם אם יצא מחוץ לעיר המקלט שלו). חוק זה ממחיש עוד יותר את הקשר העמוק בין האדם לאדמה. אדם חופשי לחיות בכל מקום ולעבד את האדמה כדי להאכיל את עצמו ואת משפחתו. אדם ששפך בשוגג את דמו של אדם אחר יכול לחיות רק במקומות נבחרים מעטים ובשום מקום אחר. לרוצח אין זכות לחיות בשום מקום על פני האדמה – הוא מאבד את חייו.
בחזרה לקשר הייחודי בין העם היהודי לארץ ישראל, נציין שבקבלה, אדם מייצג את הפרצוף של זעיר אנפין (ז”א). הארץ מייצגת את ספירת המלכות, שמזוהה עם הנוקבא דז”א (ה”אישה” של זעיר אנפין). כך, מנקודת מבט מיסטית זו, היחס בין העם היהודי לארץ ישראל יכול להיות מושווה ליחס בין בעל לאישה. על ידי התיישבות בארץ ישראל, העם היהודי רכש אותה כאשתו הקולקטיבית, כביכול. היהודים עובדים את האדמה הזו, זורעים זרעים באדמה, והארץ נושאת פירות.
ארץ ישראל נקראת הארץ הקדושה – ארץ הקודש. אני מציע שיש משמעות שונה לארץ הקודש. אישה מאורסת נקראת “מקודשת“, כלומר, מופרדת מקבוצת הכלות הזמינות לכל הגברים האחרים, למעט חתנה. זו הסיבה שטקס הנישואין נקרא “קידושין“. שלוש המילים, קידושין, מקודשת, והקודש (כמו בארץ הקודש) קשורות דקדוקית וחולקות את אותו שורש. אני מציע שארץ הקודש גם משמעותה הארץ המאורסת לנו – לעם היהודי. כפי שמסביר הרבי מלובביץ’ את פירוש רש”י, ארץ כנען, שהופכת לארץ ישראל, מוצאת מקבוצת הארצות הזמינות לכיבוש. זה דומה מאוד לכלה המאורסת – מקודשת, כלומר, מוצאת מקבוצת הנשים הזמינות לנישואין.
כשם שבעל ואישה חולקים את אותה נשמה, ארץ ישראל ועם ישראל חולקים את אותו מקור רוחני – ספירת המלכות. אכן, הנשמה הקולקטיבית של העם היהודי, הנקראת כנסת ישראל, בקבלה מזוהה עם ספירת המלכות, שהיא גם המקבילה הרוחנית של ארץ ישראל.
כשם שכל זוג נשוי מסובך (באופן מטאפורי), אנחנו, העם היהודי, מסובכים עם ארץ ישראל. נזכור שהסיבוך הקוונטי מציית לכלל של מונוגמיה קוונטית – חלקיק יכול להיות מסובך רק עם חלקיק אחד אחר. (ראו את הפוסט שלי, “ניאוף ומונוגמיה של סיבוך“.).
הלקח מפרשת תורה זו הוא האמת הנצחית: אנחנו נשואים לארץ ישראל ואנחנו מסובכים עם ארץ זו. לקח זה רלוונטי במיוחד היום. אלה המקדמים את מה שמכונה פתרון שתי המדינות, מפרים את האיחוד הקדוש בין עם ישראל לארץ ישראל; הם מפרים את עקרון המונוגמיה הקוונטית. כשם שאישה שייכת בלעדית לבעלה, ארץ ישראל שייכת בלעדית ולנצח לבני ישראל. נזכור, אנחנו נשואים לנצח לארץ ישראל, ולעולם לא יהיו שתי מדינות בארץ הקודש!
