בית המקדש כסינגולריות במרחב-זמן

מבוא

במאמר זה, אני מתכוון לעורר הקבלה בין הסינגולריות במרחב-זמן, כמו הנקודה המשוערת של מקור היקום בקוסמולוגיית המפץ הגדול, מחד גיסא, לבין בית המקדש בירושלים (בית המקדש) כפי שהיה קיים במישור הארצי לפני חורבנו וכפי שהוא ממשיך להיות קיים במישור השמימי—בארבעת העולמות הרוחניים של יקום התיקון.

הקבלה נוספת בלתי צפויה בין הסינגולריות הקוסמולוגית לבין בית המקדש כהתגלמות עשר ספירות (אצילות אלוהיות) היא שבקוסמולוגיה ובקבלת האר”י שניהם ממלאים תפקיד של “חור תולעת”—צינור המחבר יקומים שונים.

כמבוא קצר, קבלת האר”י היא אסכולה של מיסטיקה יהודית שפותחה על ידי רבי יצחק לוריא (1534-1572), הידוע גם בשם האר”י הקדוש או האריז”ל. מערכת זו חוללה מהפכה במחשבה הקבלית והפכה לאסכולת הקבלה המשפיעה ביותר מאז המאה ה-16.

קבלת האר”י מציעה מערכת קוסמולוגית מורכבת המנסה להסביר את טבע הבריאה האלוהית, את מטרת הקיום ואת תפקיד האנושות בדרמה הקוסמית. מרכזי במערכת זו הוא המושג צמצום (התכווצות אלוהית), הטוען כי האל היה צריך להסיג את אורו האינסופי כדי ליצור מקום לעולם הסופי. נסיגה זו הביאה לסדרה של אצילות אלוהיות (ספירות) וליצירת ארבעה עולמות רוחניים, כל אחד מייצג רמה שונה של התגלות אלוהית. כפי שהוסבר מאוחר יותר בפילוסופיה החסידית של חב”ד, התכווצות או “נסיגה” זו לא הייתה מילולית, ונוכחותו של האל לאחר הצמצום עדיין נמצאת בכל מקום אם כי מוסתרת מהעין הפיזית. לדיון מעמיק יותר בצמצום, ראה הטרילוגיה שלי, “פיזיקה של צמצום א — הקפיצה הקוונטית,” “פיזיקה של צמצום ב — קריסת פונקציית הגל,” ו”צמצום ג—נורמליזציה—גרוף האינסופים מתחת לשטיח.”

מושג מפתח בקבלת האר”י הוא תיקון (תיקון או תיקון). על פי רעיון זה, מעשה הבריאה הראשוני הביא לקטסטרופה קוסמית הידועה בשם שבירת הכלים, שפיזרה ניצוצות אלוהיים ברחבי הבריאה. (ראה המאמרים שלי, “צום שבעה עשר בתמוז כביטוי של שבירת כלי התוהו” ו”בריאה—הרס—שחזור“) מטרת הקיום האנושי, על פי תפיסה זו, היא לאסוף את הניצוצות הללו באמצעות מעשים צדיקים ופרקטיקות מיסטיות, ובכך לשחזר את העולם השבור לשלמותו המיועדת. יקום התיקון מובחן מיקום התוהו—יקום הכאוס, שבו התרחשה “שבירת הכלים”. (יותר על תוהו ניתן למצוא ב”הבעיה הקוסמולוגית של תנאים ראשוניים ויקום התוהו.”) השרשרת המתפתחת של עולמות נבראים ביקום התיקון תוצג בטקסט להלן.

חידוש נוסף של קבלת האר”י הוא תורת הפרצופים, או ליקויים אלוהיים—תצורות דינמיות של ספירות מחוברות. עם זאת, מושג זה נמצא מחוץ לגבולות המאמר הנוכחי ואיננו נכנסים אליו כאן. (ראה, למשל, הערת שוליים 10 ב”ספירת שבועות וימים.”)

מסגרת מיסטית זו מספקת הקשר עשיר להבנת המבנה הרוחני של היקום ותפקיד האנושות בתוכו, ומציעה פרספקטיבה ייחודית המשלימה את הקוסמולוגיה המדעית הקונבנציונלית.

