הדואליזם הקרטזיאני, או דואליזם גוף-נפש, שנוסח על ידי המדען, המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1596-1650), טוען כי הגוף והנפש (שאותה הוא זיהה עם התודעה או הנשמה) הם שני מהויות אונטולוגיות נפרדות ללא שום דבר משותף.[1] הם קיימים בעולמות שונים ואינם מתקשרים או מתקשרים זה עם זה. עמדה זו מציגה בעיה רצינית – אם לשניים אין שום דבר משותף, כיצד יכולים להיות להם הקשרים הסיבתיים שנראה שיש להם? כיצד, למשל, יכולה הנפש לכוון את הגוף באופן סיבתי? ולהפך, כיצד יכול הגוף להעביר תחושות, כמו כאב, לנפש? ביקורת תקפה זו הוכחה כקטלנית לדואליזם הקרטזיאני, שכמעט הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.
התורה התיאוסופית היהודית של הקבלה נוקטת בגישה שונה מאוד. היא מבוססת על תורת סדר השתלשלות – סדר אונטולוגי דמוי שרשרת של התגלות (או ירידה או התפתחות) העולמות בתהליך הבריאה. על פי תורה זו, הבריאה קיבלה צורה בהדרגה דרך האצלה עוקבת ומופחתת יותר ויותר של האור האלוהי, המסווגת באופן כללי לארבעה “עולמות” – עולם האצילות (עולם האצילות), עולם הבריאה (עולם הבריאה), עולם היצירה (עולם היצירה) ועולם העשייה (עולם העשייה).[2] שלושת העולמות הראשונים, אצילות, בריאה ויצירה, הם רוחניים לחלוטין. עם זאת, התודעה האלוהית מופחתת בהדרגה, מוסתרת ומוחלפת על ידי מודעות עצמית, שהיא סימן ההיכר של הבריאה – הכרה בעצמך כישות נפרדת ובמידה הולכת וגדלה עצמאית מאלוהים. העולם הנמוך ביותר במבנה היררכי זה הוא עולם העשייה, עולם העשייה. עולם זה מחולק עוד יותר לשתי שכבות – שכבת ביניים הנקראת השכבה הרוחנית של עולם העשייה (עולם העשייה הרוחני) והעולם הפיזי הטהור שבו אנו חיים, השכבה הפיזית של עולם העשייה (עולם העשייה הגשמי).
מכיוון שהתגלות העולמות היא תהליך מתמשך, כיצד מתחברות השכבות הרוחניות והפיזיות של עולם העשייה? תשובת הקבלה פשוטה: לעולם הרוחני התחתון (הרחוק ביותר מהמקור) יש היבטים פיזיים מסוימים (גשמיות שברוחניות) המשתלבים עם ההיבט הרוחני של הפיזי (רוחניות שבגשמיות). זו הסיבה שההתגלות האונטולוגית של הבריאה נקראת “שרשרת” – כאשר חוליות השרשרת משתלבות, החלק התחתון של החוליה העליונה נמוך יותר מהחלק העליון של החוליה שמתחתיה.
גישה זו מסבירה גם כיצד הנשמה מתקשרת עם הגוף שבו היא שוכנת. הנשמה היא רוחנית, בעוד שהגוף הוא פיזי. עם זאת, במקורות קבליים וחסידיים, נאמר שהנשמה שוכנת בגוף ומתקשרת איתו באופן סיבתי. כיצד? מכיוון שההיבט הפיזי-ברוחני של הנשמה תפור מאותו בד כמו ההיבט הרוחני-בפיזי של הגוף, הם יכולים להשתלב ולתקשר. לצערנו, מקורות אלה אינם מספקים הסבר לגבי כיצד בדיוק עובד שילוב זה ומהן הישויות המסתוריות הללו – ה”פיזי ברוחני” (גשמיות שברוחניות) וה”רוחני בפיזי” (רוחניות שבגשמיות).
אני נוטה לחשוב ששניהם הם פונקציות גל. פונקציית הגל (או פונקציית הפסי), המסומנת באופן מסורתי באות היוונית ψ או Ψ (פסי או פסי), היא אובייקט מתמטי מופשט המתאר את מה שאנו יודעים על אובייקט או מערכת פיזית.[3] באופן ספציפי, ה”פיזי ברוחני” הוא פונקציית הגל של הנשמה (או, באופן רחב יותר, של התחום הרוחני), וה”רוחני בפיזי” הוא פונקציית הגל של הגוף (או, באופן כללי יותר, של אובייקטים פיזיים).
