וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים…
שמות א:יד
ברמה המילולית, גלות מצרים (גלות מצרים) היא סיפור של שעבוד העם היהודי במצרים העתיקה, שם הם נאלצו לעבוד בעבודת פרך בהכנת טיט ולבנים, ובבניית ערים עבור פרעה.
ברמה עמוקה יותר, זוהי אקסיומה במיסטיקה היהודית שסבל הוא בדרך כלל אמצעי לטהר ולתקן את נשמתו של החוטא בגלגול זה או קודם. זוהי גם אקסיומה שכל חטא פוגע בנשמת החוטא ובכמה רמות רוחניות עליונות המעכבות את זרימת השפע האלוקי לעולם, מונעות את הברכה ולכן גורמות סבל לחוטא.
טכנית, זה עובד כך. כאשר חטא שנעשה למטה גורם נזק למעלה, החולשה הנוצרת במבנה הרוחני מאפשרת לכוחות הרע, הקליפות (“קליפות”), להיאחז במקום החולשה ולשאוב את האנרגיה האלוקית מאותו מקום.[1] כדי למנוע מכוחות הרע לשאוב יותר מדי כוח חיים, יש מפסקי זרם מובנים במערכת. כך, כאשר הקליפות נאחזות במקום הפגום של אצילות אלוקית כלשהי, מותר להן לשאוב מעט אנרגיה נוספת ולא יותר. אחרי הכל, הן נבראו כטפילים ומותר להן לקיים את קיומן הטפילי. אולם, אם הן לוקחות יותר ממה שמותר להן לקחת, זה מפעיל את מפסקי הזרם, שמנתקים את אספקת השפע האלוקי לאותו מקום שבו נאחזות הקליפות. במקום לרדת לעולם הזה, השפע האלוקי עולה למקורו, מה שנקרא גלות רוחנית.
לפי האר”י,[2] היהודים שהושעבדו במצרים היו גלגולים של נשמות דור הפלגה. אותו דור חטא בניסיון לבנות מגדל עד השמיים—מגדל בבל—כדי לנהל מלחמה נגד הקב”ה. התורה אומרת:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם, לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.
בראשית יא:ג-ד
לאחר שאלוקים פיזר את האנשים האלה על פני הארץ, נשמותיהם, שהיו נשמות נעלות שמקורן באדם הראשון, התגלגלו לפי האר”י בדור של צאצאי יעקב שחיו במצרים. על פי העיקרון “מידה כנגד מידה“, העונש לא רק תואם לחטא, אלא גם דומה לו באופן כלשהו, כך שמהעונש ניתן להסיק את החטא המקורי. כשם שאנשי דור הפלגה השתמשו בלבנים וטיט לבניית מגדל בבל, כך גם בני ישראל המשועבדים במצרים נאלצו להכין לבנים וטיט לבניית ערים עבור פרעה. כך, מנקודת המבט של קבלת האר”י, גלות מצרים הייתה נחוצה כדי לטהר את נשמותיהם הנעלות.
כפי שהזכרנו לעיל, האר”י מלמד שהחטא למטה גורם לנזק למעלה. במקרה זה, חטא דור הפלגה גרם לנזק לספירה של דעת. דעת היא המקור של הפרצוף של זעיר אנפין (“פנים קטנות”, “פרצוף הקטן”, או מיקרופרוסופוס). השפע האלוקי שזורם דרך דעת נשאב על ידי כוחות הרע (במקרה זה, מגולמים על ידי פרעה). הנזק לדעת העליונה גרם למוחין של זעיר אנפין לחזור למצב הבלתי בשל שלו. המוחין הם שלוש הספירות—חכמה, בינה, ודעת. פרצוף זעיר אנפין כולל שש “קצוות”—שש ספירות תחתונות—חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד.
כפי שכותב רבי חיים ויטאל, בזמן גלות מצרים, זעיר אנפין חזר למצבו המקורי, של “שלוש מקופלות בתוך שלוש”.[3] זה אומר שהשלשה של ספירות, חכמה-בינה-דעת, מוסתרת בתוך השלשה חסד-גבורה-תפארת, והשלשה חסד-גבורה-תפארת מוסתרת בתוך השלשה נצח-הוד-יסוד.[4] השלשה הראשונה מייצגת יכולות שכליות; השלשה השנייה מייצגת יכולות רגשיות; והשלשה השלישית, שהיא היחידה הגלויה במצב הבלתי בשל הזה של זעיר אנפין, מייצגת את היכולות המוטוריות. בואו נשמור מחשבה זו ונפנה כעת לתורת המיתרים.
