וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה–לִי-הֵם: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. (בראשית מח:ה-ח)
כאשר יוסף מביא את אפרים ומנשה אל יעקב לברכה, הסצנה לוקחת תפנית מפתיעה. יעקב אינו רק מברך אותם; הוא מאמץ אותם:
יעקב אומר ליוסף, למעשה: שני בניך יהיו שלי, כמו ראובן ושמעון.
זה דבר חסר תקדים בנרטיב של התורה. וזה מגיע עם חידה נוספת: יעקב אז מסתכל על הנערים ושואל, “מי אלה?”—”מי אלה?”
אבל יעקב חי במצרים שבע עשרה שנים. הוא צפה בנכדים הללו גדלים. איך הוא בכלל יכול לשאול מי הם?
ישנן לפחות שלוש שאלות שאנחנו צריכים להחזיק בו־זמנית:
- מה יעקב יכול להתכוון ב“מי אלה?” אם הוא ברור מכיר את הנערים?
- מדוע יעקב “לוקח” את אפרים ומנשה כבניו שלו?
- מדוע, באמצע האימוץ הזה, יעקב פתאום נזכר במות רחל ובקבורתה בדרך?
1. אימוץ כמטפיזיקה, לא כבירוקרטיה
קריאה פשוטה עשויה לומר: יעקב מסדר ירושה. על ידי אימוץ שני בניו של יוסף, הוא נותן ליוסף חלק כפול.
זה הגיוני מבחינה משפטית. אבל הטקסט נקרא יותר כמו משהו עמוק יותר מתכנון עזבון. יעקב אינו רק מחלק רכוש; הוא מעצב מחדש את המציאות השבטית. יוסף הופך לשני שבטים. (והברכה שיעקב נותן להם—העמדת אפרים לפני מנשה—הופכת לאחד מ”ההיפוכים הבלתי צפויים” הגדולים של בראשית.)
אז מה יעקב באמת עושה?
על פי מסורת חסידית שהועברה על ידי אחד מתלמידי הבעל שם טוב, רבי ישראל חריף מסטנוב, בספרו תפארת ישראל, יעקב היה מיועד להיות אב לארבעה עשר בנים.[1] באותה עת, כבר היו לו שנים עשר בנים, ועוד שני בנים היו אמורים להיוולד ליעקב. שתי נשמות ריחפו, כביכול, מעל מיטתו של יעקב, מוכנות להיוולד לעולם הזה. אולם ראובן, בכורו של יעקב, עמד על כבוד אמו, לאה, והעביר את מיטתו של יעקב לאוהלה של לאה. במעשה זה, הוא התערב בגורל. כפי שדנתי במאמרי, “קורח מפותל“, שתי נשמות אלו נולדו מאוחר יותר לבנו של יעקב, יוסף, כאפרים ומנשה. זו הסיבה שיעקב תובע בצדק את שני הבנים הללו כשלו, שכן הם היו מיועדים להיוולד לו. לפי פרשנות זו, אימוצו של יעקב אינו סמלי. זהו מעשה מתקן – שחזור של השלמה חסרה במבנה ישראל. מה שנראה כאימוץ, ברובד עמוק יותר, הוא תביעה מחדש.
זה נותן לנו גשר רעיוני לחידה מס’ 2. אם הסיפור הוא בסוד על מה שקורה אחרי מות רחל—השינוי בבית יעקב, המעבר לבלהה, והשלכות ההתערבות של ראובן—אז קבורת רחל אינה מעקף. זה הציר.
2. מדוע רחל נכנסת לסיפור?
ברמה אחת, יעקב מתמודד עם אסימטריה כואבת: הוא מבקש מיוסף לשאת אותו ממצרים להיקבר במערת האבות, מערת המכפלה בחברון—אולם רחל עצמה לא הובאה לשם. יעקב מכיר בפצע לפני שיוסף יכול להביע אותו.
זה גם מסביר מדוע מות רחל היה רלוונטי לסיפור ולכן עונה על השאלה הראשונה. כדי להסביר ליוסף את המניע שלו להכרזה יוצאת הדופן הזו, יעקב נזכר בפטירת אשתו, רחל. זה רלוונטי כי, אחרי פטירת רחל, יעקב עבר לגור עם אשתו האחרת, בלהה.
מותה של רחל אינו רק רקע לסיפור; הוא מסמן מעבר בארכיטקטורת משפחתו של יעקב. פטירתה משנה את מבנה הבית ויוצרת את התנאים שבהם אפרים ומנשה יכולים להפוך לבניו ה”חסרים” של יעקב. התורה אינה משנה את הנושא. היא חושפת את ההנחה הנסתרת. במילים אחרות, פטירתה של רחל היא ההקשר לשבר שהאימוץ הזה מתקן כעת.