א. מפץ גדול

המפץ הגדול הוא המודל הקוסמולוגי השלט המסביר את מקור והתפתחות היקום. הוא הוצג על ידי הפיזיקאי והכומר הישועי הבלגי ז’ורז’ למטר ב-1927 (למטר, 1927). עם זאת, האדם הראשון שהפיק מודל קוסמולוגי החוזה את המפץ הגדול ממשוואות איינשטיין של תורת היחסות הכללית היה אלכסנדר פרידמן, פיזיקאי ומתמטיקאי רוסי (פרידמן, 1922). הוא עשה זאת ב-1922, וקדם לעבודתו של למטר בכמה שנים. בעיקרון, המודל הקוסמולוגי של המפץ הגדול טוען שהיקום התחיל כנקודה חמה וצפופה להפליא, המכונה לעתים קרובות סינגולריות (הוקינג ופנרוז, 1970). לפני כ-13.8 מיליארד שנה, סינגולריות זו התרחבה במהירות בפיצוץ קוסמי, והולידה מרחב, זמן, חומר ואנרגיה כפי שאנו מכירים אותם. התרחבות זו נמשכת עד היום. (לעוד על גיל היקום, ראה “שתי התחלות,” “לקראת פיוס בין גילאי היקום המקראיים והקוסמולוגיים,” “על גיל היקום בפרשנות עולמות-רבים של מכניקת הקוונטים,” ו”על טבע הזמן וגיל היקום.”

תורת היחסות הכללית של איינשטיין חוזה את המפץ הגדול. העדויות התומכות בו כוללות קרינת רקע מיקרוגל קוסמית^[1] (פנזיאס וילסון, 1965) והיסט לאדום של גלקסיות^[2] (האבל, 1929). (לעוד בנושא זה, ראה “מפץ גדול.”)

ב. סינגולריות

כפי שהוזכר לעיל, נקודת ההתרחבות הראשונית של היקום מכונה סינגולריות. סינגולריות היא נקודה במרחב-זמן שבה חוקי הפיזיקה, כפי שאנו מבינים אותם, קורסים. בהקשר של המפץ הגדול, היא מייצגת מצב של צפיפות וטמפרטורה אינסופיות שבו היקום, לפי ההערכה, נוצר. (אדינגטון, היקום המתרחב, 1933) (אדינגטון, תורת היחסות של פרוטונים ואלקטרונים, 1936) (טולמן, יחסות, תרמודינמיקה וקוסמולוגיה, 1934) (טולמן, 1935) (גמוב, 1949) יתרה מזאת, למרחב-זמן ב”נקודה” של הסינגולריות יש עקמומיות אינסופית. עם זאת, יש בזה יותר ממה שנראה לעין.

כאשר רואים זאת דרך עדשת סקלות פלאנק, הרעיון של סינגולריות בהקשר של המפץ הגדול חושף את גבולות ההבנה הנוכחית שלנו לגבי טבע המרחב והזמן (פלאנק, 1899). אלה הן הסקלות שבהן השפעות קוונטיות וגרביטציוניות הופכות חשובות באופן שווה. התיאוריות הפיזיקליות הנוכחיות שלנו (תורת היחסות הכללית לגרביטציה בקנה מידה קוסמולוגי גדול ומכניקת הקוונטים לקנה המידה הקטן מאוד של חלקיקים תת-אטומיים) קורסות בסקלות אלה.

כאשר אנו הולכים מבחינה רעיונית אחורה בזמן לכיוון מקור היקום, היקום הופך יותר ויותר חם, צפוף וקטן. בסופו של דבר, אנו מגיעים לנקודה שבה כל היקום הנצפה ייכווץ לגודל קטן יותר מאורך פלאנק^[3], והזמן מאז “ההתחלה” יהיה פחות מזמן פלאנק.^[4] המושגים הקונבנציונליים שלנו של מרחב וזמן מאבדים את משמעותם בסקלות אלה. המרחב-זמן הרציף והחלק של תורת היחסות הכללית מפנה מקום לתחום שבו תנודות קוונטיות ברקמת המרחב-זמן עצמה הופכות משמעותיות. עצם המושג של התקדמות חלקה ורציפה של זמן או מימד מרחבי מוגדר היטב הופך בעייתי ולא מוגדר היטב.

