בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. (בראשית א:א)
הפסוק הראשון בתורה הוא המפתח להבנת יסודות הבריאה. מבחינת הפיזיקה, ישנן שלוש מילים מפתח בפסוק זה, המודגשות בבולט:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
לפי הרמב”ן, שלוש המילים הללו—”בראשית”, “השמים” ו”הארץ”—מייצגות, בהתאמה, זמן, מרחב, ו חומר. קל לראות ש”בראשית” מייצג זמן, כיוון ש”בראשית” הוא בבירור מושג זמני שמסמן את תחילת הזמן; ש”שמים” הוא מטפורה למרחב, כיוון שהכוכבים והכוכבי הלכת נתפסים כנמצאים בשמיים (כלומר, בשמים) כאשר למעשה הם נעים במרחב;[1] וש”ארץ” מסמל חומר, כיוון שהארץ אכן עשויה מחומר, ומכיוון שמילה זו מרמזת על הדבר המוחשי היחיד בפסוק זה.
אמנם השוואה זו נראית אינטואיטיבית מאוד, אך הרבה פחות אינטואיטיבי שלכל שלושת המושגים הבסיסיים—זמן, מרחב וחומר—יש מכנה משותף וכולם יכולים להתבטא דרך רעיון השינוי.
במחשבה היהודית, זמן הוא שינוי.[2] לדוגמה, הספר הקדום ביותר הידוע של הקבלה, ספר יצירה, מתאר את היקום הזה כקיים בשלושה ממדים: מרחב, זמן ורוחניות. זה מתבטא בעברית המקורית כעולם (“עולם”, כלומר, מרחב), שנה (“שנה”, כלומר, זמן), נפש (“נשמה”, כלומר, הממד הרוחני). כפי שאנו רואים, ספר יצירה משתמש במילה שנה (“שנה”) כתחליף לזמן. המילה שנה, כלומר “שנה”, קשורה אטימולוגית למילה שינוי, כלומר שינוי. מכיוון ש”שנה” היא מילת קוד לזמן, אנו רואים שזמן מזוהה עם שינוי. מלמדים שעצם מהותו של הזמן היא שינוי.
כיום, אנו מקובעים על מדידת זמן, כלומר על התכונה המטרית שלו שהופכת אותו לדומה למרחב, עד שאנו מחמיצים לחלוטין את עצם מהותו של הזמן שהיא שינוי. אנו יכולים למדוד זמן בדיוק כפי שאנו מודדים מרחב. מרווח הזמן בין שני אירועים דומה למרחק בין שתי נקודות במרחב. זה מאפשר לנו לדמות זמן מתמטית כמרחב מופשט חד-ממדי—ציר זמן. היכולת למדוד מרחק במרחב נקראת התכונה המטרית של המרחב. לאחר שאיינשטיין ניסח את תורת היחסות הפרטית שלו ב-1905, פרופסור האוניברסיטה לשעבר שלו, הרמן מינקובסקי,[3] נתן לתורתו של איינשטיין טיפול מתמטי אלגנטי מאוד על ידי איחוד מרחב תלת-ממדי עם זמן חד-ממדי בתוך רצף מרחב-זמן ארבע-ממדי. מרחק במרחב-זמן ארבע-ממדי זה נמדד על ידי המטריקה של מינקובסקי.[4] אמנם זה היה צעד משמעותי קדימה, אך למרבה הצער, הדגש שלו על התכונה המטרית של הזמן הסתיר לחלוטין את התכונה החיונית של הזמן—שינוי, זרימה בלתי פוסקת, זרם הזמן. כיום, פילוסופים ופיזיקאים רבים מכחישים שהזמן זורם, שמשהו משתנה. אמנם כאן אינו המקום לבקר את הדעה השגויה הזו, די לומר שזוהי טעות חמורה. שינוי הוא מהותו של הזמן!
אם זמן הוא שינוי, מהו מרחב? מרחב הוא למעשה ההפך מזמן; הוא היעדר שינוי, הרקע הסטטי שעליו מתפתחת הדינמיקה של הפיזיקה והדרמה של החיים.
עד כה, מצאנו את המכנה המשותף לשתי מילים, זמן (שינוי) ומרחב (היעדר שינוי). אבל מה לגבי חומר?
לחומר בכל צורותיו יש מאפיין משותף אחד: מסה. איננו מדברים כאן על מסה כבידתית, מקור הכבידה. אלא אנו מדברים על מסה אינרציאלית כפי שהיא מופיעה בחוק השני של ניוטון.[5] בחוק זה, בהינתן כוח F, תאוצה a הפוכה ביחס למסה m: a = F/m. ככל שהמסה m גדולה יותר, כך התאוצה a קטנה יותר. מסה היא מדד ההתנגדות של גוף לשינוי בתנועה. בקיצור, מסה היא התנגדות לשינוי.