אין זה מעורר מחלוקת כלל לומר שלכל האובייקטים הפיזיים, לא רק לחלקיקים תת-אטומיים, יש פונקציות גל הקשורות אליהם. ניתן להגדיר פונקציות גל עבור הגוף שלנו, הבית, כדור הארץ והיקום כולו. למעשה, הפיזיקאים האמריקאים ג’ון וילר וברייס דה-ויט עשו בדיוק את זה – הם הגדירו פונקציית גל ליקום וניסחו את משוואת וילר-דה-ויט הקרויה על שמם, המהווה את היסוד לקוסמולוגיה קוונטית. לפונקציית הגל אין משמעות פיזית. זהו אובייקט מתמטי מופשט המספק מתכון לחישוב ההסתברות למצוא אובייקט במצב פיזי מסוים.[4] פונקציית הגל עונה על כל הסימנים למה שהמקובלים מכנים “הרוחני בפיזי”. “רוחני” פשוט אומר “לא פיזי”, ופונקציית הגל בהחלט אינה פיזית. עם זאת, היא קשורה לאובייקט הפיזי ומספקת מידע על מצבו. אני לא יכול לחשוב על דוגמה טובה יותר למושג הרוחני-בפיזי מאשר פונקציית הגל.
ההצעה שלי שה”פיזי ברוחני” הוא גם פונקציית גל היא פחות אינטואיטיבית וזקוקה להצדקה מסוימת. מה המשמעות של הגדרת פונקציית גל עבור ישות לא פיזית (כלומר, “רוחנית”)? נציין שכל ישות פיזית או לא פיזית ניתנת לתיאור כבעלת קואורדינטות במרחב מופשט רב-ממדי כלשהו. עבור אובייקטים פיזיים, אנו משתמשים במרחב פאזה שש-ממדי. עבור ישויות לא פיזיות, נעשה שימוש במרחבים מושגיים או פרמטריים שונים. לדוגמה, צבע יכול להיות מקודד כנקודה במרחב צבעים שבו כל ממד מייצג אחד מהצבעים הראשוניים. בבינה מלאכותית, רשתות עצביות מסוג טרנספורמר מקודדות מילים או תמונות כנקודה במרחבים מופשטים רב-ממדיים. לא משנה מהי הישות הלא פיזית, אנו יכולים לקודד אותה במרחב מופשט רב-ממדי שממדיו מייצגים את התכונות או המאפיינים של אותה ישות. אכן, הספר הקבלי העתיק ביותר, ספר יצירה, מתאר רוחניות במונחים של מרחב רב-ממדי. המקובלים טרחו להסביר שבכל פעם שהם משתמשים במילים כמו “גבוה יותר” או “נמוך יותר”, עלינו להבין אותן במונחים של דמיון מושגי לתכונות אלוהיות. לדוגמה, כאשר נאמר שמלאך אחד “גבוה יותר” ממלאך אחר, הכוונה היא שמלאך זה דומה יותר בתכונותיו לתכונות האלוהיות מאשר המלאך האחר. באופן דומה, אם נאמר שמישהו קרוב יותר לאלוהים, יש להבין זאת במונחים של דמיון תכונות האופי של האדם לתכונות האלוהיות. הרעיון שניתן להשוות מרחק לדמיון מאפשר לנו להגדיר מרחב מושגי שבו המטריקה (“מרחק”) מוגדרת במונחים של דמיון מושגי.
למרות שישויות לא-פיזיקליות (רוחניות) אינן קיימות במרחב (כלומר, הן אינן מוגבלות על ידי מגבלות מרחביות), הן כן קיימות בזמן—הן מתפתחות. בשפת הפיזיקה, זה אומר שיש להן מצבים שונים והן יכולות להתפתח ממצב אחד לאחר. ניתן לתאר את המצב של ישות לא-פיזיקלית כווקטור במרחב הילברט.[5] אך זה בדיוק איך אנו מגדירים פונקציית גל של אובייקט פיזיקלי—כפונקציה[6] על מרחב הילברט. לפיכך, שום דבר לא מונע מאיתנו לנסח פונקציית גל המספקת מידע על המצב של ישות לא-פיזיקלית (רוחנית).