בהקשר זה, ניתן להבין את הסינגולריות לא כנקודה צפופה לאין שיעור במרחב או רגע מדויק בזמן אלא כספירה במרחב (עם רדיוס משוער של אורך פלאנק) ומשך (בערך של זמן פלאנק) שבו התיאוריות הפיזיקליות שלנו קורסות והמושגים הקלאסיים של מרחב וזמן מאבדים את המשמעות. הסינגולריות מייצגת גבול תיאורטי שמעבר לו הפיזיקה הנוכחית שלנו אינה יכולה לחקור.^[5] מנקודת מבט אחרת, הסינגולריות אינה חלק מהיקום שלנו וקיימת מחוץ למרחב-זמן שלנו.

מפרספקטיבה זו, הרעיון של סינגולריות הוא פחות על “נקודה” ממשית של מקור ויותר על הגעה לגבולות של התיאוריות והמושגים הפיזיקליים הנוכחיים שלנו. היא מייצגת גבול בהבנתנו, שמעבר לו אנו זקוקים לפיזיקה חדשה כדי לתאר את טבע המציאות. (לעוד על סינגולריות, ראה “סינגולריות וגן עדן” ו”קוסמולוגיה והטטרגרמטון.”)

ג. חור תולעת

הסינגולריות הקוסמולוגית הקשורה למפץ הגדול מציגה חידה מרתקת, המעוררת דיון בין פילוסופים ופיזיקאים בנוגע לטבעה והשלכותיה. תיאוריות מסוימות מציעות שסינגולריות זו מחוברת לחור תולעת, קיצור דרך דרך מרחב-זמן, המוביל ליקום אחר או לאזור מרוחק ביקום שלנו (גות, 1981). המנהרה או הצינור ההיפותטי הזה יתעלה על מרחב-זמן, ויאפשר לחומר ואנרגיה לנסוע דרכו, ויאפשר עקיפה של מרחקים עצומים (ארקני-האמד, דימופולוס ודבאלי, 1999).

המושג של חור תולעת המחבר שתי סינגולריות מעורר שאלות מסקרנות על סיבתיות וחוקי הפיזיקה היסודיים. אם חור תולעת כזה קיים, הוא יכול לאפשר חילופי חומר, אנרגיה ומידע בין יקומים או אזורים, ולהשפיע על התפתחותם של שניהם (שטיינהרדט וטורוק, 2001). יתרה מזאת, עולה האפשרות של עקומות זמן סגורות, שבהן אירועים ביקום היעד משפיעים על אירועים ביקום שלנו, ומאתגרים את הבנתנו את הסיבתיות (סוסקינד ומלדסנה, 2005).

תיאוריות כמו אינפלציה נצחית (גות, 1981), תורת המיתרים (פולצ’ינסקי, 1996) ופיזיקת חורים שחורים (הוקינג ס. ו., 1974) מספקות מסגרות להבנת הקיום הפוטנציאלי של חורי תולעת וחיבורם לסינגולריות המפץ הגדול. עם זאת, רעיונות אלה נותרים ספקולטיביים ודורשים חקירה נוספת כדי לקבוע את תקפותם. (לעוד על חורי תולעת, ראה “קבלת ברכה דרך חור תולעת.”)

ד׳. מרכזו של כל עולם מעולמות אבי”ע הוא בית המקדש

סדר השתלשלות

יקום התיקון הוא היקום המסודר המתקן ומיישר את הכלים השבורים של יקום התוהו (יקום “הכאוס”). (לעוד על תוהו ותיקון, ראה, “יעקב ועשו—תרמודינמיקה של סדר וכאוס.”) היקום המסודר של התיקון מוליד את הסדר השתלשלות הוא מושג בקבלת האר”י ובחסידות חב”ד, המתאר את התגלותן הדרגתית והרציפה של האצילות האלוהיות מהאינסופי אל הסופי. הוא מתורגם כ”סדר התקדמות,” “שרשרת ירידה,” או “סדר אונטולוגי דמוי שרשרת.” (לעוד על סדר השתלשלות, ראה “דואליזם קרטזיאני, קבלה ומכניקת הקוונטים.”)

