וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ–לִקְרֹא-לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. (במדבר כב: ב-ה)
פרשת בלק נראית לכאורה כסיפור פשוט על בלק, מלך מואב מוכה פחד, הקורא למכשף בלעם לקלל את העם היהודי, וה’ הופך את הקללות לברכות. כתמיד, יש כאן יותר ממה שנראה לעין. הזוהר מציין שבלק עצמו לא היה טיפש. למעשה, הוא היה מכשף מומחה ובקיא באמנויות הנסתר ברמה של בלעם. אם כן, מדוע הוא נזקק לעזרתו של בלעם? מדוע ה’ אפשר לבלעם ללכת לבלק אם הוא לא רצה שבלעם יקלל את האומה היהודית? כיצד ייתכן שהברכה הגדולה ביותר והנבואה היחידה על ביאת המשיח בתנ”ך באות מפיו של בלעם, נביא פגאני?
לפי האר”י, כפי שנרשם על ידי תלמידו העיקרי רבי חיים ויטאל בשערי הגלגולים, גם בלק וגם בלעם היו גלגולים של שני בניו של אדם – קין והבל – הצדדים הרעים שלהם, כמובן. כך, בלק ובלעם היו בני זוג רוחניים.
לפני החטא הקדמון, אדם וחוה היו טהורים וקדושים – לא היה רע בתוכם. הרע התקיים רק בחוץ, מתועל דרך עץ הדעת טוב ורע ומגולם על ידי הנחש. כפי שמלמדים אותנו חז”ל, על ידי אכילת פרי האסור מעץ הדעת, אדם וחוה ערבבו טוב ורע בעולם כך שעכשיו, אין טוב ללא תערובת של רע, ואין רע ללא מעט טוב בתוכו.
אם נוכל לומר באופן מטאפורי שעץ הטוב והרע היה במצב של סופרפוזיציה של טוב ורע (כפי שמצוין בבירור בשם העץ), על ידי אכילת הפרי האסור, אדם וחוה הסתבכו עם עץ הטוב והרע והביאו את העולם ואת עצמם למצב של סופרפוזיציה של טוב ורע. כתוצאה מכך, לילדיהם, קין והבל, היו צדדים טובים ורעים. הצד הטוב היה נשמתם האלוקית (נפש אלוקית), והצד הרע היה נפשם הבהמית (נפש הבהמית).
כפי שלימד האר”י, בלק היה בעיקר גלגול של הצד הרע של נשמת קין, אם כי הוא קיבל גם היבט של הצד הרע של נשמת הבל. בלעם, מצד שני, היה בעיקר גלגול של הצד הרע של נשמת הבל אם כי הוא קיבל גם היבט של הצד הרע של נשמת קין. כך, מלבד היותם בני זוג רוחניים, בלק והבל השלימו זה את זה. הם היו, כביכול, כל אחד במצב של סופרפוזיציה של היותו גלגול של קין וגלגול של הבל, אם כי בפרופורציות שונות.
ברמה מפורטת יותר, יש אפילו סיבה עמוקה יותר לכך שבלק נזקק לעזרתו של בלעם. הצד הטוב של הבל, נשמתו האלוקית, התגלגל לשת – בן מאוחר יותר של אדם וחוה. לאחר מכן, הוא התגלגל ליעקב, ואז למשה. כך משה, בהיותו התגלמות של הצד הקדוש של הבל, היה האויב של בלק, הגלגול של הצד הרע של קין. קין הרג את אחיו, הבל. זה היה קארמה רעה עבור בלק. אולי, הוא חשב, הגיע הזמן לנקמה. זו הסיבה שהוא פחד כל כך מהאומה היהודית.