שמא יתנגד מישהו ליישום מכניקת הקוונטים על העולם המקרוסקופי, עולם האובייקטים הגדולים יותר, ובוודאי על העולם הרוחני, הרשו לי להתמודד עם נושא זה ישירות. ראשית, מכניקת הקוונטים ישימה לא רק לעולם המיקרוסקופי (עולם החלקיקים התת-אטומיים, כגון פוטונים, אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים וקווארקים) אלא באותה מידה לעולם המקרוסקופי—עולם האנשים, המכוניות, החתולים, כדורי התותח, הכוכבי לכת והכוכבים. מכניקת הקוונטים היא התיאוריה הבסיסית ביותר של הטבע שיש לנו, והיא חלה על כל אובייקט חומרי, ללא קשר לגודלו. אנו משתמשים בפיזיקה קלאסית בעולם המקרוסקופי, במקום במכניקת הקוונטים, כעניין של נוחות—אין משתמשים בתותחים כדי לירות בציפור. הפיזיקה הקלאסית פשוטה ואינה דורשת מתמטיקה מתקדמת. כל תלמיד תיכון יכול לפתור בעיות פיזיקה רבות הקשורות לאובייקטים רגילים באמצעות פיזיקה קלאסית (ניוטונית). מכניקת הקוונטים, לעומת זאת, דורשת מתמטיקה מתקדמת יותר ואינה נלמדת עד הקולג’. יתר על כן, הפיזיקה הניוטונית היא מקרה מיוחד של מכניקת הקוונטים—קירוב. בחיי היום-יום שלנו, התחזיות של המכניקה הניוטונית טובות מספיק. היינו יכולים להשתמש במכניקת הקוונטים כדי לחשב את הזמן שלוקח להגיע מניו יורק לבוסטון במכונית. עם זאת, השיפור הנוסף ברמת הדיוק של החישוב היה נטבע בשולי השגיאה עקב חוסר יכולתנו למדוד את המיקום והמהירות של המכונית ברמת הדיוק שמכניקת הקוונטים דורשת. פשוט לא היינו רואים את ההבדל. אז למה להשתמש במתמטיקה מסובכת כשאנחנו יכולים להשתמש בפיזיקה של התיכון כדי לפתור את רוב הבעיות היומיומיות? סיבה נוספת ויותר בסיסית היא שבסביבה הרועשת והחמה של העולם המקרוסקופי, המידע היה מתפזר במהירות לסביבה, מה שמוביל לדקוהרנטיות של פונקציית הגל. ללא קשר לשאלה האם אנחנו יכולים לצפות באפקטים קוונטיים בעולם המקרוסקופי או האם זה נוח לחישובים, באופן עקרוני, ניתן להשתמש במכניקת הקוונטים כדי לתאר את העולם המקרוסקופי.
באשר ליישום מכניקת הקוונטים לתיאור העולם הלא-פיזיקלי (הרוחני), אני לא מציע זאת. אני רק מציע שאנחנו יכולים להגדיר פונקציית גל המתארת את המצב של ישות לא-פיזיקלית נתונה שתכונותיה מקודדות במרחב רעיוני מופשט רב-ממדי. ניתן לעשות זאת מחוץ להקשר הקוונטי-מכני.[7] השימוש ב”מכניקת הקוונטים” בכותרת של מאמר זה למרות זאת, אין שום דבר קוונטי-מכני באופן מהותי בפונקציית גל, מלבד שהיא חבה את מקורה ואת התהילה שלה למכניקת הקוונטים. בהקשר של ישות לא-פיזיקלית, פונקציית הגל היא פשוט אובייקט מתמטי מופשט[8] המכיל מידע על המצב של אותה ישות לא-פיזיקלית.
פונקציית גל המוגדרת כראוי המתארת את המצב של ישות לא-פיזיקלית, בסופו של דבר, היא אותה פונקציה מתמטית כמו פונקציית הגל המתארת אובייקטים פיזיקליים. כתוצאה מכך, ניתן לחבר אותן יחד כדי ליצור פונקציית גל משולבת.
הבה נתבונן בדואליזם הקרטזיאני של גוף ונפש, לדוגמה. נגדיר את פונקציית הגל של הגוף ψגוף ואת פונקציית הגל של התודעה (כלומר, ההכרה או הנשמה) ψנשמה. אז ניתן לחשוב על פונקציית הגל הכוללת של הגוף והתודעה (ההכרה או הנשמה) כסכום של שתי פונקציות גל— ψגוף ו-ψנשמה.[9] כל אחת מפונקציות אלה נותנת מספר—הסתברות למצוא את הישות המתאימה במצב נתון. התחלנו עם שתי ישויות אונטולוגיות נפרדות—חומר ורוח—שלכאורה לא היה להן קשר זו לזו. על ידי שיוך פונקציית גל לכל אחת מהן, יש לנו כעת שני מספרים—שתי הסתברויות. אנחנו כבר לא משווים תפוחים לתפוזים; אנחנו משווים שני מספרים. עכשיו שהחומר והרוח נמצאים על אותו אורך גל, הם יכולים לתקשר. זה מאפשר אינטראקציה ישירה וקשר סיבתי בין הגוף והנשמה (או התודעה) או בין הפיזי והלא-פיזי (הרוחני).