ארבעת המילים, או השלבים, של סדר השתלשלות בקבלת האר”י ובחסידות חב”ד הן:

1. אצילות — עולם האצילות
2. בריאה — עולם הבריאה
3. יצירה — עולם היצירה
4. עשיה — עולם העשיה

ארבעת העולמות הללו מייצגים התגלות דרגתית ורציפה של האנרגיות האלוהיות מהמישור הגבוה ביותר והרוחני ביותר (אצילות) אל המישור הנמוך ביותר והפיזי ביותר (עשיה). (לוריא, המאה ה-16) (שניאורסון, 1980) המילה עולם (“עולם”) קשורה למילה העלם (“לכסות” או “להעלים”). לפיכך, ארבעת העולמות מייצגים את שלבי ההעלמה הדרגתית של האור האלוהי—אור אין סוף. (רבי ויטאל, כ. 1573/1998) (רבי שניאור זלמן מלאדי, 1796/2021)

במרכז עולמות אלה נמצאות עשר ספירות – התגלויות אלוהיות. עשר הספירות הללו נקראות בית המקדש. בית מקדש כזה קיים בכל אחד מארבעת העולמות. רעיון זה ממחיש את טבעה דמוי הפרקטל של הקוסמולוגיה הקבלית, שבה מבנים דומים חוזרים על עצמם ברמות שונות של המציאות.

הרעיון של עשר הספירות המקבילות למבנה בית המקדש נמצא בכתבים קבליים קדומים. כך אומר הזוהר:

המשכן למטה הוא כמו המשכן למעלה… הכל מסודר בסוד עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. (זוהר, תרומה קס”ב ע”ב)

המושג של בית מקדש הקיים בכל עולם מפותח בתורת החסידות, במיוחד בספרות חב”ד. רבי שניאור זלמן מלאדי, בליקוטי תורה, פרשת פקודי, דן ברעיון זה:

בכל אחד מארבעת העולמות… יש בחינת המשכן והמקדש. (ליקוטי תורה, פקודי ה’ ע”א)

האריז”ל (רבי יצחק לוריא) ותלמידיו דנו בהרחבה כיצד עשר הספירות מהוות את המבנה של כל עולם. הדבר מפורט בעץ חיים מאת רבי חיים ויטאל:

דע כי בכל אחד מארבעת העולמות… יש עשר ספירות. (עץ חיים, שער מ”ב, פרק א’)

הרבי מלובביץ’, רבי מנחם מנדל שניאורסון, דן לעתים קרובות במושג זה, וקישר אותו לעבודת ה’. באחת משיחותיו, הוא מסביר:

בכל אחד מארבעת העולמות… יש בחינת בית המקדש המורכב מעשר הספירות של אותו עולם. (ספר השיחות תשנ”ב, כרך ב’, עמ’ 470)

רבי יוסף יצחק שניאורסון כותב בספר המאמרים:

עבודת ה’ בכל עולם היא לפי טבע אותו עולם, אך המבנה הכללי של עשר ספירות, המקביל לבית המקדש, קיים בכל אחד. (ספר המאמרים תש”ט, עמ’ 163)

ה. בית המקדש הרוחני הוא סינגולריות

כך, יש לנו מסורת המושרשת במיסטיקה היהודית שבמרכז כל אחד מארבעת העולמות נמצא בית מקדש, בית המקדש, ועשר ספירות – התגלויות אלוהיות.