אבל עדיין, למה לקרוא לבלעם לעזרה? ואז הייתה שאלה נוספת שהטרידה אותי. מדוע בברכותיו, בלעם השתמש באותו פזמון המתייחס לאומה היהודית בשני שמות אבותיה – יעקב וישראל? הבה נסתכל על הפסוקים:
מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם–לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. (במדבר כג:ז)
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל? (במדבר כג:י)
לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; (במדבר כג:כא)
כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל אֵל. (במדבר כג:כג)
מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. (במדבר כד:ה)
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל… (במדבר כד:יז)
בעוד יעקב, על פי האריז”ל, היה הגלגול (גלגול) של הנשמה האלוקית של הבל, אחיו עשו (עישו) היה הגלגול של הנשמה הרעה של קין. איזה תפקיד משחק השם ישראל כאן? חשבתי, אולי נוכל לומר שיעקב עצמו החזיק בשתי נשמות – של הבל וקין. בעוד שהוא היה בעיקר גלגול של הנשמה האלוקית של הבל, הוא גם החזיק בהיבט הקדוש של נשמת קין. אם זה היה נכון, זה היה באמת נחמד, כיוון שזה היה עונה על שתי השאלות. בדקתי בספר הגלגולים (ספר הגלגולים מאת ר’ חיים ויטאל) והנה, אכן כך היה. בצדו הטוב, קין ייצג את פרצוף אבא או ספירת חכמה. הצד הקדוש של הבל גילם את פרצוף זעיר אנפין או ספירת תפארת. כך היה עם אבינו יעקב – שמו יעקב ייצג פרצוף זעיר אנפין ולכן היה גלגול של הנשמה הקדושה של הבל. שמו ישראל ייצג חכמה (או פרצוף אבא) ולכן היה גלגול של הנשמה הקדושה של קין. עכשיו הכול מתאים יחד. בלק נזקק לבלעם שהיה בעיקר גלגול של הנשמה הרעה של הבל וגם החזיק בהיבט הרע של קין – השתקפות מראה של אבינו יעקב-ישראל. כפי שמלמדת הקבלה, הקב”ה ברא את העולם זה לעומת זה – זה מול זה, כלומר צד הקדושה וצד הטומאה, “חומר” רוחני ו”אנטי-חומר”. בלעם היה השתקפות המראה של יעקב-ישראל בצד הטומאה.
בואו נזכיר כעת מפיזיקה של התיכון את המושג הפרעה. אם זורקים שתי אבנים לבריכה, כל אחת תגרום לגלים קונצנטריים להתפשט ברחבי הבריכה. במקום בו הגלים נפגשים, ניתן לראות תמונה אופיינית של הפרעה. הפרעה היא תהליך בו שני גלים באותו תדר מתחברים כדי לחזק או לבטל זה את זה. האמפליטודה של הגל המתקבל היא סכום האמפליטודות של שני הגלים המפריעים זה לזה.
מה שקורה הוא שכאשר שני גלי סינוס חופפים, ישנן שתי אפשרויות: כאשר הגלים בפאזה זה עם זה, האמפליטודה שלהם מוכפלת – הפרעה בונה; וכאשר הם בפאזה נגדית זה לזה, הם יבטלו זה את זה – הפרעה הרסנית. אתם יכולים לראות זאת בבירור בתרשימים הבאים:
הפרעה בונה:
הפרעה הרסנית:
נדמה לי שזה בדיוק מה שבלק ניסה להשיג. הוא פחד כל כך מהעם היהודי שהוא הרגיש צורך להכפיל את כוח הקללות שלו – להכפיל את “האמפליטודה”. הוא נזקק לגרום להפרעה בונה עם נשמת נשמת התאום שלו בלעם – לכן הוא קרא לו.
אבל למה גלים, תשאלו? בעולמות רוחניים, שום דבר אף פעם לא סטטי. נשמה נמצאת במצב תמידי של תנודה – רצוא ושוב – ריצה (למקורה) וחזרה, כפי שראה הנביא יחזקאל בחזון “מעשה המרכבה” (מעשה מרכבה). יתר על כן, אישיותיהן של בלק ובלעם שהיו גלגולים של שתי נשמות – אחת של קין ואחת של הבל – היו במצב תמידי של תנודה בין השתיים. זה מה שגל הוא – תנודה של אנרגיה, כמו גל אלקטרומגנטי. זכרו, עם זאת, שלגל יש גם פיקים ושקעים. הקב”ה סידר זאת כך שהאנרגיות של בלק ובלעם התחברו כך שקללותיהם הפכו לברכות. ומכיוון שהם הוכפלו ב”אמפליטודה”, קיבלנו את הברכות הגדולות ביותר ואת נבואת הגאולה המשיחית.
הקרע הקדמון בין נשמת הבל לנשמת קין התבטא לאורך ההיסטוריה של העם היהודי בהגיעו לשיא עם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד במימוש הנבואה התנכית:
כוכב דרך מיעקב ושבט קם מישראל… (במ’ כד:יז)
“כוכב” הוא רמז למשיח בן יוסף; ו”שבט“ הוא רמז למשיח בן דוד.