3. מדוע יעקב שואל, “מי אלה?”
כעת לשאלה המוזרה ביותר: מי אלה?—”מי אלה?” יעקב חי עם יוסף במצרים שבע עשרה שנים. הוא בוודאי מכיר את הנערים הללו. יותר מזה, סביר להניח שיוסף היה רוצה שילדיו יהיו ספוגים בהוראתו של יעקב. אכן, רש”י, המפרש על בראשית מח:א, מצטט מדרש הקובע זאת במפורש.[2] מדוע יעקב היה שואל על נכדיו, “מי אלה?”
קריאה קלאסית מבינה את שאלת יעקב לא ככשלון זיהוי, אלא כהיסוס רוחני פתאומי. יעקב מתכונן לברך, אבל משהו מעכב את הזרימה. רש”י, בקריאה מדרשית חדה, מנסח מחדש את דבריו של יעקב: יעקב אינו שואל לזיהוי; הוא שואל, “מאין באו אלה—איך הם ראויים לברכה?”
כעת הסתכל היטב על הביטוי העברי:
“מִי־אֵלֶּה?” – מי אלה, פשוטו: “מי/מאיפה הם אלה?”
המילה אלה (אלה) מכילה את אותן אותיות של “לאה” (לאה), רק בסידור מחדש. זה מזמין קריאה הומילטית מחדש. במקום לשמוע את יעקב אומר, “מי הם הנערים הללו?”, אנחנו יכולים לשמוע תדהמה אחרת:
מי—אלה?
מלאה—אלה?!
במילים אחרות, יעקב ציפה לראות את ה”חתימה” הרוחנית של רחל בבני יוסף, אולם הוא חש משהו דמוי־לאה בשורשם.
אז איך בני יוסף יכולים להיות “מלאה” במובן משמעותי כלשהו?
שלוש דרכים ללאה
1) יוסף כבן ה”מיועד” של לאה
אפשרות אחת היא שיוסף היה אמור להיוולד ללאה (ודינה לרחל), אלמלא תפילתה של לאה שהובילה להחלפת העוברים ברחם. לאחר שלאה כבר ילדה שישה בנים והייתה בהריון עם השביעי, היא התפללה שאם העובר יהיה זכר, הוא יינתן לרחל במקום, ובכך תבטיח שלרחל יהיו שני בנים. בתגובה לתפילתה של לאה, ה’ הפך את העובר הזכר לנקבה, והיא ילדה את דינה (ברכות ס ע”א). במסגרת זו, יוסף יכול להיות פיזית בנה של רחל בעודו שומר על קשר רוחני עם לאה כמקורו ה”מיועד”. שורש-לאה זה יכול היה לעבור לאפרים ומנשה.
2) ניסיונו של ראובן לסייע לגורל
יש הסבר אפשרי נוסף. שנים עשר בני יעקב היו נביאים בזכות עצמם. אני נוטה כעת לחשוב שראובן אולי העביר את מיטת אביו לתוך אוהל לאה, לא רק בגלל שרצה להגן על כבוד אמו. אלא, כנביא, גם הוא ראה את שתי הנשמות הללו מרחפות, מוכנות להתגלמות לשני בנים שייוולדו ליעקב. הוא עוד ראה שהם מיועדים להיוולד ליעקב ולאה, אבל לא ליעקב ובלהה, וזו הסיבה שהעביר את מיטת יעקב לתוך אוהל לאה. במקום להתערב בגורל, כל מה שראובן רצה לעשות זה לעזור להקל על הגורל הזה!
3) אסנת כצאצא של לאה
מסורת שלישית, שונה מאוד, היא שאשתו של יוסף, אסנת, לא הייתה מצרית אתנית כלל. במקום זאת, היא נולדה מדינה (בתה של לאה) ונשלחה משם, ובסופו של דבר הגיעה למצרים תחת הגנה השגחתית, שם הפכה לאשתו של יוסף. האפשרות הזו[3] באה מהמדרש, שאומר:
…והוא [שכם] תפס אותה [דינה], ושכב עמה, והיא הרתה וילדה את אסנת… הוא [יעקב] כתב את השם הקדוש על לוח זהב, ותלה אותו על צווארה ושלח אותה. היא הלכה לדרכה. הכל גלוי לפני הקדוש ברוך הוא, והמלאך מיכאל ירד ולקח אותה, והביא אותה למצרים לבית פוטיפרע; כי אסנת הייתה מיועדת להיות אשתו של יוסף. אשתו של פוטיפרע הייתה עקרה, ו(אסנת) גדלה אצלה כבת. כשיוסף ירד למצרים הוא נשא אותה. (פרקי דרבי אליעזר, פרק 38)
סיפור דומה מאוד מתועד במדרש אגדה (בראשית מא-מה).