הבה נזכור עכשיו שההתגלויות האלוהיות, ספירות, אינן חלק מהעולם הנברא שבו הן נמצאות. ספירות אינן בריאות – הן היבטים של אין סוף והן אינסופיות. כך, רבי חיים ויטאל כותב בעץ חיים בשם האריז”ל:

הספירות הן מהאין סוף. . . . ואין הן יכולות להיות מוגבלות על ידי העולמות כי הן ה[אין סוף] עצמו. (שער הכוונות, מאמר הנקודות, דף צג ע”ב)

ועוד:

הספירות, שהן באמת מקצה לקצה [כלומר, מהאין סוף], אין להן הגבלות או גבולות בעולמות. (שער הכללים, פרק ה’)

באופן דומה, רבי שניאור זלמן מלאדי כותב בתניא:

הספירות הן האין סוף… ואינן נכנסות לגבולות העולמות. (שער היחוד והאמונה, פרק א’)

ובליקוטי תורה, הוא כותב:

כי הספירות, שהן העדים לעולם, היוצרות שלמות בתוכם, הן מהאין סוף, ולכן הן מתעלות מעל העולמות. (ליקוטי תורה, פרשת תרומה)

הספירות יוצרות את העולמות אך אינן חלק מהם – הן מתעלות מעל העולמות.

עשר ספירות – בית המקדש, בית המקדש – נמצאות במרכז כל עולם בעודן מתעלות מעליו. במילים אחרות, בית המקדש – בית המקדש – הנמצא במרכז כל עולם הוא סינגולריות באותו עולם. כפי שהסינגולריות הקוסמולוגית ברא את עולמנו הפיזי, כך גם עשר ספירות, הבית המקדש, של כל עולם, בוראות כל אחד מארבעת העולמות של סדר השתלשלות. וכמו שהסינגולריות הקוסמולוגית בעולם הפיזי מתעלה מעל העולם הפיזי (בעלת אנרגיה אינסופית ושוברת מגבלות מרחב-זמן), הבית המקדש של כל עולם מתעלה מעליו בגלל טבען המתעלה והאינסופי של הספירות.

ו. חור תולעת רוחני

בשרשרת ארבעת העולמות של סדר השתלשלות, ישנו ערוץ או עמוד רוחני המחבר בין העולמות השונים. בקוסמולוגיה הקבלית, הוא נקרא עמוד. באופן ספציפי, הוא מקשר את המלכות של כל עולם (הספירה התחתונה שדרכה נברא כל עולם) למלכות של העולם התחתון הבא, ולבסוף מחבר את מלכות של אצילות (עולם האצילות) למלכות של עשיה (עולם העשיה). חיבור זה דרך העמוד מאפשר העברת אנרגיה ואור אלוהי במורד שרשרת העולמות. כך אומר הזוהר:

השכינה (הנוכחות האלוהית) יורדת מהעולם העליון ביותר לתחתון ביותר דרך סדרה של ערוצים, המחברים את המלכות של עולם אחד למלכות של העולם הבא, ומאפשרים לאור האלוהי לחדור לכל רמות הבריאה. (זוהר כרך ב’, פרשת תרומה, קכט ע”א-קל ע”ב)

באופן דומה, עץ החיים קובע:

העולמות של אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה כולם מחוברים זה לזה, כאשר הספירה של מלכות משמשת כצינור שדרכו עובר האור האלוהי מעולם אחד לבא אחריו. חיבור זה מבטיח את הזרימה המתמדת של האנרגיה האלוהית מהרמות הגבוהות ביותר לנמוכות ביותר. (עץ חיים, שער ההקדמות, דרוש 7)

בשער הגלגולים (שער הגלגולים), רבי חיים ויטאל כותב גם:

בתהליך ההשתלשלות, האור האלוהי יורד דרך העולמות, עובר ממלכות אחת לאחרת, ומבטיח שהנוכחות האלוהית מורגשת בכל היבט של הבריאה, מהרמות הגבוהות ביותר לנמוכות ביותר. (שער הגלגולים, הקדמה א’)

באופן דומה, רבי שניאור זלמן מלאדי גם קובע בתניא:

העולמות נבראים דרך תהליך של צמצום אלוהי (צמצום), שבו האור האינסופי של האין סוף מוסתר בהדרגה. זרימת האנרגיה האלוהית יורדת דרך הספירות, במיוחד דרך מלכות, מעולם האצילות עד לעשיה. זרימה זו היא בלתי פוסקת, מחברת את כל רמות הבריאה. (תניא, שער היחוד והאמונה, פרקים א-ג)