תורת המיתרים אתגרה את שני המודלים השולטים של חלקיקים יסודיים כחלקיקים נקודתיים או שדות. במקום זאת, היא הציעה שחלקיקים יסודיים הם מיתרי אנרגיה הרוטטים בחלל, שתדירויות הרטט שלהם מתאימות למאפיינים של חלקיקים יסודיים, כמו מסה ומטען. אולם, כדי לגרום לתיאוריה לעבוד, התברר שמיתרי האנרגיה הקוונטיים חייבים לרטוט בחלל תשע-ממדי, במקום החלל התלת-ממדי האוקלידי המוכר לנו.[5] אכן, תורת המיתרים מנוסחת במרחב-זמן עשרה-ממדי עם תשעה ממדים מרחביים בתוספת זמן כממד העשירי (בדומה לזמן כממד הרביעי בתורת היחסות).
השאלה שמיד עולה בראש היא, איפה ששת הממדים הנוספים האלה של החלל? למה אנחנו לא רואים אותם? הפתרון שהפיזיקאים הגיעו אליו נקרא “קומפקטיפיקציה”. זה אומר שששת הממדים הנוספים של החלל הם “מקומפקטים”. הם מכופפים על עצמם ברדיוס כל כך קטן שלא ניתן לצפות בהם. קומפקטיפיקציה היא מימוש מתמטי של העיקרון הקבלי, “הסוף נעוץ בתחילה והתחילה בסוף”.[6] לדוגמה, קו חשמל התלוי באוויר נראה מרחוק כקו חד-ממדי. אולם, נמלה הזוחלת לאורך חוט זה תופסת משטח דו-ממדי. אם החוט דק מספיק, הוא ייראה כקו חד-ממדי. ההיקף שלו נעלם בגבול, גורם לממד הנוסף להיעלם. במילים אחרות, הממדים הנוספים האלה מוסתרים; הם אינם גלויים.
מה הקשר בין זה למצרים ולגלות המצרית? מצרים בעברית הוא מצרים. המילה הזו קשורה אטימולוגית למילה מצרים, כלומר “מיצרים”. כפי שפירש הרב חיים ויטאל, שבעים האנשים ממשפחת יעקב הנכנסים למצרים הוא מטפורה לנשמה הנכנסת לגוף.[7] המשמעות של האלגוריה הזו היא שכשם שמצרים (מצרים) פירושו מיצרים, כך הגוף הפיזי הוא “מיצרים” לנשמה, המוגבלת כעת על ידי גבולות המרחב. ההשוואה המטפורית הזו של מצרים למרחב היא הקישור לביסוס ההקבלה הרמוזה בשם הפרק הזה.
מצרים היא מקום גלות לעם היהודי, כשם שהגוף הוא מקום גלות לנשמה היורדת לעולם הפיזי. כפי שנדון לעיל, מבחינה רוחנית, הגלות הזו מתבטאת על ידי כניסת זעיר אנפין למצב של מנטליות לא בשלה שבה “שלושה נכללים בשלושה”, כלומר שתי שלישיות עליונות של ספירות נכללות בשלישייה התחתונה שהיא היחידה שמתגלה. בקבלה, זעיר אנפין נתפס כארכיטיפ הרוחני של המרחב. כשם שלמרחב הפיזי התלת-ממדי יש שישה כיוונים—למעלה-למטה, קדימה-אחורה, ימינה-שמאלה—כך גם לזעיר אנפין יש שישה קצוות (שש ספירות). הקשר הזה כבר נעשה על ידי הספר הקדום ביותר של הקבלה, ספר יצירה.[8]
לחלופין, אנו יכולים לומר שהשלישייה של הספירות המתגלות, נצח–הוד–יסוד, מייצגת שלושה ממדים מתגלים של המרחב. אם כן, שתי השלישיות העליונות, חכמה-בינה-דעת וחסד-גבורה-תפארת, הכוללות שש ספירות, ש”נכללות” או “מתכווצות” בשלישייה המתגלה, מייצגות את ששת הממדים המתכווצים של המרחב בתורת המיתרים.[9] אכן, המילים “נכללות” (או “מקיפות”), שהן תרגום אפשרי של המילה המקורית שבה השתמש הזוהר, כלילון, פירושן אותו דבר כמו המונח שבו משתמשת תורת המיתרים, “מתכווצות”—שתיהן פירושן “נסתרות” או “לא מתגלות”.[10] יחד, תשע ספירות הכוללות את שלוש השלישיות הללו מקבילות למרחב התשע-ממדי של תורת המיתרים.