אם מקבלים מסורת זו, אפרים ומנשה הם, מבחינה גנאלוגית, צאצאיה של לאה: לאה ילדה את דינה, דינה ילדה את אסנת, שילדה את אפרים ומנשה.
בכל מקרה—דרך השורש ה”מיועד” של יוסף, או דרך השושלת של אסנת—אותה תשובה עולה: יש משמעות שבה הנערים הללו “מלאה”.
וזה בדיוק מה שיעקב מזהה.
4. “אלוהים נתן לי בזה“: מה הראה יוסף ליעקב?
כעת, כל חלקי הפאזל מתחברים יחד. כן, אפרים ומנשה היו נכדיה של לאה, וזו הסיבה שיעקב קרא בתדהמה, “האלה מלאה?” יוסף עונה, “בני הם אשר נתן לי אלהים בזה.” המילים האחרונות בפסוק, “בזה,” מחייבות את רש”י להציע שיוסף הראה ליעקב את שטר הנישואין שלו, כתובה, עם אסנת. הסבר זה מעורר שאלה: גם אם ליוסף הייתה כתובה, מדוע יוסף המתין שבע עשרה שנה כדי להראות לאביו מסמך המוכיח את נישואיו הלגיטימיים?
אני מציע פרשנות שונה: לקרוא את “בזה” (bazeh) לא כ”הנה מסמך”, אלא כ”הנה הסימן”. “בזה” בעברית הוא “בָּזֶה” (BaZeH). האותיות הזהות baze הן קרובות למילה זהב, “זהב” (ZaHaV). מה שיוסף אולי הראה לאביו היה הלוחית הזהב שיעקב הניח שנים רבות קודם לכן סביב צווארה של אסנת. כאשר יעקב זיהה את הלוחית והבין שיוסף נשא אישה יהודייה ממשפחתו, בתה של לאה, נכדתו, הוא שמח והמשיך לברך את הנערים. [4]
באותו רגע, יעקב אינו רק מברך שני ילדים. הוא סוגר מעגל: מה שהיה מיועד אבל נדחה סוף סוף משתלב חזרה לישראל.
אגב, הסבר חדשני זה עשוי גם לשפוך אור על מדוע יעקב העלה את הבן הצעיר מעל הבכור על ידי הצלבת ידיו בכוונה. דינה, שנאנסה על ידי שכם, הרתה ממנו. אף שדינה עצמה הייתה חפה מפשע, ילד שנולד מאותו מעשה לא קדוש יכול להיות מובן (במונחים קבליים) כנושא ירושה רוחנית מעורבת—קדושה מצד אמו (לאה) וקליפה (רע) משכם. על פי מסורת קבלית, מנשה ירש חלק מהקליפה מאמו, אסנת, שקיבלה אותה משכם, ואפרים ירש בעיקר מהצד הקדוש של אמו, שמקורו בלאה. ברגע שיעקב הבין שאפרים ומנשה נולדו מאסנת, הוא יכול היה לתפוס את חוסר האיזון הזה. חוסר איזון זה נתמך עוד יותר על ידי דברי רש”י שאפרים בילה את זמנו עם יעקב לומד תורה מסבו, והוא זה שהודיע לאביו, יוסף, על מחלתו של יעקב. על פי קריאה זו, “החלפתו” של יעקב הייתה העדפה מבחינה: הוא העמיד את אפרים מעל מנשה תוך שהוא עדיין מברך את שניהם.
הערות שוליים:
[1] רבי ישראל חריף מסטנוב, תפארת ישראל, ורשה, 1871 (https://hebrewbooks.org/20871). אני אסיר תודה למורי וידידי, הרב בנציון פלדמן, על שחלק עמי פרשנות זו.
[2] מדרש תנחומא א:יב:ו קובע שאפרים היה באופן קבוע עם יעקב ללימוד תורה. הוא הלך ליוסף להודיע לו שיעקב חולה.
[3] שתי התשובות המוצעות הללו אינן בלעדיות זה את זה ועשויות להשלים זו את זו. יוסף ואסנת אולי היו בני זוג בהשגחה במובן שבו, בעוד שאסנת הייתה נכדתה של לאה, יוסף היה הבן המיועד של לאה, שבאמצעות תפילותיה של לאה נולד לרחל אבל שמר על קשר רוחני עם נשמתה של לאה. על פי האריז”ל, ליוסף היה קשר גם ללאה וגם לרחל, כיוון שהארכיטיפ הרוחני שלו, יסוד של זעיר אנפין, היה לו קשר ליסוד של פרצוף לאה ויסוד של פרצוף רחל (ראה שער הפסוקים, פרשת לך לך).
[4] הסבר חדשני זה אינו נושא את סמכות חכמינו ולכן יש להתייחס אליו בזהירות.