כפי שניתן לראות בקלות מהמקורות לעיל, עשר ספירות בכלל (בית המקדש) ומלכות בפרט משמשות כחור תולעת המחבר בין כל אחד מארבעת העולמות. יש קטע בכתר שם טוב שמתאר למעשה את הספירות כשערים לכל עולם:

הספירות הן כמו שערים שדרכם זורם אור האין סוף לעולם. הן האמצעי שבו המהות האלוהית מסוננת ומתגלה באופן שהעולם יכול להבין. למרות שהאור עובר דרך שערים אלה, השערים עצמם נשארים מחוברים למקור, לאינסוף, ואינם מוגבלים על ידי מגבלות העולם. (כתר שם טוב, חלק א’, סעיף מח)

כך, גילינו עוד הקבלה בין הסינגולריות הקוסמולוגית לבית המקדש (עשר ספירות): שניהם משמשים כשער לעולמות אחרים.

ז. בית המקדש הארצי הוא סינגולריות

בעוד שבתי המקדש של אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה רוחני הם מבנים רוחניים, בית המקדש הארצי, בית המקדש שעמד בירושלים, היה בניין חומרי עשוי מאבן, עץ ומתכת, כפוף לחוקי הפיזיקה. האם גם הוא היה מתעלה, לא כפוף למגבלות העולם הפיזי? אכן, כך היה! התעלות זו התבטאה בניסים יומיומיים שנראו בבית המקדש.

דוגמה מתועדת היטב לנס כזה נמצאת בתיאור מידות הבית המקדש המתועדות בתלמוד. ארון הברית – ארון הזהב שהכיל את הלוחות (לוחות) עם עשרת הדיברות, הונח בקודש הקודשים – המקום הפנימי ביותר של בית המקדש. על פי התלמוד, הארון לא תפס מקום כלל. קודש הקודשים מדד עשרים אמה על עשרים אמה. הארון עצמו מדד שתיים וחצי אמות. כאשר מדדו מהקיר הדרומי לצד הקרוב של הארון, המרחק היה עשר אמות. כאשר מדדו מצד הארון לקיר הצפוני, המרחק היה גם עשר אמות. הארון נראה כאילו אינו תופס מקום, למרות שרוחבו היה 2.5 אמות.^[6] כפי שמסבירים חכמינו, זוהי דוגמה לנוכחות ה’ התופסת ולא תופסת מקום פיזי – נמנע הנמנעות.^[7]

המשנה בפרקי אבות קובעת שהיו עשרה ניסים יומיומיים שנראו בבית המקדש. למה עשרה? כי הבית המקדש הוא התגלמות פיזית של עשר התגלויות אלוהיות – ספירות.

מסקנה

חקירה זו של ההקבלות בין הסינגולריות הקוסמולוגית הקשורה למפץ הגדול לבין מושג בית המקדש במחשבה הקבלית חושפת דמיון מפתיע באופן שבו פרדיגמות אלה תופסות את מקור ומבנה היקום שלנו. גם הסינגולריות הקוסמולוגית וגם בית המקדש מייצגים נקודות התעלות – אזורים שבהם ההבנה המקובלת שלנו של חוקי פיזיקה ומימדים מרחביים מתפרקת.

הסינגולריות הקוסמולוגית, כפי שהיא מובנת דרך עדשת סקאלות פלאנק, מייצגת גבול שמעבר לו התיאוריות הפיזיקליות הנוכחיות שלנו אינן יכולות לחקור. באופן דומה, בית המקדש, המורכב מעשר ספירות, מתעלה מעל מגבלות העולם שבו הוא נמצא, יוצר גשר בין האינסופי לסופי.

יתר על כן, שני המושגים משמשים כצינורות או חורי תולעת המחברים תחומים שונים. בקוסמולוגיה, חורי תולעת תיאורטיים עשויים לחבר אזורים שונים של מרחב-זמן או אפילו יקומים שונים. במחשבה הקבלית, בית המקדש משמש כצינור רוחני המחבר את ארבעת העולמות של סדר השתלשלות.