בבחינה נוספת, האנלוגיה הזו נראית אפילו יותר הדוקה. אכן, כשם שבפיזיקה, כל ממד מרחבי נוסף מייצג דרגת חופש נוספת, כך גם בתחום הרוחני, כל ספירה מייצגת דרגת חופש נוספת במרחב ספירתי רעיוני.[11]
לסיכום, גלות מצרים (גלות מצרים) מקבילה לגלות הרוחנית של השפע האלוהי מדעת. זה, בתורו, מוביל לחזרת פרצוף זעיר אנפין למצב של מנטליות לא בשלה המתבטאת ב”שלושה נכללים בשלושה”. הסתרת שש הספירות העליונות בשלוש הספירות התחתונות מקבילה להתכווצות של ששה ממדים בתורת המיתרים, שהיא הכרחית כדי להסביר מדוע רק שלושה ממדים מתגלים.
________________________________
הערות שוליים:
[1] ביהדות, לרוע אין קיום עצמאי. הוא נברא על ידי הקב”ה וקיים רק כדי לספק לנו, לבני האדם, את חופש הבחירה. כוחות הרע, הנקראים בקבלה קליפות (“קליפות” או “קליפים”), אינם מקבלים את הזנתם ישירות מהקב”ה, אלא מורשים לפעול כטפילים—לשאוב כמויות זעירות של כוח חיים מהקדושה כדי לקיים את קיומם. למרות שנבראו כדי לספק לנו את חופש הבחירה, לקליפות הללו יש אינטרס מובהק לפתות בני אדם לחטוא, כי כשבני אדם חוטאים, זה נותן לקליפות כוח חיים נוסף.
[2] פרי עץ חיים, שער חג המצות 1. ראה הרב משה ויסנפסקי, “תפוחים מן הפרדס: לקט מהתורות המיסטיות של הרב יצחק לוריא (האריז”ל) על פרשת השבוע” (Thirty Seven Books, 2006), עמ’ 249-251.
[3] “שלושה נכללים בשלושה” או “שלושה מקיפים בתוך שלושה” הוא הביטוי שבו משתמש הזוהר פרשת בשלח נ’ ע”א. ראה גם עץ חיים, שער הכללים, פג וביאורי הזוהר, בשלח מז.
[4] ראה הרב משה ויסנפסקי, שם, עמ’ 254.
[5] במובן המדויק, גרסאות שונות של תורת המיתרים מנוסחות במרחבים בעלי מספר מימדים שונה. תורת המיתרים הבוזונית כוללת 26 מימדים. תורת המיתרים העל כוללת 10 מימדים. תורת M—תיאוריה המנסה לאחד גרסאות שונות של תורות המיתרים—כוללת 11 מימדים. אנו מתמקדים כאן בתורת המיתרים העל שכוללת מרחב-זמן בעל 10 מימדים, תשעה מהם הם מימדים מרחביים.
[6] קו הנמתח מפלוס אינסוף למינוס אינסוף אינו קומפקטי. מעגל הוא קומפקטי. מרווח פתוח אינו קומפקטי, אך המרווח הסגור הוא קומפקטי. כדי לקמפקט מרווח פתוח מספיק להוסיף נקודות קצה. קל עוד יותר, שתי נקודות הקצה הללו יכולות להיות אחת, אם פשוט נחבר את קצוות המרווח למעגל סגור. זה נקרא קומפקטיפיקציה. חיבור קצה המרווח עם ההתחלה הוא מה שספר יצירה מבטא כ”הסוף תחוב בתחילה והתחילה בסוף”. ראה ספר יצירה א:ז.
[7] ספר הליקוטים וליקוטי תורה, פרשת שמות. ראה הרב משה ויסנפסקי, שם, עמ’ 255.
[8] ספר יצירה א:ה; תרגום לאנגלית מאת הרב אריה קפלן, ספר יצירה (Samuel Weiser, 1990), עמ’ 44.
[9] בתורת המיתרים, שישה מימדים נוספים מקומפקטים יוצרים יריעת קלאבי-יאו בעלת שישה מימדים.
[10] בתורת המיתרים, המימדים הנוספים המקומפקטים נסגרים על עצמם ויוצרים מעגלים. זה מרומז באופן אלגורי על ידי תרגום אפשרי נוסף של כלילון—”מוקפים”.
[11] עשר ספירות יכולות להיות מעוצבות כמרחב-זמן בעל חמישה מימדים עם מימד רוחני נוסף כמו בספר יצירה. לחלופין, עשר ספירות יכולות להיות מעוצבות כמרחב רעיוני בעל עשרה מימדים הדומה למרחב-זמן בעל עשרה מימדים (תשעה מימדים מרחביים בתוספת המימד העשירי של הזמן) כמו בתורת המיתרים.