ההצעה שלי לפרש את המושגים הקבליים של “רוחניות שבגשמיות” (רוחניות שבגשמיות) ו”גשמיות שברוחניות” (גשמיות שברוחניות) כפונקציות הגל המתאימות של הישויות הפיזיות והלא-פיזיות מאפשרת לנו לפתור את הפגם העיקרי של הדואליזם הקרטזיאני על ידי מתן מנגנון סיבתי לשתי ישויות אונטולוגיות נפרדות—חומר ורוח (הלא-פיזי) לתקשר ולפעול זו עם זו.
הערות שוליים:
[1] בפילוסופיה של התודעה, השקפה זו נקראת דואליזם מהותי.
[2] בהקשרים מסוימים, מקורות קבליים דנים בחמישה עולמות המתחילים עם אדם קדמון (א”ק) (“האדם הקדמון”), ואחריהם ארבעת העולמות שנדונו לעיל.
[3] ליתר דיוק, ריבוע האמפליטודה של פונקציית הגל נותן לנו את ההסתברות למצוא חלקיק בנפח נתון של מרחב הפאזה.
[4] ראה הערת שוליים 2 לעיל.
[5] מרחב הילברט הוא מרחב וקטורי רב-ממדי השומר על המכפלה הפנימית. זוהי הכללה של המרחב האוקלידי המוכר.
[6] ליתר דיוק, זוהי פונקציה מורכבת-ערך.
[7] לומר שמכניקת הקוונטים מתארת תופעות רוחניות או ישות לא-פיזית יהיה לומר שפונקציית הגל שלהן מקיימת את משוואת שרדינגר, מה שרחוק מלהיות ברור. הבעיה המיידית היא שמשוואת שרדינגר היא לינארית, בעוד שלא כל תופעה היא לינארית. בתחום הפיזי, הכבידה היא לא-לינארית. זו אחת הבעיות המושגיות של חיבור תורת היחסות הכללית של איינשטיין עם תורת השדה הקוונטי. המוח והתודעה הם גם לא-לינאריים. לדוגמה, לבני אדם יש מטא-קוגניציה—היכולת לחשוב על המחשבות של עצמם. רפלקסיה עצמית ומטא-קוגניציה הן, בשפה מתמטית, לא-לינאריות. בתחום הלא-פיזי, התודעה היא מאוד לא-לינארית. לכן, יישום משוואת שרדינגר באופן גורף אינו נראה אפשרי. כתוצאה מכך, יהיה לא נכון לומר שמכניקת הקוונטים יכולה לתאר את התחום הרוחני.
[8] כפי שצוין לעיל, פונקציית גל היא פונקציה מורכבת-ערך המוגדרת על פני מרחב הילברט.
[9] מפתה להגדיר את פונקציית הגל הכוללת של הגוף והתודעה (ההכרה או הנשמה) כסכום פשוט של שתי פונקציות הגל המתאימות: Ψכולל מוגדר כ-Ψכולל = ψגוף + ψנשמה. יש לזכור, עם זאת, שכל פונקציית גל מוגדרת על מרחב הילברט שונה (H1 ו-H2) ולא ניתן פשוט לחבר אותן יחד. דמיינו פונקציה f1(x,y) המוגדרת על מרחב דו-ממדי R2 (מישור) ופונקציה אחרת f2(z) המוגדרת על מרחב חד-ממדי R (קו). כדי לחבר את שתי הפונקציות הללו יחד, יש צורך לשלב את שני המרחבים RxR2. כעת נוכל להגדיר מחדש את שתי הפונקציות כ-f1( x, y, z) ו-f2( x, y, z) ולחבר אותן יחד f1( x, y, z) + f2(x,y,z). באופן מפתיע, זוהי בדיוק הגישה של ספר הקבלה העתיק, ספר יצירה, המוסיף את הממד הרוחני החמישי למרחב-זמן ארבע-ממדי.