הנה יש לנו את זה: זמן הוא שינוי, מרחב הוא היעדר שינוי, ומסה היא התנגדות לשינוי. הכל עניין של שינוי!
זו עשויה להיראות מסקנה מפתיעה. העולם הזה נראה די מוצק ויציב. מדוע שינוי יהיה במרכז קיומנו? זה בגלל שהעולם הזה נברא מאין—יש מאין או creatio ex nihilo. מכיוון שתהליך הבריאה “התחיל” עם בריאת הזמן, הכוח הבורא האלוהי קודם לזמן, כביכול (כמובן, שום דבר לא יכול “לקדום” לזמן במובן זמני; אנו מבינים “קדימה” במונחים של יחס סיבה ותוצאה). אנו קיימים בזמן. כל דבר שמתעלה (“לפני” או “מעל”) זמן מתייחס באופן שווה לכל רגע בזמן. (חשבו על נקודה מעל הקו האופקי—אתם יכולים לצייר קו המחבר את הנקודה הזו לכל נקודה על הקו האופקי.) כתוצאה מכך, אנו תופסים דברים שמתעלים על הזמן כנצחיים (כיוון שהם מתייחסים באופן שווה לכל רגע בציר הזמן שלנו).
בריאה מאין—creatio ex nihilo—היא השינוי הראשון מאין למשהו, השינוי ש”קדם” לזמן (“אין” פירושו לא רק אין חומר, אלא גם אין מרחב ואין זמן). לכן, עבורנו, creatio ex nihilo הוא תהליך רציף ונצחי. מנקודת התצפית הקשורה בזמן שלנו, האירוע של השינוי הקדמוני הראשון מתרחש ברציפות בכל רגע ורגע. יציבות היא אשליה. אפילו הזרימה החלקה של הזמן היא אשליה—זמן הוא תנודה בין הלוך ושוב, רצוא ושוב (רצוא ושוב), כפי שתיאר זאת יחזקאל בחזון הנבואי שלו על מעשה מרכבה (מעשה המרכבה).
לבבותינו מתכווצים ופועמים את קצב החיים; הריאות שלנו נושמות פנימה והחוצה; התאים שלנו רוטטים; אטומים רועדים במבנים גבישיים; אלקטרונים מתנדנדים במסלוליהם בתוך האטום; חלקיקים תת-אטומיים הם רק עירורים בשדה קוונטי—הכל בתנועה. הקיום עצמו הוא נרדף לשינוי. לכן שינוי הוא המכנה המשותף של זמן, מרחב וחומר—המכנה המשותף של הקיום. הכל נמצא בפסוק הראשון של בראשית.
הערות שוליים:
[1] בקבלה הקשר בין שמים (שמים) למרחב ברור עוד יותר כיוון שהמילה שמים היא בדרך כלל מטפורה לפרצוף זעיר אנפין (ז”א), שהוא המקור הרוחני של המרחב—ז”א הוא תצורה של שש מידות (ספירות תחתונות—חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד) המקבילות לששת הכיוונים במרחב התלת-ממדי (או שישה פני השטח של קובייה תלת-ממדית).
[2] זה מודגש במיוחד בקבלה ובפילוסופיה החסידית. רעיון זה קשור קשר הדוק להבנה האריסטוטלית של זמן כקצב השינוי.
[3] הרמן מינקובסקי (1864–1909)—מתמטיקאי גרמני יליד ליטא ממוצא יהודי. אביו, לוין ברוך מינקובסקי, בנה את בית הכנסת הכורלי בקובנה. הרמן מינקובסקי פיתח תורת המספרים הגיאומטרית וחלץ גישה גיאומטרית לפיזיקה מתמטית. הוא היה פרופסור למתמטיקה של איינשטיין ב-Eidgenössische Polytechnikum בציריך.
[4] המטריקה של מינקובסקי היא ds2 = dx2+dy2+dz2-c2dt2.
[5] המידתיות או אפילו השוויון של מסות כבידתיות ואינרציאליות, שהתגלה לראשונה על ידי גלילאו בניסוי המפורסם שלו עם מגדל פיזה הנטוי, נקרא עקרון השוויון, שנמצא בליבה של תורת היחסות הכללית שניסח אלברט איינשטיין ב-1915–1916.
