ספר יצירה מדבר על שלושה ממדים: עולם, שנה, ונפש (ספר יצירה, ו:ד). עולם פירושו “עולם” ומסמל את המרחב. שנה פירושה “שנה” ומסמלת את ממד הזמן. נפש פירושה “נשמה” ומסמלת את הממד הרוחני. במקום אחר, בהכרה שהמרחב עצמו הוא תלת-ממדי, ספר יצירה מדבר על מרחב חמש-ממדי, מרחב-זמן מינקובסקי עם תוספת של הממד הרוחני החמישי. מבנה זה דומה מאוד להכללה החמש-ממדית של קלוצה-קליין לתורת היחסות הכללית (תיאוריה שקרובה וחביבה ללבי כי, מבלי לדעת על קיומה, גיליתי אותה מחדש באופן עצמאי כנער). קלוצה-קליין, שנשכחה תחילה, חווה כעת תחייה כמקרה פרטי של תורת המיתרים.
בכל אחד מממדים אלה, ה’ ברא את תחום הקדושה ואת תחום החול, וציווה אותנו להפריד בין השניים. זהו חלק מלהיות עם קדוש – עם קדוש, כאשר קדוש פירושו “מופרד”.
בתחום המרחב, יש לנו רשות היחיד – תחום האחד, ורשות הרבים – תחום הרבים. הראשון מסמל את האחד שלמעלה, והאחרון מסמל את הריבוי של העולם הגשמי. אנו מפרידים בין השניים על ידי קביעת מזוזות על דלתות בתינו, יוצרים קו הפרדה בין תחום האחד לתחום הרבים, ומפרידים את קדושת הבית היהודי מהעולם החולין שמחוצה לו.
בתחום הזמן, יש לנו שבת, שהיא תחום הקדושה, וימי חול, שהם חולין. אנו מקדשים את השבת על ידי עשיית קידוש בתחילת השבת ומפרידים אותה מימי החול על ידי עשיית הבדלה בסיום השבת.
בממד הרוחניות, ה’ בחר בעם ישראל ועשה אותו קדוש. “קדושים תהיו כי קדוש אני” (ויקרא יט:ב). ההפרדה בין היהודים לעמים אחרים מתבטאת באיסור נישואי תערובת ובברית מילה – אות הברית הקדושה, המסמלת את קו ההפרדה הזה.
עד כאן, זה מוסבר בקבלה ובפילוסופיה החסידית. אני רוצה להציע שלכל אחד מממדים אלה יש, בתורו, שני תת-ממדים – חיצוני ופנימי – חיצוניות ופנימיות.
בפיזיקה, יש לנו גם מושגים של היבטים חיצוניים ופנימיים. לדוגמה, יש לנו סימטריות חיצוניות, כמו סימטריית העתקה (שקובעת שכל חוקי הפיזיקה תקפים בכל נקודה במרחב) וחוק שימור התנע המתאים, או סימטריית הזמן (שקובעת שכל חוקי הפיזיקה תקפים בכל רגע בזמן) וחוק שימור האנרגיה המתאים. אבל אז, יש לנו סימטריות פנימיות, כמו הספין של חלקיקים יסודיים, קסם, צבע, ומוזרות של קוורקים וחוקי השימור המתאימים להם. אני חושב שסימטריות פנימיות דומות קיימות בתורה.
בתחום המרחב, מזוזות מפרידות בין רשות היחיד לרשות הרבים. עם זאת, זהו ההיבט החיצוני של המרחב. זכרו שיש לקבוע מזוזות בדלת הכניסה ועל כל משקוף בתוך הבית, כאשר המזוזות מפרידות בין חדר אחד לשני. הסיבה לכך היא שלכל חדר יש מטרה ייחודית משלו והמזוזה מעלה ומקדישה מטרה זו לעבודת ה’. זהו ההיבט הפנימי של המרחב.
בממד הזמן, יש לנו שבת כתחום הקדושה. עם זאת, ספר הזוהר מדבר על שתי שבתות – שבת עליון ושבת תחתון. השבת התחתונה היא השבת הרגילה שאנו חוגגים כל יום שביעי. השבת העליונה נחגגת בעולמות העליונים כאשר אנו מקיימים את רצון ה’. זו הסיבה שהמשנה קוראת לפסח “שבת” (ראו את המאמר שלי על פסח). שבת עליונה זו היא השבת הפנימית, בעוד שהשבת התחתונה היא ההיבט החיצוני של השבת.
בתחום הרוחניות, יש לנו ברית מילה. עם זאת, המילה הפיזית היא ההיבט החיצוני של ברית מילה. יש גם מילת הלב, שתושג עם בוא המשיח. בקהילות חב”ד, נהוג שהאב יאמר בברית את המאמר של האדמו”ר הזקן (הרבי הראשון מלובביץ’), שדן במילת הלב. זהו ההיבט הפנימי של הרוחניות.
הלילה הוא יום כיפור. כאשר בית המקדש עמד בירושלים ביום הכיפורים, שלושת הממדים – עולם, שנה, נפש – התכנסו יחד: ביום הקדוש ביותר בשנה (יום כיפור), הנשמה הקדושה ביותר (כהן גדול) הייתה נכנסת למקום הקדוש ביותר (קודש הקודשים).
כאשר בית המקדש השלישי ייבנה עם בוא המשיח, לא רק שלושת הממדים החיצוניים יתכנסו יחד אלא גם כל הממדים הפנימיים (אגב, מביא את המספר הכולל של הממדים לעשרה – אותו מספר ממדים כמו בתורת המיתרים). יהי רצון שזה יקרה מיד!