ההקבלות מתרחבות אפילו לבית המקדש הפיזי שעמד פעם בירושלים. טבעו הנסי של בית המקדש הארצי הזה, כפי שמתואר במסורת היהודית, משקף את טבעה הפרדוקסלי של הסינגולריות הקוסמולוגית, הקיימת בתוך המציאות הפיזית שלנו בעודה מתעלה מעל חוקיה.

הקבלות הללו בין הסינגולריות הקוסמולוגית לבית המקדש לא רק מעשירות את הבנתנו של שני המושגים, אלא גם רומזות על השלכות עמוקות להבנתנו את הפיזיקה והרוחניות.

מבחינת הפיזיקה, השוואה זו מזמינה אותנו לשקול את גבולות המודלים המדעיים הנוכחיים שלנו. בדיוק כפי שבית המקדש מייצג נקודה שבה חוקי הפיזיקה מתמוטטים במיסטיקה היהודית, הסינגולריות הקוסמולוגית מסמנת את גבולות התיאוריות הפיזיקליות שלנו. קבלה זו מציעה שייתכן שיש היבטים יסודיים של המציאות החורגים מהמסגרת המדעית הנוכחית שלנו, ומעודדת אותנו לחרוג מפרדיגמות קונבנציונליות בחיפוש שלנו להבין את היקום.

הקבלות הללו מציעות קשר עמוק בין הבנות מדעיות ומיסטיות של הטבע היסודי של היקום שלנו. הן מזמינות אותנו לשקול כיצד חכמה עתיקה ופיזיקה מודרנית עשויות להשפיע זו על זו, ואולי לפתוח דרכים חדשות להבנת טבע המציאות, מקורות היקום שלנו ומקומנו בתוכו.

מנקודת מבט רוחנית, הקבלות הללו מציעות גשר בין חכמה עתיקה למחשבה מדעית מודרנית. הן מציעות שתובנות מיסטיות, הנדחות לעתים קרובות כמטפורה או אלגוריה בלבד, עשויות להכיל אמיתות עמוקות על טבע המציאות המתיישרות עם פיזיקה חדישה. התיישרות זו יכולה לעודד דיאלוג פתוח יותר בין מדע ורוחניות, ואולי להוביל לתובנות חדשות בשני התחומים.

יתרה מכך, המושג של נקודת סינגולריות טרנסצנדנטית המחברת עולמות שונים (בין אם עולמות רוחניים בקבלה או אולי יקומים שונים בפיזיקה תיאורטית) רומז על אחדות עמוקה יותר וקשר הדדי העומדים בבסיס היבטים נפרדים לכאורה של הקיום. רעיון זה יכול להיות בעל השלכות פילוסופיות מרחיקות לכת, המאתגר את תפיסותינו של נפרדות ומעודד השקפה הוליסטית יותר של המציאות.

לבסוף, הקבלות הללו מזכירות לנו את הפרספקטיבה המיסטית, הרואה את העולם הפיזי כהרחבה והשתקפות של העולמות הרוחניים. גם הסינגולריות הקוסמולוגית וגם בית המקדש—הסינגולריות הספירותית—מייצגים נקודות מקוריות של בריאה ונקודות מוקד של הקיום, שתיהן מצביעות על הסינגולריות האולטימטיבית—הבורא היחיד, הקדוש ברוך הוא, שברא את העולמות הרוחניים והפיזיים כאחד.

לסיכום, הקבלות המדהימות בין הסינגולריות הקוסמולוגית לבית המקדש מעשירות את הבנתנו של שני המושגים ומדגישות את הפוטנציאל לדיאלוג משמעותי בין מדע ורוחניות במסע המתמשך שלנו להבין את תעלומות הקיום.

מקורות

Arkani-Hamed, N., Dimopoulos, S., & Dvali, G. (1999). The hierarchy problem and new dimensions at a millimeter. Physics Letters B, 429(3-4), 139-146.

Eddington, A. (1933). The expanding universe. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’.

