לאחר המבול הגדול, אלוהים מציב קשת בענן בשמיים כברית נצחית עם האנושות. אך קשת שמיימית זו היא יותר מהבטחה אלוהית – היא שיעור עמוק בטבע המציאות עצמה.
כאשר אור השמש עובר דרך טיפות גשם, מתרחש משהו מדהים: אור לבן טהור – שנראה מונוכרומטי, פשוט ומאוחד – מגלה את עצמו כסימפוניה של שבעה צבעים נפרדים. טיפת המים פועלת כמנסרה, מפזרת את המורכבות הנסתרת בתוך מה שנראה מונוכרומטי. אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו, סגול – כל אורך גל מתכופף בזווית מעט שונה, צובע את השמיים בספקטרום שתמיד היה נוכח אך מוסתר – המחשה אלגנטית של פיזור, שבה המדיום שפעם הסתיר את אחדות האור כעת חושף את יופיו הנסתר.
תופעה פיזית זו משקפת אמת רוחנית עמוקה. בקבלה, אנו לומדים על אור אין סוף – האור האינסופי – פשוט ומאוחד, מעבר לכל הבנה ותיאור. אך, כאשר נראה דרך המנסרה של כלים (כלים), שבע המידות (הספירות התחתונות – תכונות אלוהיות): חסד (חסד), גבורה (עוצמה), תפארת (יופי), נצחח (נצחיות), הוד (הדר), יסוד (יסוד), ומלכות (מלכות). שבע מידות אלו אינן נפרדות מהאלוהי; אלא הן האופן שבו האחד מבטא את עצמו בתחום הריבוי.
בדיוק כפי שאור לבן מכיל את כל הצבעים באחדות מושלמת עד שהוא נשבר דרך החומר, כך גם האור האינסופי מכיל את כל התכונות באחדות בלתי מובחנת. ה”מנסרה” של הבריאה מאפשרת לאחדות זו להתגלות ככוחות נפרדים – אהבה ומשמעת, רחמים וצדק, נתינה וקבלה – צובעת את בד הקיום בכל מורכבותו. זוהי מטאפורה לפרדוקס של הבריאה: מאחד לרבים. ובאופן פרדוקסלי, התגלות זו של ריבוי נבחרת כסימן לברית עם האחד, כאילו לקדש את הרבים בתוך האחד.
הקשת בענן, אם כן, הופכת למדיטציה על אחדות וריבוי. היא מזכירה לנו שמה שנראה כרבים הוא ביסודו אחד, ושאחדות יכולה להכיל עושר אינסופי. בעבודה הרוחנית שלנו, אנו נקראים לתפוס את שתי האמיתות בו-זמנית: להכיר בריבוי הביטוי האלוהי בעולמנו תוך שמירה על ראיית האחדות והאחדות הבסיסית שמקשרת את הכל יחד.
כאשר אנו עדים לקשת בענן המתקשתת בשמיים, אנו רואים יותר מאופטיקה אטמוספרית. אנו מציצים בעיקרון הקוסמי של התגלות אלוהית – כיצד האחד הופך לרבים מבלי לחדול להיות אחד.
לקח: שימו לב ל”ספקטרום” של השבוע שלכם: פוטנציאלים, אחריויות, רגשות, כישרונות. כוונו כל צבע למטרה אחת – הכרה באחד בתוך הרבים. כאשר פעולותינו הן פריזמטיות אך מכוונות לאחד, קשת הברית מתקשתת מעל יומנו.