Eddington, A. (1936). Relativity Theory of Protons and Electrons. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’.

Friedmann, A. (1922). Über die Krümmung des Raumes. Zeitschrift für Physik, 10(1), 377-386.

Gamow:, G. (1949). The Origin of the Universe. Viking Press.

Guth, A. (1981). Inflationary universe: A possible solution to the horizon and flatness problems. Physical Review D, 23(2), 347-356.

Hawking, S. W. (1974). Black hole explosions? Nature, 248(5443), 30-31.

Hawking, S., & Penrose, R. (1970). The Singularities of Gravitational Collapse and Cosmology. Proceedings of the Royal Society of London. Series A, Mathematical and Physical Sciences, 314(1519), 529-548.

Hubble, E. (1929). A Relation between Distance and Radial Velocity among Extra-Galactic Nebulae. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 15(3), 168-173.

Lemaître, G. (1927). Un Univers homogène de masse constante et de rayon croissant rendant compte de la vitesse radiale des nébuleuses extra-galactiques. Annales de la Société Scientifique de Bruxelles, 47, 49-59.

Luria, I. (16th century). Etz Chaim. (H. Vital, Ed.)

Penzias, A., & Wilson , R. (1965). A Measurement of Excess Antenna Temperature at 4080 Mc/s. The Astrophysical Journal, 142, 419-421.

Planck, M. (1899). Über irreversible Strahlungsvorgänge. Sitzungsberichte der Königlich Preußischen Akademie der Wissenschaften zu Berlin, 5, 440-480.

Polchinski, J. (1996). String theory: An introduction to the bosonic string. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’.

הרב שניאור זלמן מלאדי. (1796/2021). תניא: שער היחוד והאמונה. (A. Mindel, N. Mandel, & Z. Posner, Trans.) Kehot Publication Society.

הרב חיים ויטאל (c. 1573/1998). עץ חיים, שער מ”ב, פרק א’. (Y. Brandwein, Ed.) Yeshivat Kol Yehuda.

הרב מנחם מנדל שניאורסון (1980). לקוטי שיחות (כרך כ”ד).

Steinhardt, P. J., & Turok, N. (2001). Cosmic evolution in a cyclic universe. Physical Review D, 64(12), 123514.

Susskind, L., & Maldacena, J. (2005). The black hole war: My battle with Stephen Hawking to make the world safe for quantum mechanics. . Little, Brown and Company.

Tolman, R. (1934). Relativity, Thermodynamics, and Cosmology. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

Tolman, R. (1935). On the Theoretical Requirements for a Quantitative Theory of Cosmology. Proceedings of the National Academy of Sciences, 21(3).

הערות שוליים:

[1] שריד חום מהיקום הקדום.

[2] הסטה לאדום מעידה שגלקסיות מתרחקות מאיתנו.

[3] אורך פלאנק L_P (בערך 1.6 × 10^-35 מטרים).

[4] זמן פלאנק T_P (בערך 5.4 × 10^-44 שניות).

[5] תפיסה זו של הסינגולריות מציעה שכדי להבין באמת את מקור היקום, אנו זקוקים לתיאוריה של כבידה קוונטית – תיאוריה שיכולה ליישב מכניקה קוונטית עם תורת היחסות הכללית. גישות כמו תורת המיתרים או כבידה קוונטית לולאתית הן ניסיונות לפתח תיאוריה כזו. תיאוריות מסוימות מציעות שניתן להימנע מהסינגולריות הנראית לעין. לדוגמה, קוסמולוגיה קוונטית לולאתית מציעה שהיקום אולי עבר “קפיצה גדולה” במקום להופיע מסינגולריות, כאשר אפקטים קוונטיים מונעים את הצפיפות הבלתי מוגבלת המקושרת באופן קלאסי לסינגולריות.

[6] ראה תלמוד, יומא כא ע”א; מגילה י ע”ב; בבא בתרא צט ע”א.

[7] ראה הרב מנחם מנדל שניאורסון, מאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה. ראה גם ספר המאמרים תרס”ג, עמ’ 100; ושם תרס”ה עמ’ 185.